לוטה אהרון
- ט"ז אייר תש"ן
01/04/1915 - 11/05/1990
תמי בן-אור עם אימה לוטה אהרון
לוטה, לוטה אהרון, הלכה מאיתנו.
ציוותה, ביקשה, שלא ייאמרו דברי הספד על קברה. ועם לוטה לא מתווכחים, גם לא אחרי מותה.
לוטה למדה תנ"ך בחוג שלנו. כשקיימנו שיחה על המשך לימודנו, ביקשה, "הזמינה", שנלמד את ספר קהלת.
וזאת, אמנם עשינו. חווית לימוד ספר זה בחוג לתנ"ך שלנו, בזכותה של לוטה באה לנו. לה, לדאבון הלב, לא עמד הכח לסיים איתנו.
לזכור, ולכבודה, נקרא את הפרק האחרון של קהלת. את הדברים הקודרים והמפוכחים על ירידתו, שקיעתו, סופו של האדם.
סימה שרי
דברים על קברה של לוטה ז"ל ביום ההלוויה.
------------------------
הוי לוטה - - (במקום קינה שנמנעה)
יש מקום לפקפוק: כבר אלם מוחלט? האם כלל צפוי היה, שכבר עתה, בתום שלושים ימים אלה נשכחנה? ושמא מוטב לדאוג יותר, לחשוב היטב מעכשיו שבעוד 5, בעוד 10 שנים לא תחוויר תמונת דמותה וימיה שכבדו עד אשר שיברוה אט אט – לא תאבד לא תאבד אימתם?
תאבד, בוודאי שתאבד... מתרגלים. כי "זה דרך כל בשר", אנו יודעים. ושוב, האדם שבנו אינו משלים. האם חולפת, עוברת גם היא בדהרה מבלי להותיר עקבות? מה על "הנצח"? או שוב בדותה – אשליה עלובה היא?
עומדים אנו חסרי אונים מול סוד הסודות לפני הפרגוד, וראשינו מורכנים. יסלח לי האל (האפשרי) אם אבחר למרוד בו, בצדקתו כבקיומו. בלאו הכי נצטרך להסתדר פה בלעדיו. אף זאת למדתי ממאבקה האיובי של לוטה, - אבל לא פחות מזה הרואי שלמולה ניצבים כולנו נדהמים ויבשי עיניים. גם על כך נודה לה. באין סוף מכות בחן היוצר העל אנושי את כח הסבל של בריאתו: אלמנות, יתמות ושכול כפול ומכופל (שניים בו ביום), ושיתוק מתקדם ומחלת סרטן ממארת שזחלה מקיבה עד ריאות; וייסורי תופת. והכל במוח צלול כבדולח, בהכרה מלאה, בחשיבה ביקורתית, בלי חסד של ניחומים זולים, בלי סליחה של חיוך מרחם או בת צחוק. זו לא התווכחה אפילו ולא תבעה שטן ושילחהו לדין. היא לא קיפחה את "המגיע לו" בתפילה של ברך, להיכנע, לומר מפורשות – "די" מי ישיג את עוצמת הגבורה, התיאבון לחיים, החיוך עד אין גבול, היכולת לספוג מוסיקה, תנ"ך, יפי הפרחים, כל הוויות העולם הזה הארעי? הפלא ופלא.
כולנו מודים תרתי משמע : מוכרחים להודות בכך – וצריך להודות – חוזר אני ואומר, - להביע תודתנו על כך ללוטה חברתנו המעונה. קדוש זכרה.
עדי נחמני
מימין לוטה אהרון בערב משחקים בחדר האוכל הישן
--------------------
קורותיה:
אולי כאן המקום לפרסם עובדות מעטות על חייה:
נולדה לפני 75 שנים בעיר בוכום שבחבל הרור לאלזה (בתעודה כתוב סלמה) ושלמה ביהם, סוחר אמיד אך זמן קצר בלבד. יהודים מתבוללים אנטי ציונים. השכלתה הפורמלית הייתה מצומצמת; עבדה כזבנית בחנות. בעלות הנאצים לשלטון יצאה למשך חודשים אחדים לצרפת, וחזרה משם לגרמניה. אחיה היחידי עלה ארצה עוד לפניה – ונפל במאורעות תרצ"ו מידי הערבים. לוטה שהשתייכה לתנועה המתהווה כלאומית –חלוצית בימים ההם "ורקלוטה" הגיעה ב 1937 לארץ. לבעלה הראשון ילדה את הבת תמר, ולגנדי (אברהם אהרון) בכפר סאלד את חנוך ודודו ז"ל. עם הפילוג עברה הנה; הוא הקיבוץ השלישי שלה אחרי גבעת השלושה וכפר סאלד.
עבדה מרבית ימיה בחינוך, הייתה אחראית למועדון, ערה, אחראית, בכל מקום.
בשלוש השנים האחרונות לקתה בשיתוק חצי גופה; מאז נשארה מרותקת למשכבה או לכיסא הגלגלים, אבל מצאה לעצמה מרץ וכח להתמיד בעבודה כלשהי. הכנת צעצועים וכדומה, עיסוקים משכו את ליבה עוד בטרם נזדקק לכך גופה שלה המיוסר. שפיותה מלאה, ונשארה כזו עד לרגעיה האחרונים. עצביה ברזל הפליאו כל רואיה; היא שנאה את ביטויי הרחמים. הרי גם על עצמה לא ידעה לרחם. מי ייתן ו"ימתקו לה רגביה"...
הילדה ועדי - הארכיון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!