מרים רטר
- ב' אדר תש"ן
01/11/1904 - 27/02/1990
.jpg)
לסבתא,
דרך רבה וארוכה צעדנו יחד בשבילי החיים,
לעתים רבות רחוקים ופתלתלים היו שבילי חיינו.
את צעדת בטוחה, ונושאת על גבך מטען כבד של צער ובדידות.
יש וישבת על אבן בצד השביל, בודדה ונחבאת, נושאת את כאבך.
יש וישבת על סלע במרכז השביל, מצפה, שמא יעבור מישהו ויצטלבו דרככם ותמשיכו יחד.
אבל לא כך היו הדברים,
היו גם ימים אחרים, ימים רחוקים בהם היתה הערכה לעבודתך, לעמידותיך בסבלות הזמן, לעוגות טובות שידעה לאפות, לצמחי דליות משגעות שפרחו שנה שנה בגינתך.
אבל קשייך ביצירת קשר פשוט וחם עם הסובבים אותך במעגלי-חייך הקשו עליך ועלינו. בכאב ובחוסר אונים, ראינו את רצונך הנואש ליחסי משפחה תקינים, שמעולם לא בשלו ותמיד היו כפרי בסר.
מצאת נחמה, בקשר פשוט לאדמה ולצמח ובקשרים אוהבים אוהבים לנכדייך.
מצאת גם נחמה ויענין בעבודתך, והתמדת בה עד גיל 85 שנה.
זהו סבתא, הגעת לקצה השביל, כל-כך רצית כבר להגיע.
ואנחנו שראינו את סבלך כשהיית חזקה, קשה היה לנו לראותך סובלת וגוועת בזמן חולשה ומחלה.
נותר צורך צורב לקשר שמעולם לא מומש.
נמשיך סבתא לצעוד בשבילי החיים, מביטים בכאב על חייך.
לאה רטר
מרים בגינה
היית חזקה כמו סלע
עשרים דקות אחרי תשע בערב החדר שלי סגור, איתי.
רוח נושבת בחוץ רוח לא של חורף ולא של קיץ מביאה ריח הדרים מהפרדסים, מנערת טיפות גשם אחרונות מענפי העצים שלוש מנורות דולקות, בחדר ספרים, מוסיקה, תנור דולק.
אני כאן לעצמי חושבת כאלה הם החיים לפעמים עצובים, לפעמים שמחים לפעמים בוכים, לפעמים מחייבים אך האנשים שהיו שלי, תמיד יישארו שלי בתוך ליבי. כך חשבת מרים, היית מוקפת בים של אנשים לפעמים הרגשת בדידות, בדידות נוראית. לא השלמת עם זה.
אני רואה אותך בעיני רוחי עולה ומטפסת במדרגות הלוך ושוב, בגשם ובחמסין - שום דבר לא עצר בעדך. היית חזקה, חזקה כמעט כמו סלע. מאום לא הכניע אותך. יום-יום הלכת לעבודה בטרם הפציע השחר. לא ויתרת. בעקשנות ובהתמדה חיפשת נואשת תשומת לב ואהבה.
אהבה זו המלה הכי חשובה, ערך עליון כמעט עבורך. רצית מלא החופן וזה לא תמיד היה בנמצא.
היית קשורה בנפשך קשר עמוק ומיוחד לנכדך איתי. היית גאה בנכדך הטייס.
הערצת את לאה שלך "לאה שלי" קראת לה.
טיפלת במסירות ובלא לאות במיכה, במסירות שאין דוגמתה בעולם.
תמיד אמרת לי מה יהיה אם אמות לפניו.
מרים, היתה מערכת יחסים בינינו של שלוש וחצי שנים לטוב ולרע, ניסיתי בכל מאודי להשביע ולו בפירור את רצונך, בתשומת לב ובאהבה, כל פעם שבאתי לחדר חולים עם נכדתי "באנו לבקר את סבתא מרים" הוארו עינייך למשמע הכינוי הזה, חזרת אחרי וחייכת כן "סבתא מרים".
דרכך ראיתי ביתר שאת את חשיבות הקשר לבית. הרצון העז להיות בבית עד לרגע האחרון. רק כשלא היה מנוס הלכת לחדר-חולים, על זה אני מעריצה ומוקירה אותך. רצית למות בכבוד ובלי תלות.
מי יתן ותמצאי סוף סוף מרגוע לנפשך.
מרים כאלה הם החיים, לפעמים שמחים, לפעמים עצובים. עבורך היו קשים.
יהי זכרך ברוך. מנוחתך עדן
שוש סטריק
עם מרים רטר
במלאת לה 80 שנה
בדירה מטופחת ונאה, ולידה גינה יפה ומטופלת, מקבלת אותנו מרים רטר לשם עריכת הראיון.
"אין צורך", אומרת מרים, "לעשות סיפור גדול. אספר בקיצור את קורות חיי וזהו..."
אנחנו מקשיבים ורושמים: נולדתי לפני מלחמת העולם הראשונה ב-1904 בחבל ארץ מאוד יפה - בוקובינה, שהיה שייך אז לאוסטריה. ההורים היו אמידים.
אבי ניהל חווה גדולה, חקלאית. היינו 5 אחים ו-5 אחיות, אני השמינית בתוכם. חיינו במשק הגדול שבו עברו הרבה אנשים ובעצם ילדותי עברה עלי בחיק-הטבע. הילדים נסעו כל בוקר ללמוד בצ'רנוביץ ושם גם אני למדתי.
כשפרצה מלחה״ע ה-1 הלכו 3 מאחי למלחמה. אנחנו היינו קרובים לגבול הרוסי והיינו עדים לכניסות ויציאות של הצבא הרוסי אשר נהדף כל פעם. הם שרפו לנו את המשק, ואת הסוסים לקחו לצבא ואז ראינו שעלינו לברוח וברחנו לציכיה, לסביבות מלניק ע״י האלבה.
לא הצלחנו להוציא רכוש או כסף והיינו נתמכי הג'וינט בקרב אלפי הפליטים מבוקובינה. משם יצא למלחמה האח הרביעי שלי בגיל 18 בלבד, לאחר לימודיו.
ב-1917, לאחר סיום המלחמה, חזרנו לצ'רנוביץ. התחלתי ללמוד שם בתיכון ואחר-כך עברתי לבית מדרש לגננות כדי להכשיר את עצמי לעבוד בארץ בתור גננת. הייתי באותה תקופה ב״שומר הצעיר" ואז הכרתי גם את בעלי, אברהם. עם סיום הלימודים התחלתי להכשיר את עצמי לעלייה לארץ.
המשפחה שלי ראתה בעין יפה את כוונתי – כי היתה ציונית חמה.
ב-1929 התחתנו בצ'רנוביץ לאחר שבעלי חזר מביקורו הראשון בארץ. מכיון שבאותה שנה התחוללו מאורעות-דמים בארץ נאלצנו להמתין בוינה, ושם הכרנו חברים רבים שאיתם גם נפגשנו אחר-כך. לאחר שראינו כי לא נוכל להגיע לארץ חזרנו לצ'רנוביץ עד שנת 1932. עבדנו שם בפעילויות ציוניות שונות.
ב 1932- הגענו מקונסטנצה לחיפה. הצטרפנו לקיבוץ ג' - קבוצת עבודה בבת-גלים, שחבריה ייסדו את גבעת-חיים. גרנו על שפת-הים באוהלים (כמקום שנמצא עתה בי״ח רמב"ם). אחר-כך עברנו לקבוצת עבודה בחדרה והמתנו לעלות לקרקע ולהקים את גבעת-חיים.
בשנת 1933 עלינו והקמנו את הנקודה. אז נהרג ארלוזרוב ונקראנו על־שמו: גבעת-חיים. התחלתי לעבוד בכרם ועבדתי בו יותר מ-20 שנה עד שחוסל הכרם.
נולדו הילדים: הבכור מיכה, נולד ב-1932 ואח"כ אילנה, אליעזר ולבסוף - עמי.
ב-1951, באירועים שקדמו לפילוג, הרגשנו מסיבות אידיאולוגיות, שגם אנחנו עוברים. היה עלי להעביר את הבית והילדים ולהתחיל שוב את הכל מהתחלה. נשארנו בידידות עם חברינו שם (יש לי גם ידידים במעברות ובמשמר-העמק מתקופת ההכשרה בשומר-הצעיר).
אף-פעם לא עזבתי את המקום הזה וכעת אני כאן, ברוך-השם, מוקפת ילדים ונכדים וטוב ככה. לא חסר לי כלום ואין לי שום תביעות מיוחדות. להפך - מציעים לי ואין לי צורך לקבל.
המסיבה הגדולה והיפה שערכו לי לפני שבוע במועדון - גרמה לי אושר רב ואני מודה לכל מי שעזר ולמי שהגיע לברך.
תודה למרים ואיחולינו לאריכות-ימים ובריאות
טובה.
רשמה: שוש
מרים רטר בקטיף בפרדס
יקסל ולידו מרים
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!