יצי (אברהם) יגודה
- ט' תשרי תשנ"ב
11/05/1915 - 17/09/1991
יצי יגודה ויובל הנכד
יצי נולד במאי 1915, בגרץ שבאוסטריה, להוריו אליעזר ותיקלה לבית יגודה. מוצא ההורים - מרוסיה ופולין. חמישה ילדים היו במשפחה ארבעה אחים ואחות. מגיל שמונה הלך לתנועת הנוער ״בלאו – וייס".
ההורים לא היו ציונים אך אבא עודד. יותר מאוחר היה ב״שומר הצעיר"- עד עלייתו. לאחר תקופה בהכשרה חיכה לסרטיפיקט ובסוף 1934 עלה ארצה.
ב־1936 נשלח מטעם הקיבוץ לשרת במשטרת היישובים כגפיר.
ב-1940 חוה ויצי החליטו להתחתן ונכנסו לאוהל משפחה.
יצי עבד בצוות הצבעים, בחבתניה, ועם הפילוג במטעים.
כשחיסלו בגבעת-חיים את ענף המטעים עבר לעבוד באינסטלציה, עבודה בה התמיד בנאמנות עד יומו האחרון, במיוחד באחזקת המחסן, שיפוצים ועבודות שונות. הוא מאוד נהנה מן התקופה הזאת בעבודה.
ב 1986 ביקר עם חוה בעיר הולדתו גרץ ומצא את בית המגורים של משפחתו.
לפני שנה אמר בראיון: "אני מרגיש טוב בחיי הקיבוץ. לו הייתי צריך להתחיל מחדש שוב הייתי בוחר בחיי קיבוץ. אני מאוד שלם עם דרכי בחיים."
כשעקרו את המטעים פניתי אל יצי, והצעתי לו לבוא לעבוד איתי והוא קיבל בשמחה את הרעיון. מאז לא נפרדו דרכינו.
היו בינינו יחסי חברות שמעבר ליחסי עבודה רגילים, למרות הפרש הגילים.
היה גאה מאוד בילדיו, בנכדיו, כאב כל מחלה או חום של אחד מהם.
יצי מת בערב יום הכיפורים. ליבו לא החזיק מעמד, אך בליבנו יישאר.
יהי זכרו ברוך.
יורם בוכהולץ
חוה ויצי 1973
5.9.2008
סבא וסבתא אהובים,
פעם בשנה אנחנו מתאספים פה לכבד אתכם ואת זיכרונכם. זה אולי נראה מעט מדי, אבל זה לא אומר שאנחנו לא חושבים עליכם וזוכרים אתכם כל הזמן.
בכל שישי חולף זיכרון של טעם עוגות השמרים הנהדרות של סבתא והעיתונות שהביאה.
בכל פעם שאני עוברת ליד ה"חדר" שלכם אני נזכרת איך קטפנו לכם פרחים בדרכנו אליכם.
לעתים, בארוחות ערב, אנחנו נזכרים בלבן, במלפפון ובחצי-פרוסת-לחם-שחור שסבתא הייתה אוכלת (אף פעם לא הבנתי איך זה משביע אותה).
לפעמים גם נזכרים בתקופה שישנו אצלכם וקיבלנו בשבת ארוחת בוקר במיטה, עם שני חצאי לחמניית-טוסט, חמאה ונקניק. (גם היום, אחרי עשר שנות צמחונות, הריח והטעם הנהדרים של הלחמנייה והנקניק עדיין עולים בפי מהמחשבה על כך.)
פעמיים-שלוש בשבוע בדרכי לחדר כושר, כשאני עוברת ליד הבריכה, אני מציצה אל המים, ונזכרת איך סבתא הייתה שוחה שם בכל בוקר.
וכשחולף לידי בקיבוץ קשיש על קלנוע, אני נזכרת בקלנוע הגדול של סבא, ובנהיגה הזהירה של סבתא על הקלנוע שלה שנים רבות אחר כך.
כל פינה בקיבוץ מזכירה אתכם ואתם נמצאים בכל פעולה שאנחנו עושים.
אז גם אם אנחנו באים לפה רק פעם בשנה, זה לא אומר שאנחנו לא חושבים עליכם וזוכרים אתכם כל השנה.
לילך
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!