צבי פלבר
- כ"ג אב תשנ"ב
23/03/1920 - 22/08/1992
צבי ואסתר פלבר עם חיה דרייפוס
משלושה נשאר אחד
הם היו שלושה שחקני וודוויל בדרגים קטנים מן הזן ההולך ונעלם, שאין באמונתם לא מסר ולא מוסר, אלא רק הצחקות והשתטות, שנועדו לעשות טוב על הלב, לקהל ולהם.
היו ודאי רבים כמותם בכיכרות הערים של אירופה וארה״ב, ומספרים שגם בתל- אביב. אבל ספק אם היו כאלה באיזשהו כפר נידח, באיזשהו קיבוץ צפוני בשנות הארבעים והחמישים.
אני הייתי תינוק וילד כשהם "היו בשיאם", אבל פעם אחת בשנה, הרבה שנים, נתאשרו לעיני הדברים שסיפרו עליהם החברים והיו הסצינות שהנציחו הצילומים.
.jpg)
פורים השלישיה, צבי פלבר, הלל ליפמן, רולף דרייפוס 1952-54 צילם עמרם נבו
פעם אחת בשנה בפורים, אולי שעתיים לפני שהתחיל הנשף, הם היו מתכנסים באחת הדירות - דרייפוס, או פלבר, או ליפמן - ואחר שלגמו לגימה או שתיים, התפנו בכובד ראש של מקצוענים ללטש את הופעתם ולהכניס בה הברקות של הרגע האחרון , והיו מסייעים זה לזה בקשירת הפפיון, בהדבקת השפם, בהטיה נכונה של המגבעת על הראש. וכשעלו על הבמה שונים זה מזה, אך משלימים זה את זה - רולף בקונדסותו, הלל בגמישותו וצבי בדוביותו - היה הקהל פורץ בתשואות, מעניק להם אשראי פתוח, מפרעה על חשבון, והתשואות, כמו נסכו בשלושה כוח ואומץ. ורוח שטות. וכשאחזה בהם רוח השטות, הם היו במיטבם: הם עשו תעלולי לוליינים לא מסובכים מדי, וסלטות לא שלמות, וסלפסטיק ללא קצפת. וקצת פרד אסטר וקצת לורל והארדי וקצת בוב הופ. קצת מכל אלה, ומעט משלהם עצמם, שטביעת אצבעותיה של ארץ מוצאם ניכרת בו היטב.
ממרחק הזמן צריך להודות, שהם לא היו מה שקוראים שחקנים, או בדרנים, מלידה. כן, היה להם הומור, כן, הם היו שרמנטיים, כן הם היו רזים וגמישים. פעם. אבל בעיקר הם היו משב רוח מרענן, בת צחוק על פניה של תקופה חמורת סבר, מאמצת ותובענית .
ושעה שקיבוצים אחרים עלו על הבמות מסכתות נמלצות וטעונות מסרים, או עיבודים מקומיים למחזאות הקלאסית העולמית, עלתה על הבמה בכפר-סאלד, ואיזה זמן גם בגבעת- חיים, חבורת פרחחים חיננית, עם שטיקים וגגים שלא נועדו להטיף ולחזק ולהטעין ערכים. אלא רק להצחיק עד דמעות.
השנים יכלו אפילו להם. הם השמינו, ולקו במחלות הגיל, וצחקו פחות, ועדיין התעקשו. בעצם הלל שהתעקש, להופיע בנשף פורים, כי המארגנים לחצו, והקהל דרש, ומהו פורים בלי הופעתם.
אני זוכר את ההופעה הזאת, האחרונה, אולי משום שבקהל כבר היו רבים שלא ידעו אותם בשנותיהם הטובות, וחיכו קצרי רוח לדיסקו – היו מחיאות הכפיים קלושות, ולפיכך לא נכנסה בהם אותו רוח שטות, והם היו כבדי צעד וכבד תנועה, ומהרו להסתלק מהבמה ואחר כך גם מן הנשף.
הלל, שנשאר על הבמה אחרון. נפטר מן העולם ראשון, ובפיו המלצה לחיים "דונט וורי, בי הפי" והנה צבי מצטרף אליו. אני בטוח שממש עכשיו, שעה שאנחנו עומדים כאן ומבכים את הסתלקותו, שניהם שם למעלה מתחילים הכל מהתחלה. הלא יש שם די קהל שימחה להם כפיים, ויפיח בהם מחדש אותה רוח שטות נפלאה.
ארנון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!