מישה נטע
- י"ב תשרי תשנ"א
12/04/1909 - 01/10/1990
.jpg)
נחמיה ומישה רוקדים במסיבת יובל לצבי קרול
עם מותו של מישה. נכרתה מנוף קיבוצנו דמות עשירה ורבת פעלים.
למעלה משישים שנה חי ויצר מישה בתנועה הקיבוצית וכמעט את כולן קשר אל הבית הזה. הוא היה חבר פעיל בקבוצה המייסדת של קיבוצנו. במשך יותר מיובל שנים הוא חי במלוא האינטנסיביות במוקד העשייה הציונית והחלוצית. עקבות פעולתו ניכרים ומורגשים בתחומים רבים של המאבק והעשייה לתקומתנו.
מישה נולד באודסה שעל גדות הים השחור. עיר הולדתו היתה מרכז ציוני ויהודי חשוב. ביתו היה בית יהודי מבוסס ועשיר ברוח ובחומר. מגיל צעיר הוא קשר את עצמו לתנועת הנוער החלוצית. שנות פעילות אלה הובילו אותו ואת סוניה רעייתו, איתה קשר קשרי ידידות כבר בגיל צעיר ביותר, לתקופה קשה ביותר של גירוש, יסורים ובדידות. למרות המרחק הפיזי במקומות הגירוש שומרים השניים על נאמנות ללא גבול לתנועה הציונית, לערכיה ומטרותיה ועל הקשר ביניהם. כרבים מבני דורו הוקסם גם מישה מכוחה של המהפכה הרוסית, אך שלל את יחסה ליהודים ולציונות. כבר מגיל צעיר הוא ייעד את עצמו לעליה לארץ ולהגשמה בקיבוץ. דרך זו היוותה עבורו עמוד אש בדרך חייו.
העליה לארץ בשנת 1929 היתה שלב טבעי בדרכו. עלייתם של מישה וסוניה התאפשרה בעזרת סיוע שנתנה אישתו של גורקי, הסופר הרוסי הלאומי, אליה פנתה סוניה שתסייע למישה לממן את כרטיס הנסיעה לעירו אודסה ומשם לארץ-ישראל, במקום סכום כסף שהוחרם ממנו.
ביתם הטבעי הראשון בארץ היה בקיבוץ אפיקים, שנוסד על ידי חברי תנועת נצ"ח השומר הצעיר מססס"ר, אליה השתייכו השניים. ביוזמת קיבוץ זה מצטרפים מישה וסוניה, לאחר תקופה קצרה באפיקים, לקבוצת עבודה קטנה שישבה מעל טבריה ואורגנה ע״י חברי אפיקים. סוניה מספרת כי החיים בחבורה היו קשים ביותר. ביום עבדו בסלילת כבישים ובהקמת תחנת הכח בנהריים ובלילה שרו ורקדו עד אור הבוקר.
זמן קצר לאחר מכן, הם מוצאים את דרכם לקיבוץ ג', שהיה ראשיתו של גבעת- חיים, אז עדיין בחיפה, וזאת בשל פגישה מקרית בבית חולים בין סוניה, שטיפלה בבן הבכור אמנון וחברי קיבוץ בחיפה שבנם הבכור היה מאושפז גם הוא בבית החולים.
מישה רואה את עצמו במהלך כל חייו איש קיבוץ נאמן, השלם עם דרך חייו הבית הקיבוצי והמשפחתי, המשמשים לו עוגן ובסיס לשליחויות הנועזות והמיוחדות אליהן נקרא על ידי הנהגת התנועה וההגנה ואח"כ המנהיגות הלאומית של המדינה בראשיתה. בצד השליחויות השונות הוא משקיע שנים רבות בעבודה פיזית בקיבוץ, כבנאי, כעובד בפרדסים, כאיש מספוא, כפועל בבית החרושת ובשנותיו האחרונות כנגר. מקום עבודתו העיקרי בבית היה ענף המספוא, מקום שחייבע בודה פיזית קשה באותם הימים.
השליחויות הלאומיות בהן השתתף מהוות חוליה חשובה במאבק על קום המדינה.
עוד בשנותיו הראשונות בארץ ובקיבוץ הוא מצטרף להגנה וממלא תפקידים שונים, בתחילה בעמק הירדן וסביבתו, אח"כ במסגרת הגנת הישובים באזורנו. שליחות עלומה ראשונה מוטלת עליו עם אנשי המחתרת הציונית בעירק, יותר מאוחר, כבר בזמן מלחמת העולם השניה, הוא נשלח לפרס וממלא תפקיד מרכזי בהעלאת ילדי טהרן לארץ. לאחר תקופת שהות קצרה ביותר בארץ הוא נשלח לאיטליה, למלא תפקיד חשוב בבניין תנועת ההעפלה וביצירת הקשר בין המעפילים לבין הבריגדה היהודית, שלחמה אז שם. הוא מגייס ימאים, דואג לרכישת ספינות ואח״כ לארגון העולים כדי להסיעם לחוף מבטחים. בתום שליחות זו, לאחר תקופת בית קצרה, מגויס מישה עם ראשית מלחמת השחרור להשתתף בהקמת חטיבת אלכסנדרוני, שהיתה מופקדת על חזית השרון, ולפקד על אחד מגדודיה.
ברגל ומישה נטע
עם תום הקרבות שב מישה הביתה וחוזר לענף המספוא. לאחר מספר שנים הוא מגויס שוב לשליחות לאומית, הפעם במשרד החקלאות. מישה פועל בתפקיד זה במלוא המרץ והחזון שאפיינו אותו לפיתוח גידולי השדה לתעשייה. במיוחד הוא מתמסר להגדלת שטחי הבוטנים וסלק הסוכר. יותר מאוחר הוא עובר לתפקיד בכיר במרכז החקלאי, שם עוסק בענייני בטחון, שיכון וכן בנושאי תעשייה.
הוא תורם תרומה חשובה לחיזוק כושר ההגנה של ישובי הספר ע״י הקמת מקלטים ואמצעי הגנה אחרים. כמו כן פועל להרחבת התשתית ההתיישבותית על ידי הגדלה משמעותית של תקציבי הבניה לקיבוצים. מוקדי פעילותו החיצוניים הקשו בדרך הטבע, על יכולת ההשתלבות בחיי היום יום של הקיבוץ.
מישה מברך במועדון
בגיל מבוגר שב מישה הביתה. עדיין אין הוא מוכן לשבת ולנוח, לאחר שנים ארוכות של פעילות ואתגרים.
הוא שב לעבודה פיזית, בתחילה ב"גת" ואח"כ מוצא את מקומו בנגריה, שם הוא הופך להיות בעל מקצוע ואיש שירות מסור, לצרכי החברים בקיבוץ. הוא מגלה גם בתחום זה אחריות, יעילות ודאגה לחברים.
מישה לא היה רק איש ציבור. הוא היה חבר נאמן לידידים הרבים שהלכו איתו בדרך הקשה בה הלך.
מישה היה איש משפחה חם ואוהב. הוא ידע להעניק לסוניה אשתו מלוא החופן אהבה, הערכה ומסירות, כפיצוי על המשימות הרבות שהטיל על עצמו, שבגללו נעדר תקופות ארוכות מן הבית. סוניה מצידה מעולם לא הגבילה אותו ולא עצרה בעדו מהגשמת השליחויות אליהן נקרא. השניים תמכו זה בזו בגיל המבוגר, כשם שעשו זאת בימי נעוריהם וידעו ליהנות ביחד משנים יפות של שלווה בשיבתם.
הם רוו נחת מן הבנים, הנכדים והנינים ומתחושת בית בתוך הקהילה שהיו שותפים מרכזיים בבניינה. ביחד הם התמודדו גם במבחני בריאות קשים ועמדו בהם, בזכות הרבה אופטימיות וכושר התגברות עד המחלה האחרונה שהכריעה את מישה.
קיווינו כי גם הפעם יעמוד לו חוסנו ורצון הקיום ויצליח לשוב ולחזור לחיים. הגורל רצה כנראה אחרת.
בימיו האחרונות היה מישה עד לאחד האירועים הגדולים של הדור הזה, עליית יהדות רוסיה המחודשת. הוא הצליח לחדש את הקשר עם אחותו וקיווה שיצליח לסייע לה להיקלט בישראל. הוא עשה זאת באותה אמונה ובאותה אופטימיות שאפיינו אותו כל חייו, הוא הכין את עצמו לנסיעה למוסקבה להביא את האחות לארץ. משימה זו לא הספיק להשלים. סופר לי כי בשיחתו האחרונה עם האחות, זמן קצר לפני מותו, היא סיפרה לו על המדליות הרבות להן זכתה, כהוקרה על פועלה בברית המועצות. מישה השיב: "לך יש מדליות ולי יש מולדת"...
נזכור את מישה במלוא קומתו - חסון, אופטימי, בריא, מחייך וצמא מעשים, כאדם מעורב ובעל עניין בכל המתרחש. יחד עם סוניה וכל המשפחה נשמור את זכרו של מישה בתוכנו.
יהי זכרו ברוך
עמרם
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!