עדי נחמני

"או חברותא או מיתותא", אמרו הבריות, כאשר חוני המעגל נמנם., לפי האגדה, והתעורר כעבור 70 שנה. איש לא שם לב אליו, כי דורו הלך לעולמו, והדור החדש לא הכירו, את חוני המעגל המפורסם.

יותר מאשר חושבים, החיים וגם המוות, קולקטיביים הם. היחיד הולך לעולמו. אט אט, ולבסוף, מהר מהר, הדור נעלם. תקופה עוברת. ורק צוללנים במים עמוקים, יעלו לאחר זמן- לעיתים לאחר זמן רב מאוד, את אישיותם, ויגלו בהם את הייחודי ואת ה"יחד". ויש מן המוזר, שאני, בן דודם של הנס, עדי ואהרון, שהלכו מאיתנו תוך חודש אחד, אחד מן השרידים של אותו דור. אייחד דברים על עדי. הרי אנחנו, השרידים, מתים איתם, והם חיים עדיין דרכנו, כל עוד אנחנו חיים.

הרחקתי בחודשים האחרונים לעבר, כאלף שנים אחורה, עד הלכות אבל, כפי שנוסחו ע"י הרמב"ם במשנה תורה. הרי המוות קיים בהוויה האנושית מאז שחוה ואדם אכלו מעץ הדעת, וידענו לבטח שימותו ואחרים ייוולדו במקומם. חשבתי, אולי יצוץ בחולות המדבר של ההלכה, משהו שיאיר לגבי עדי.

נאמר שם: "והמלווים אותו (את המת), אומרים לו: לך בשלום, ואתה תבוא אל אבותיך בשלום, והמציינים כל בית הקברות, ובונים נפש על קברותיהם. והצדיקים- אין בונים נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם". אם על מישהו מתוכנו אפשר לומר- "דבריהם הם זיכרונם"- הרי זה עדי. כי לאורך חייו בארץ- אבד גם עוד לפני זה- רשם ותיעד בלוחות השנה את אשר החשיב כמאורעות חשובים בעולם, בארץ ובחייו האישיים. כתב מחזות ושירים על חיינו ולכבוד חברינו, כתב דברי הגות ותירגם מגרמנית לעברית שירים ומסות. שתי השפות, למעשה, שני עולמות תרבות, היו לו מולדת רוחנית ולא היה קיים אצלו שבר תרבותי, שהוא מנת חלקו של רובנו, וכך נהג לכתוב מכתב שבועי את בתו רחל במרחקים, ועוד יתגלו דברים. כי הצורך לכתיבה נולד איתו ונמשך עד סוף ימיו כמעט. היה בכתיבתו הומור מיוחד. ליצירתו של אותו הומור היו לו שותפים, חברים שאינם עוד איתנו, וחברים שייבדלו לחיים, אבל, הוא נתן לו צורה וסגנון, ויצירותיו היוו מעין מנגינה מלווה את חיי חברתנו. הומור זה היה הפן השני של הרצינות, והחשבת הניסוי החברתי והאישי בהגשמת האידיאה של בניין ארץ וקיבוץ, מעין חיוך על עצמנו ועל הערכים המקודשים שלנו. הומור זה הניע פעם את ישראל בר יהודה, מזכיר הקה"מ דאז, אשר נכח בהצגת אופרה ביובל כלשהו של כפר סאלד לומר: איזה ציניות, איזו ציניות!" אירוניה וספקנות היו אסורים באותם הימים. ואולי היה בהומור הזה, באמת איזו הכרה, שאין לכבוש את היעד פעם ולתמיד. כמאמר הפתגם הלטיני: "במבט אל הנצח, כל מעשינו בני חלוף הם". ואולי היה בהומור המיוחד של עדי, שהתייחס אל האידיאות המובילות אותנו ברצינות והעמיד לעומתם את חיי השיגרה, החיים הממשיים, גם איזו בחירה, בלתי מודעת לו ולחבריו, להעדיף כישלון אציל של הר נבו, על מצליחנות רדודה, המסתירה את הארץ היעודה.

אנו מודעים כולנו לכישרונות הרבים שעדי היה מבורך בהם. הכישרון למציאת המילה הנכונה, אם בחרוז ואם בתרגום. אהבתו לדקדוק, לדיבור נכון, תשוקתו לספר, אף לכריכתם ולריחם של הספרים. את אהבתו לרכישת ספרים, לספריות שהיה להן ספרן, לספרייתו הוא, לספריה לאומנות על שר ג'ורג' פפה חברו. את אהבתו לאנציקלופדיות, שלפי דבריו ירש מאביו. אנו  זוכרים ניסיונותיו, לתת דפוס לפורים וליום הכיפורים, לשמחות ולאבל. ואם כי סיכם אותם לרוב ככישלון. לא חדל מלפעול ולהפעיל אחרים עד מחלתו ממש. לאחר מכן, נטל לעיתים סמכות שפיטה על האירועים השונים, ויש מי שקרא לו בחיוך "השופט העליון".

לחבריו הקרובים ידועות היו גם נסיעותיו השבועיות כמעט, לביקורים ביישובים, למפגשים שונים. ועיתים נסע פשוט לתל אביב, ראה ביום אחד שני סרטים, ביקר בתערוכה ובערב חזר הביתה עייף ושבע רצון. "אני כנראה, סובל מקלאוסטרופוביה, מטראומת הגדר הסוגרת, שאני מוכרח לברוח אל עולמות אחרים מדי פעם", אמר לי. מכיוון שהמציאות נבחנה תמיד בראיית האידיאה, היה חי כרבים בתוכנו, בהתמודדות מתמדת ובעיתות משבר, בהתרגשות מדירת שינה. 

בתקופת הפילוג היה, יחד עם הנס, אטה ויוסף מראשי המתמודדים ועדי השקול תמיד בלשונו, הטיח בפני ישראל גלילי, שבא לשכנע את חברי כפר סאלד, אינך עוד ציוני. הפרידה מכפר סאלד, המקום וחבריו, השאירה קרע בליבו, שרק לאחר שנים החלים. סיפרה לי חברה מכפר הנשיא, בשעת ביקור מספר חברים בכפר הנשיא, שנים מועטות אחרי עזיבתנו, ישבו ושוחחו בדירתה, ואילו עדי, נעלם. כאשר שב, שאלו אותו, אמר: "עליתי על הגבעה, והסתכלתי על ביתי, ביתי האמיתי". עם התערותו ביישובנו, בגבעת חיים, החל לבקר בכפר סאלד, חידש יחסים ורוגזו שכח.

מחלתו נמשכה שנים רבות. מי יודע לומר, מה גרם לה, הגוף או בנשמה. אולי קיימת מעין יחידת גוף- נפש מולקולארית, שאין להפריד ביניהן, מכל מקום, המחלה היתה מלאת משברים. אני זוכר עוד מברלין את עדי כחולה, כל גופו היה מכוסה פצעים, חבוש. בביקורי אצלו בבית החולים של האוניברסיטה, מצאתי אותו יושב מדוכא ומושפל ועיניו הכחולות הביטו אלי בעצב. הוא הבריא אט אט.

מחלות עור ממין זה פגעו בו גם בארץ, ורק האנטיביוטיקה, היא ששחררה אותו מפגע זה. אולם, האם היתה הפגיעות בעורו מקרית לגביו? הרי בעור כל מערכת החושית שלנו, דרכה עובר העולם אל פנימיותו. לי נראה, כי האנטנות הקולטות את העולם היו מחודדות אצלו במיוחד. לכן, לא היה זה מקרי בעיניי, שתוך מחלתו רבת השנים, ובהשפעת תרופות, שהסירו מחסומים, נתפס למצב רוח היפראקטיבי נטול שיווי משקל, ונדחף לטפל בעניינים רבים ושונים, תחת הסיסמה: "להעלות את היעילות!" הוא התערב בסידורים בתוך הקיבוץ ועיוותים בקיורטיים של ההסתדרות ושל המדינה. לחם באסיפות, לא נתן מנוח לפעילים שונים. אחדים ניסו להתחמק, אחרים שמעו באדיבות, אבל לא התייחסו אליו ברצינות. הוא ידע יפה את הקורה אותו וגם חש בתגובות החברים אליו, אבל לא יכול היה להשקיט את הדחפים. פעם אמר לי בעצבות: "אני, כנראה, הופך למשוגע הכפר". מפ]עם לפעם נסע לאנשים מסוימים, למה שהוא קרא, שיחות נפש. אולם, מעבר לעיסוקים הרבים, שהושקעה בהם אנרגיה רבה, רגז סביב ענייני הציבור, כמו, העסקה של ג'בריל, חושבני, בצדק, ומאידך נזדעזע עמוקות מן הקורה לערבים בשטחים ובבתי משפט צבאיים. בדק בעמקי נפשו, והפעם החרס האיובי בידו. שאל לצדקת קיומנו, לצדקת האור המוצל מאש, להיאחז בארץ הזו. בחן בחינה מערערת את הדרך שהלך בה. מוזר, דווקא בהתכתשויות בינינו, העמיקה חברותי איתו, הן מפאת הכבוד שכיבדתי את הביקורת ללא רחמים, הן מתוך הזדהות עם סבלו האישי, שמא ימצא שחייו כולם מרוסקים לרסיסים ובכל זאת, אף לרגע לא קיצץ בנטיותיו ולא חדל להיאבק על ציר חייו, היותו ציוני וחלוץ בארץ.

המשבר חלף עם שנויים פיזיולוגיים ועדי חזר לעצמו. בשיחותינו המשמעותית האחרונה, ביום הולדתו השמונים, היינו שנינו לבדנו. סיכם: "נחמיה, עשינו פחות מידי ילדים". הסכמתי איתו, וידעתי כי סיכום זה מעיד על פיוס עם עולמנו, עם העולם שאנחנו חיים בו ועם עולמנו שאותו יצרנו. המאחל לעצמו ילדים, שיחיו אחריו, מחייב את עולם עמק הבכא מחד, ואת עולם התקווה המתמדת מאידך. 

בשנים האחרונות, פקדו את ביתו חברים מהקיבוץ ומחוצה לו מדי יום ביומו. ז'ני המארחת שאין שנייה לה, היתה גם המקשרת בינו לבין חבריו הרבים, חברים מן העבר, חבריו של אמיתי, שכל השנים שומרים על הקשר עם משפחת נחמני. היא קיימה בית פתוח, ועדי אוהב השיחה והפגישות, אהב זאת. עד ימיו האחרונים רצה אנשים סביבו.

ביום הולדתו, קיבל את הספרון "האיש, השיר והמקום", כמעט מאוחר מידי, אמר לי. לאחר שדפדף בספרון, אמר לי: "כל השירים נראים לי היום זרים". אולם, כאשר צפה בשידור ב"גלי גבעה", התרגש מאוד, צלצל אל ורד נכדתו. סיפר לה ואמר: "הקיבוץ עשה לי כבוד גדול".

בימיו האחרונים דיבר על ארבע מכות שהוכה בהן: שתיים- נפילת אמיתי ואברמל'ה. מהי המכה שלישית, לא פירש. בתו החכמה, רחל, פירשה זאת  אני, ישיבתי בגולה והמכה הרביעית קיצו הקרוב.

כשהיינו סטודנטים וחברים באירגון אקדמי ציוני, היינו חייבים לכתוב חיבור על נושא ציוני, בכדי להתקבל בו כחברים מלאים. עדי כתב על הקבוצה ואחרי כן בחר בה, בידיעה שהיא קיימת, כל זמן שחבריה בוחרים בה ומתחייבים לה. ביום הולדתו השמונים, נתן לי, כמתנה אחרונה, מתנת פרידה, את הספרון של ג'יובאני פיקו, איש הרנסנס "נאום על כבוד האדם". אינני בטוח, אם הוא עצמו הספיק לקרוא אותו כולו, אבל בוודאי דפדף בו. ההנחה היסודית שלו, הצמחים והחיות כולם מותנים מראש. רא האדם, "יצור הפלא הזה" נולד כהוויה היולית והוא אמור, בחירות הנתונה רק לו, לעצב את אישיותו, הוא עצמו יוצרו.

המעגל נסגר. מה שהצעיר התבונן לו, הזקן מאשר: כבוד האדם החירותי, אשר מחייב לבחרותו, בונה קבוצה, המתקיימת על חירותם  של חבריה, המתחייבים לה.

אנו נפרדים מעדי בדברי הרמב"ם: "והמלווים אותו אומרים לו: לך בשלום ואתה תבוא אל אבותיך בשלום", ומציינים כל בית הקברות, ובונים נפש על קברותיהם. והצדיקים, אין בונים נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זיכרונם".