שאול בר-לב

שאול בר לב, יום השלושים 15.10.92

נהוג לחשוב שמעלים בהגזמה את הטוב שבאדם אחרי מותו.

אך האמת היא שאין די מילים חמות לתאר את קסם האיש הזה שהלך מאיתנו. שאול הטוב, הנבון, הנחבא אל הכלים. מתאימה האמירה הזאת כדי לתלות עליה את הסיפור שאני עומדת לשטח בפניכם. מדובר על כלים במלוא מובן המילה וגם במובן הסמלי של המושג כלי עבודה ששאול במוסך בהם שירת את ענפי המשק במסירות ובנדבות וגם נענע לכל החברים שבקשו את עזרתו. לא קיים כל סרוב לא מוקדם או מאוחר מדי ולא "עכשיו אני לא יכול", לא היה כדאי לקבוע איתו פגישה אחרי העבודה כי היה זה מושג גמיש מאוד. הוא אהב את החברים שעבדו על ידו, התייחס אליהם בכבוד ובהערכה והם גמלו לו והחזירו יחס אוהד לו ולכל אשר לו. ועוד כמה מילים על המושג האחר של כלים בהם עזר לכל כך הרבה אנשים. אהבתו למשפחה לא ידעה גבול, איך הוא עזר למינה להתגבר על הטראומה שהביאה איתה מן השואה, וגם עמד לצידה חזק ותומך אחרי שהגורל התאכזר אליהם גם כאן. לא היתה זאת אופטימיות שקרנה ממנו הוא היה ריאליסט, אך היה אחד שמחייב את החיים למרות ואחרי הכל. לא נשמע מפיו משפט "למה זה קרה דווקא לי", הוא הרגיש כאחד האדם שהכל יכול לקרות לו, הגישה הזו גם חיזקה את כל יתר בני המשפחה שנפגעו. 

כמה הוא אהב את הבנים, את נורית, את נתן ואת הנכדים. את רוני שעוד סיפר בגאווה על מיני אמירות שלה, את מיכל שכבר הכניסה ניצנים ראשונים של רומנטיקה לביתם, עמית שהושיט לו יד תומכת מאז שנולד ועוד הספיק ללכת איתו יד ביד- חברים מבינים ואוהבים. אין לסיים מבלי להזכיר את שעת החסד שעוד זכו לה שני האנשים שרה ושאול, כל בני ביתם התבשמו מהאווירה, היה בה טעם של פרי בשל. נכונים היו שניהם לשאת בהבנה את מעמסם של החיים שהיו עד הפגישה ביניהם, את הקושי ואת השמחות.

נסיים בצער של חברים שלהם הוא היה ידיד. קשה הרבה יותר בלעדיך שאול, עזרת לחיות בכל הכלים שעמדו לרשותך, היית ידיד אמיתי.