חסר רכיב

שאול בר-לב

שאול בר-לב
- י"ח אלול תשנ"ב
21/10/1921 - 16/09/1992
שאול בר לב

הכרתי את שאול כשנכנסתי לעבודה במוסך לפני כ-25 שנה. נכנסתי לעבודה כמכונאי מתלמד ומהרגע הראשון קינאתי ביכולתו המקצועית הנדירה של שאול, שילוב של טוב לב בכמות נדירה, רצון לעזור בכל דרך ובכל צורה, ידע נדיר במכונות חקלאיות לסוגיהן השונים עם כח עצום, יצרו בנו – כל אלה שקיבלו עזרתו של שאול אהבה והערכה לאיש, ובי, האדם המתלמד - מקור לחיקוי.
יכולתו של שאול ליישר ברזל מכופף בעזרת פטיש בלבד, הדהימה אותי כל פעם מחדש. נאמנותו של שאול לאותם כלים בהם טיפל, שכלל ובנה לא ידעה גבול, לא פעם נראה נובר בעגלת הזבל או התחמיץ כדי למצוא חוליה פגומה בשרשרת, לתקנה במהירות האפשרית כדי שלא תושבת מעבודה.


שאול ראה בכאב ובדאגה את היחס הקשה לכלים, לביזבוז ולהשחתת הציוד. ידע לאסוף כל בורג שהתגלגל, כל פיסת מתכת, או חלקי בוכנה כדי לתקן ולהשתמש אם לא בשימוש מקורי, אזי ברעיון לשכלל וליעל כלי אחר.
גם בימיו הקשים כאשר נראה היה שתנופת היד המרימה את הפטיש הולכת ונחלשת, היה שאול משכמו ומעלה בביצוע העבודה.
ליויתי את שאול גם בימיו הקשים כאשר נפל בנו ישראל. זכורה לי תגובתו כאשר קיבל את הידיעה הקשה, אך גם משבר זה לא יצר בו כעס, או מרירות והשאיר לנו את שאול היקר כפי שהיכרנו לפני כן.

שאול בעבודה בנגב צילם עמרם נבו 1953-4



שאול היה גאה בישראל ובנורית, שיתף אותנו בכל הקורות אותם. נפילתו של ישראל פצעה את ליבו אך לא החלישה את כוחו הרב.
ליוויתי את שאול ממרחק בעת הסתלקותה של מינה, לא עבדתי איתו אז, אבל, גם במפגשים על אם הדרך מצאתי את אותו שאול של פעם.
גם בימים של קושי גופני, לא וויתר שאול על עבודתו והמשיך בכך עד היום בו נפל למשכב שממנו לא קם יותר.
שאול היה מאותו זן נדיר של ענקים טובי הלב וטובי המעש, איש פשוט, פשוט איש, מי יתן ונזכה לרבים כמותו.
אין לי ספק ששאול יחסר בעבודות המוסך, יודע אני שייזכר אצלי לתמיד כפי שציירתי אותו לפניכם.
לנורית ולמשפחה, לידידים ולחברים מה אומרים ביום כזה?
אינני יודע, משתתף בצערכם.             
עמי מדיני.

במוסך



שאול יקר
בתוך כרך ״בתוכנו״ משנת תשמ״א 1981, מצאנו בעלון הקיבוץ שיצא לחג העצמאות, ראיון רשום מפיך. בו בקשנו אותך לספר לנו על ״דרכיך לארץ ישראל״.
באנו להיות היום איתך, דרך סיפורך האישי המי וחד כל כך, שנשאר לנו למזכרת.

דרכי לארץ ישראל
"את מי זה עוד בכלל מעניין הסיפורים האלה?!- אמר לי שאול בחיוך כאשר ניגשתי אליו וביקשתי - כי יספר לנר את סיפור דרכו לארץ- ישראל.
"למה דוקא אני?"- ואני ידעתי למה, דווקא הוא, והפצרתי בו.

שאול בר-לב מספר:
"נולדתי להורי, יצחק ונוסיה, בעיירה יהודית קטנה במזרח פולין  - נוצ'אץ שמה (עיירתו של הסופר עגנון). בנעורי הצטרפתי לתנועת נוער ציונית. בן 18 הייתי כשפרצה המלחמה. כאשר הצבא הגרמני החל בפלישתו לרוסיה, החלטתי להתגייס לצבא - האדום. להורי, שחששו מצעד זה, הסברתי כי לא אוכל לשבת בשקט ולחכות עד שהגרמנים יגיעו אלינו, שאינני מוכן להיות מושפל  למות על הברכיים, שרצוני להילחם בהם בנשק. כשנוכחו שאני תקיף בהחלטתי, נתנו לי ללכת.
באותם הימים החלה הנסיגה הגדולה של הרוסים מאדמת פולין. צירפו אותי ליחידת תותחנים ואחרי קורס מזורז בו למדתי כיצד להפעיל מערכות קשר  מוניתי כאחראי לתפעול הקשר בגדוד תותחנים סובייטי.

ארבע שנים לחמתי בשורות הצבא האדום. השתתפתי בקרבות בדרום - רוסיה עד סטלינגד  ומשם הועברנו לצפון - ללניגרד וסמולנסק. כאשר הרוסים החלו לנוע קדימה לעבר גבול פולין  הועברתי ליחידות צבא השחרור הפולני שבפיקוד הרוסים ושם השתתפתי בקרבות קייב, ז'יטומיר ולובלין. צעד אחר צעד, בקרבות עקובים מדם, התקדמנו לעבר ורשה. כאשר כבשנו את ורשה, נדהמתי למראה ההרס הנורא של העיר כולה. מהרובע היהודי לא נשאר שריד.
מורשה התקדמנו והגענו עד ברלין. בחודש מאי 1945 הסתיימה המלחמה. החיילים הגויים ביחידתי שתו והשתכרו משמחה ואני לא ידעתי נפשי מרוב כאב וזעם – נקמה.

אחרי המלחמה חזרתי עם יחידתי לפולין. בימי החופשות מהצבא עסקתי בחיפוש שרידי משפחתי. אבא, אמא ואחי - לא שרד מהם איש. באחד מחיפושי גיליתי עקבותיו של בן דודי, הוא השתייך לקבוצת נוער יהודי, ניצולי מחנות הריכוז, שהתארגנה בכוחות עצמה לברוח מפולין לכיוון הארץ. באתי לבקרו. למראה חברי הקבוצה הצעירים ולמשמע סיפוריהם ותכניתם, החלטתי להצטרף לחבורה. לשם כך היה עלי לערוק מן הצבא! ואכן, פשטתי מדי, קניתי בגדים אזרחיים וחזרתי להיות שוב - יהודי בין יהודים. 
בקבוצה זו, שנקראה "הכובש", היו חברות חיה פלושניק וצפורה ברגר ועוד חברים נוספים שהגיעו אחר כך לגבעת-חיים.
בליל חורף, בסיכון רב, גנבנו את הגבול לצ'כיה. משם, שוב בדרך לא חוקית, עברנו לגרמניה המערבית. היה זה בדצמבר 1945.
במחנה ליד מינכן פגשנו בחיילי-שליחי הבריגדה והם כיוונו אותנו לחוות-הכשרה, בה נכין עצמנו לקראת החיים בקיבוץ בארץ. תקופת ההכשרה נמשכה. כשנה וחצי.
בחווה שהיתה שייכת בזמנו לנאצי עשיר, היה שם משק חקלאי גדול ואנו ניהלנו שם חיי קומונה, עבדנו והתגבשנו מבחינה חברתית.
קבוצתנו מנתה 70 בחורים ובחורות. כל אותה תקופה היה לנו קשר עם "מטה הבריחה" במינכן בו ישב אז חברנו אפרים פרנק.

ביוני 1947 עברנו לצרפת ולמחנה עליה בעיר נמל קטנה בשם סט. אחרי שבועיים של התארגנות עלינו על האנייה "אקסודוס", היא "יציאת אירופה תש״ז". "אקסודוס" היתה למעשה אנית נהרות ישנה שנשאה בימיה הטובים לכל היותר 500 איש. עתה בנו בה אלפי דרגשי שינה ולתוכה נדחסו 4500 מעפילים. הצפיפות - אי אפשר לתארה. הרוב באנייה היו צעירים בני גילי, חברי קבוצות מאורגנות ובני נוער של עלית-הנוער, אך היו גם מספר משפחות עם ילדים קטנים. לאחת מקבוצות הצעירים המאורגנות השתייכה מינה ושם באנייה היכרנו איש את רעהו...

שמונה ימים ארך המסע בים כשכל הדרך עוקבת אחרינו אנית מלחמה בריטית. קפטן האנייה שלנו היה ישראלי והצוות מתנדבים יהודים מאמריקה. בזמן ההפלגה הכינו אותנו לקראת הצפוי. היה ברור שינסו להוריד אותנו בכוח וההוראה היתה להתנגד ולהלחם.

שש משחתות בריטיות הקיפו אותנו בהכנסנו למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל.
החיילים ניסו לעלות ולהשתלט על האניה בכוח. מסיפון האנייה השלכנו עליהם מכל הבא ליד וכדי להכעיסם שרנו שירי מולדת. לבסוף נגררנו לנמל חיפה. פה ציוו עלינו לרדת לאניות בריטיות. שוב התנגדנו, אך הם גברו עלינו. היו לנו 5 נערים הרוגים ופצועים רבים.

כשהועלינו לבסוף על האניות חשבנו שהכוונה לקחתנו לקפריסין וקיווינו לפגוש שם את אותם מחבורותינו שיצאו לפנינו באניות מעפילים ונלקחו לשם. הפלגנו מחיפה בשלוש אניות משא בריטיות, על כל אחת מהן 1500 איש. בלב ים גילינו, לתדהמתנו, שהאניות שינו כיוון ופניהן לעבר צרפת...

תשושים ממסע ומקרבות הגענו לצרפת ופה החלה הדרמה הגדולה. למרות כל הפיתויים וההבטחות שאם נרד נוכל להתאזרח במדינות העולם החופשי - סירבנו. שישה שבועות חנינו מול חופי צרפת, הבריטים לא העזו להורידנו בכוח לעיני העולם החופשי.

שבנו לים ודרך גיברלטר ותעלת לה-מנש הסיעו אותנו חזרה לגרמניה, לנמל המבורג.
הוכנסנו - שוב בכוח - למחנה. היה זה מחנה ריכוז נאצי לשעבר, שהוחזק בידי צבא הכיבוש הבריטי. שוב שישה שבועות של גדרות-תיל ומגדלי שמירה, הרגשת יאוש  תקפה אותנו. היו איתנו שני שליחים ישראלים שהוגנבו לאניה והם עשו הכל כדי לעודדנו ולהפיח בנר תקווה.

אחרי מספרי שבועות הועברנו לבסיס צוללות נטוש, שבעבר היה שייך לצבא הגרמני, שם הוטבו התנאים - יותר חופש וסיוע מהג'יונט. פה מינה ואני החלטנו להנשא. החבריה אירגנו מסיבת חתונה גדולה. יחד איתנו נישא עוד זוג צעיר והכל ראו בחתונה סמל לעוצמת כוח החיים היהודי.

כעבור חודשיים עברנו לצרפת, לנסות שוב את מזלנו להגיע ארצה. הגענו למרסיי, ושם קיבלנו ויזות מזוייפות של תיירים, למרות שלגבי השלטונות נחשבנו כשני אנשים בודדים, זרים זה לזה, בכל זאת הצמידו, אלינו שתי פעוטות יתומות בנות שלוש, כדי שנביאם ארצה. בארץ עברנו בשלום את בדיקת הדרכונים ושוכנו בסלון לעולים בחיפה - והילדות איתנו.
בינתיים הגיעו חברי הקבוצה שלנו מקפריסין והתארגנו טוב כקבוצה להתישבות.

במרץ 1948 הגענו לגבעת-חיים להקים בה בית. מינה היתה אז בת 24 ואני בן 26. הימים ימי מלחמת השחרור. שוב מלחמה. באוגוסט נולד בננו הבכור. ישראל קראנו לו, על שם אביה של מינה ועל שם המדינה החדשה. שנה וחצי בקיבוץ ושוב אני חייל
מגוייס לצה״ל כחייל בסדיר, לשנה וחצי. בתקופת שירותי נולדה נורית. כשהשתחררתי היתה כבר בת 9 חודשים.

ב 1956 - אני, כאיש מילואים, משתתף במלחמת סיני בחטיבת שריון 27 בפיקודו של האלוף בר-לב, בקרבות על מתחמי רפיח ובאל-עריש.

בשנת 1969 התגייס בננו ישראל לצה״ל, לסיירת צנחנים, ב 22.1.1970- נפל בקרב על האי שדואן.

יש לנו בת וחתן ושני נכדים — עמית ומיכל.
חרף כל מה שעבר עלי, בנסותי לסכם את חיי עד כה, בשום פנים איני מרגיש עצמי כקרבן. זו הדרך, זו הארץ היחידה. לכולנו. לכך חינכנו את בננו - לאהבתה. גם למלחמה עליה. לעולם לא הייתי בוחר אחרת.
                   
שאול בר- לב.
נורית - נתן - עמית - מיכל - רוני - יקרים כאן בחורשה הירוקה נחים מנוחת עולמים שלושת יקירכם - אהובכם. היה הדוד ישראל שנפל במלחמה, האמא סבתא מינה ואבא סבא שאול, שהיום הבאנו למנוחות.
יחד איתכם בכאבכם העמוק,
אין לנו מילים לנחמה.
רצינו לבקש אתכם להמשיך לראות בגבעת חיים - בית. בית שאהב ואוהב את משפחת בר-לב, ומבקש ומקוה לשמור
איתכם קשר קרוב ואמיתי . גבעת חיים היתה ותשאר ביתכם.
ביחד איתכם ניזכור את יקירכם.
יהי זכרם שמור בתוכנו .
לאה הישראלי

שאול בר לב, יום השלושים 15.10.92
עדה שולמן כתבה:
נהוג לחשוב שמעלים בהגזמה את הטוב שבאדם אחרי מותו.
אך האמת היא שאין די מילים חמות לתאר את קסם האיש הזה שהלך מאיתנו. שאול הטוב, הנבון, הנחבא אל הכלים. מתאימה האמירה הזאת כדי לתלות עליה את הסיפור שאני עומדת לשטח בפניכם. מדובר על כלים במלוא מובן המילה וגם במובן הסמלי של המושג כלי עבודה ששאול במוסך בהם שירת את ענפי המשק במסירות ובנדבות וגם נענע לכל החברים שבקשו את עזרתו. לא קיים כל סרוב לא מוקדם או מאוחר מדי ולא "עכשיו אני לא יכול", לא היה כדאי לקבוע איתו פגישה אחרי העבודה כי היה זה מושג גמיש מאוד. הוא אהב את החברים שעבדו על ידו, התייחס אליהם בכבוד ובהערכה והם גמלו לו והחזירו יחס אוהד לו ולכל אשר לו. ועוד כמה מילים על המושג האחר של כלים בהם עזר לכל כך הרבה אנשים. אהבתו למשפחה לא ידעה גבול, איך הוא עזר למינה להתגבר על הטראומה שהביאה איתה מן השואה, וגם עמד לצידה חזק ותומך אחרי שהגורל התאכזר אליהם גם כאן. לא היתה זאת אופטימיות שקרנה ממנו הוא היה ריאליסט, אך היה אחד שמחייב את החיים למרות ואחרי הכל. לא נשמע מפיו משפט "למה זה קרה דווקא לי", הוא הרגיש כאחד האדם שהכל יכול לקרות לו, הגישה הזו גם חיזקה את כל יתר בני המשפחה שנפגעו. 

משפחתב בר לב

כמה הוא אהב את הבנים, את נורית, את נתן ואת הנכדים. את רוני שעוד סיפר בגאווה על מיני אמירות שלה, את מיכל שכבר הכניסה ניצנים ראשונים של רומנטיקה לביתם, עמית שהושיט לו יד תומכת מאז שנולד ועוד הספיק ללכת איתו יד ביד- חברים מבינים ואוהבים. אין לסיים מבלי להזכיר את שעת החסד שעוד זכו לה שני האנשים שרה ושאול, כל בני ביתם התבשמו מהאווירה, היה בה טעם של פרי בשל. נכונים היו שניהם לשאת בהבנה את מעמסם של החיים שהיו עד הפגישה ביניהם, את הקושי ואת השמחות.
נסיים בצער של חברים שלהם הוא היה ידיד. קשה הרבה יותר בלעדיך שאול, עזרת לחיות בכל הכלים שעמדו לרשותך, היית ידיד אמיתי.

שאול עם ישראל

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב