הנס פיינברג
%20%D7%A4%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92.JPG)
- ט"ו שבט תשנ"ב
13/02/1914 - 20/01/1992
.jpg)
דברים שנאמרו על- ידי מורדי מורג, ביום השלושים להנס פיינברג ז״ל.
איך מספרים על איש קשה-רך? הרי הדבר קשה, כמעט כמו להיות כזה. בלתי אפשרי, לכאורה, מעצם טבעו. וכל-כך. ברור למכיריו, שאכן היה כזה, רך קשה...
ומה עוד, שמבעד לצעיף הזמן המתעבה, מתבונן בך, מבעד למשקפיים עבי-זגוגית, מבט כחול, חודר, צונן, המתריע: זהירות, כאן אסור שיבוא שמץ של סנטימנטליות או רגשנות. בלי להיסחף, בבקשה. והרי עצם הסיפור על האיש, שהיה, הוא כולו, געגוע וזיכרון והתרפקות, שבעצם טיבם אינם בדיוק רציו ושכל קר אז, איך מספרים על איש חזק-חלש?
אפשר להתחיל מהסוף, מהרך, הסתיו, מן הקשר אל הנכדים. אל הקטנים עוד אפשר-מותר להפגין קצת רגש - וזה בא בהמון נשיקות קטנות, על הראש, כמובן. לגדולים - כבר אסור. אז חולפים לידם, כבדרך אגב, בחדר האוכל, למשל. חצי מבט מופנה הצידה, וכף -היד, נו, רק האצבעות, מתרוממות למין ״הלו" כזה. וכמובן, כשהם חולים – אז אפשר לשאול בלי סוף לפני, במשך ואחרי, לפעמים הרבה אחרי המחלה, איך מרגישים ומה אוכלים, ומה הרופא אומר, ו״אסור להזניח!"...
יכולים גם לספר על האמצע, על הקיץ, על הנס וכפר-סאלד. לא לבד, כמובן. וכפר-סאלד היא אגדה הירואית ופתטית מעט, רצינית להחריד - הרי בייקים אנו עוסקים - ונאיבית כל-כך, מאידך. מפלי -מים שוצפים בנוף הררי. מלים ארציות מאוד למנגינות נשגבות כל-כך. מוסיקה קלסית, תרבות, חג עממי, פרובינציאליות גלילית, וקשר אל נוף, שלעולם, בעצם, לא יינתק.
יש הנס אישי - נקודת מבט אישית, שונה, בוודאי, מאחד לשני, שאם תרכיב אותן ביחד - משהו מעין עין-החרק, המורכבת מעיניות רבות - תוכל, לזמן-מה, להרכיב מחדש את תמונת האדם.
אני זכיתי להכיר את הלייטמוטיב של הנס, את הנושא המוסיקלי המוביל של האיש. בשנות השישים התקיים חוג סיפרות ארצי של האיחוד. ליל-ירח קייצי על שפת-הכנרת בדגניה. דקלים ורוח חמה.
יהודה שרת ונחמן רז ואביו, יעקב. והנס מגבעת-חיים מרצה על הלייטמוטיב ביצירות תומס מאן - על המבנה הכמו-מוסיקלי של יצירת הסיפרות. הנס, מרכז המשק הנוקשה, האיש הקר והמחושב, מוליך בליריקה זהירה ועצורה בגנים הנפלאים שר תומס מאן. עיניי נפערו.
הנס היה איש עם לייטמוטיב בחייו. הוליך את חייו בכוונה, ועם פרטיטורה פנימית, שהיתה כתובה באופן בהיר ביותר אצלו. בעיקרו היה אוטודידקט, יותר מזה - סלף-מייד-מן. כל נושא שבחר בו - היסטוריה, ארכיאולוגיה ו כו' - לא נשאר בו חובב ומדשדש, אלא, הפךלמקצוען ומעמיק. את תווי הנושאים האלה, ביחד עם ציונות עמוקה, יושר אישי בלתי-מתפשר והבנה עמוקה, תיזמר ליצירה אישית בעלת תוכן, כיוון ומסר.
לקרוביו, בייחוד לנכדיו, יש סיבה טובה לכעוס עליו, על שהקדים להסתלק.
הנס פיינברג מברך כמזכיר בחג המשק
רשימה שכתב הנס עצמו, בשנת 1952, שנקראה בהלוויתו, במקום הספד.
חג העשור
2.12.52, מתוך יומן המשק מסי 44
עליית אנשי קיבוץ ״שער הנגב״ עד אדמת עין זרא, במדרון הבשן, לפני עשר שנים, לא בלטה ביותר בין מאורעות הזמן בישוב ובארץ. היינו נתונים אז במאבק החמור ביותר על קיום עמנו והעולם החופשי בכלל, בשלהי מלחמת העולם, והיו אז צרות רבות אחרות שהסיתו את הדעת מהעובדה שנוסדה נקודה חדשה בגליל העליון.
לכן הסתפקנו בטכס צנוע, ובשמחת העליה השתתפו למעשה רק אנשי ההתיישבות בגליל העליון בלבד. בכל זאת נפתח אז דף חדש בתולדות ההתיישבות בעמק החולה: לא זו בלבד שנוסדה נקודת ישוב על שם אישה יהודיה גדולה, אלא נעשה צעד מכריע לכיבוש אזור פרוע ופרוץ, לתפישת משלט ראשון על הגבול המזרחי של הארץ בחבל זה, וניסיון ראשוני להרחבת התחום הקולוניזטורי בגליל העליון.
רובן של עשר השנים הראשונות עברו עלינו בייסורים ובסבל. השכנים הערביים לא השלימו בנקל עם עובדת קיומו של משק עברי במחיצתם, והציקו והפריעו בכל האמצעים ועל כל צעד ושעל. אנשי כפר־סאלד ידעו כבר לפני מלחמת השחרור שצפוי להם ולישובי הגליל מאבק מר על הבעלות בארץ זאת.
לא פחות עויין מאשר בני אדם היה הטבע. תנאים אקלימים קשים בקיץ ובחורף שוררים באזור זה. קשה לאנשים, בעלי חיים ולצומח. האדמה היתה זרועה אבנים וצמיחתה, צמחית-פרא. נחוץ היה עמל רב וכוח לא מעט כדי להתגבר על כל מכשול ולכבוש דונם אחר דונם ממש. כל זה היה צריך לבצע בתקופה של צמצום תקציבים, של חוסר חומרים ומכונות. מלחמת העולם הטביעה את אותותיה על כל המפעל, ובו בזמן שהיה יותר קל בארץ למשק הותיק עקב הקוניוקטורה החקלאית עברו כאן מתיישבי המקום משבר- קיום ממושך, כמעט ללא תקווה לצאת פעם למרחב.
ובכל זאת נשאו המאמצים פרי, והתבסס שם משק חקלאי עם יסוד בריא, שהודות לניצחון במלחמת השחרור - ובמלחמה זאת נתנו אנשי כפר סאלד חלק הגון משלהם - הם טעמו את כל טעם הניצחון, והודות להרחבה המזהירה של פעולת המוסדות המיישבים, עם הקמת מדינת ישראל, למען ביסוס המשקים. אבל עד אשר באה עזרה זאת עברו אנשי קיבוץ כפר- סאלד
את דרכם רק הודות לחלוציותם, עקשנותם וליכודם הפנימי. קיבוץ זה, בהרכבו החברתי, החזיק מעמד בלי תוספת אנשים ניכרת מבחוץ, רק ע״י כוחו הוא אשר עמד לו בכל שלב ושלב של התפתחותו.
אמנם הוא נכשל במשימה האחרונה - בפילוג הקיבוץ המאוחד לא היתה כל אפשרות להציל מחורבן התיישבותי וחברתי זה. ולא מתוך חשבון שמירת הערכים, אלא על פי חישוב פוליטי קר ומשמעת מפלגתית עיוורת הכניסו אנשי הקיבוץ המאוחד תריס בין חלקי החברה. לא מעניין כאן תאור תהליך ההתפוררות.
כך רצה הגורל, שהחלק הגדול של בוני ומתיישבי המקום לא הגיעו לחוג במשקם את חג העשור. חופש המחשבה וטוהר המעשה הקיבוצי היו להם יקרים יותר מאשר כיבוש והישגים. הם הלכו ולקחו עימם למקומם החדש את רכושם האמיתי: הרצון הטוב לחיים שיתופיים.
ואלה אשר יצאו אז, באותו בוקר של סתיו, להניח יסוד להתיישבותם, ולא הגיעו לחג העשור למשקם, להם יצא כבר מזמן להשלים עם הגורל ולמתוח קו תחת פרק זה של חייהם. תקוותם שיצליחו להביא לחבריהם החדשים ולמשקם החדש לפחות חלק מן הירושה, אשר אפשרה להם לא אחת, בתקופת עשר השנים האלה, להתגבר על קשיים גדולים ולתת יד להגשמת המגמה.
חנן פיינברג
מימין לשמאל - רות ואדמונד לוי, הנס פיינברג
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!