חסר רכיב

טוטה לס

טוטה לס
- כ"ט תשרי תשנ"ג
24/02/1916 - 23/10/1992
טוטה
דברים על קברה,  כ״ח חשון תשכ״ג

סימה שרי כותבת:
קראתי את סיפור חייה של טוטה, כפי שסיפרה אותו ללאה, בראיון אישי לארכיון. חבל לי, שאחרי מותה קראתיו. מאוד הייתי רוצה להשלים עוד פרטים, להבין עוד סוגיות. הן הכרתיה שנים, והנה – לא מספיק... טוטה הסגורה. 

טוטה גדלה בבית מבוסס בברלין, בה נולדה ב-1916. בית חילוני מתבולל, הגדירה. היא למדה בבית ספר כללי לבנות. היא אהבה את ביה״ס, את הלימודים בו, ואת חברותיה - יהודיות ולא יהודיות. בשיעורי דת בביה״ס קיבלה מושג ראשון על סיפורי המקרא, ומשהו מן השפה העברית את ה-א'- ב' פחות או יותר. אבל שם אף שמעה לראשונה על פלסטינה, ארץ-ישראל, ממורה יהודיה שחזרה מביקור בארץ, וסיפרה חוויות מרתקות מרשמיה.
היא הגיעה לתנועת הנוער היהודית, שבה אהבה את הטיולים הרבים בחיק הטבע, ביערות ובאגמים, והפעילויות בסופי שבוע. זו היתה תנועת ״קדימה" שאחר-כך היתה ל"הבונים". בשנת 1932 היו במחנה קיץ בצ׳כיה, והכירו שם גם את "תכלת-לבן״ וקשרו עמם קשרים. את המחנה ריכז ראובן הישראלי.
גם פה -  סיפור מוכר - אבא לא היה מרוצה מחברותה בתנועת נוער ציונית-סוציאליסטית, אך נאלץ לוותר לה. רק ב-1932 חשה בפעם הראשונה באנטישמיות כשלמדה בסמינר לגננות. 
אחר כך היא עברה ל״בית החלוץ " - מרכז הפעילות התנועתית. היו שם - סנטה וגיורא יוספטל, אנצו סירני, פוני (הוא פרופסור הראל), יעקב שמעוני, נחום גולן, אטה. הם היו יוצאים השכם בבוקר לפעילויות שלהם וחוזרים בשעה מאוחרת בלילה. ״חברתי ואני" מספרת טוטה, "דאגנו לסידור הבית, לארוחה חמה, ולסנדיוויצ'ים ליוצאים לפעילות. היתה זו תקופה מעניינת וחשובה מאוד בחיי. מה עוד, שבסופה שוב יצאה ללמוד ושוב גננות, הפעם גננות נוי...

בדצמבר 1935, בת 20, עלתה טוטה ארצה. ואף על פי שהשלטון הנאצי הורגש כבד מאוד, ומצבם של היהודים היה קשה, שוב ההורים מאוד לא היו מאושרים מהחלטתה של טוטה לעלות, מעזיבתה אותם.

טוטה מספרת על ראשית דרכה בארץ - ״הגעתי למחנה של קבוצת הצעירים שנמצא במושבה גדרה, ומי לא היה שם: אמי ונחמיה, מרים פרינץ, ז׳ני, רוניה, ועוד ועוד. "והם קיבלו אותי יפה מאוד. כולם דיברו גרמנית."

שנים די רבות לאחר מכן, היתה זו טוטה, שעשתה את קליטתי שלי בכפר-סאלד קלה. עבדה בגן, בו נקלטתי אני כגננת. באתי אז הישר מן הסמינר, עם המון רעיונות יפים ותכניות, הכל מאוד מופשט, הכל בראש ובלב. והנה אני נפגשת, וצריכה להתמודד עם מציאות, ומקום חדש - על ההרגלים והמסורת והמנטליות. והילדים - וזה העיקר - חדשים לי  וטוטה (והיא אינה יחידה, גם החברות האחרות ) עוזרת לי בכל. פעם רומזת מין "לא כדאי לך", פעם מנטרלת ילד הנוטה להפריע, ובלבד שאוכל למשימות שלי. והכל בצניעות כה רבה, כאילו רוצה שאחוש, שאם אמנם עובדים הדברים, הרי בזכותי הדבר. כמעט קשה היה לומר לה תודה, כה הצניעה את נדיבותה. הצניעה, זו המלה. עם השנים ידעתי זאת פי כמה.

בשער הנגב. עובדת בפעוטון- כי היא, הלא, גננת מדופלמת! ועובדת בשאר עבודות נחוצות או מפרנסות, אך, יותר מהכל משתוקקת לחקלאות. ואמנם, נשלחת להכשרה במשק - הפועלות בשכונת בורוכוב וחוזרת משם כשהיא שתלנית, וגם: ״כולם התפעלו מן העברית שרכשתי בתקופת לימודי הגננות״ .
"למרות תנאי החיים הקשים - גם למדתי להשתמש בנשק והשתתפתי בתורנויות השמירה - הייתי מאושרת בחיי הקיבוץ. היתה לנו חברה טובה, והיו לנו חיים של פעילות חברתית ותרבותית ברמה. הכנו מסיבות וחגים יפים. הרגשתי טוב מאוד..."

״ב-1936 הגיע אבנר למשק, ואנחנו התיידדנו. ב-1942 נישאנו.
אידיאולוגית, לא החשבנו את האקט הדתי, אבל הלכנו אל הרב בשביל התעודה; הלכו איתנו מניין חברים, חתמנו על הכתובה, ונערך טקס מזורז. את הטבעות הכין אבנר אצל צורף במושבה מטבעת זהב שירש ממשפחתו , עשה שתי טבעות , לשנינו ".
"ב-1943 נולדה דניאלה, ואושרנו היה מלא. באביב 1944 עליתי עם קבוצת הילדים שטיפלתי בהם לכפר-סאלד. כולנו גרנו בצריפים, אך את הילדים הכנסנו לבתים, ועשינו הכל כדי להגן עליהם מפני היתושים, כדי שלא יחלו בקדחת. אהבתי את החיים בכפר סאלד. הנוף היה מרהיב. הייתי מאושרת שיש לנו קיבוץ משלנו במקום כל כך יפה. החברה היתה טובה, ועל אף כל העוני, היה מורל גבוה והרגשת עשייה גדולה. כל השנים הללו עבדתי בחינוך".

בפורים - טוטה ואבנר


טוטה אינה מן המתלוננים, אך היא מספרת, ומורגש כאבה, על פרידות ממושכות מאבנר. הוא השתתף בהרבה קורסים והשתלמויות בענייני ביטחון, וב-1946 למד בסמינר הקיבוצים, והיה מגיע הביתה פעם בחודש. כך זה היה אז, אצל מי שחי בגליל. ב-1946 נולדה נועה, וטוטה, כמו יולדות אחרות מן הגליל, נסעה לפני הזמן לטבריה, כדי להימצא בקרבת מקום לבית- היולדות. את דניאלה השאירה בידי חברות-מאמצות. כמעט חודש ישבה שם, עד הלידה. 
"כשחזרתי עם נועה, שמחנו כולנו להיות יחד לתקופה של כמה חודשים . - - - בסוף 1947 חזר אבנר הביתה לפני סיום הלימודים. התחיל אי שקט בעמק החולה, ויריות מן ההרים , והוא היה דרוש כאיש ביטחון . - - - ב- 9 בינואר 1948,התעוררתי לקול מטר יריות. רצתי למחסן הנשק, ומשם לעמדה, שהיתה בקצה ומול הרכס שממנו ירו. יום שלם ירינו שם, לפנות ערב, כשההתקפה נפסקה, הלכתי לראות את שלום הבנות..."
ואז היה הפינוי לעין - חרוד - של הילדים, המטפלות והמחנכים. בהפוגה הראשונה באה אמא שלה לבקרה. אך לא הרגישה שם בנוח, ואחרי חודש לקחה אותה ,טוטה לחזית, לכפר-סאלד. מי שעבר את המלחמה בגרמניה וההפצצות על ברלין, כבר אינו מתרשם מיריות ,אמרה האם. 
כשהילדים חזרו הביתה, היתה לבנות סבתה מפנקת, שלימדה אותן גרמנית, תפרה להן שמלות - וגם לחברות הקיבוץ. גם רבים מאנשי גבעת-חיים זוכרים עוד את התקופה, שהסבתא המקסימה הזו, סבתא פלקסון, חייתה בינינו, ואת ידי הזהב שלה.

"ב-1951 התחילה תקופה, בה עניינים פוליטיים התחילו לערער ולמרר את חיינו בקיבוץ. אחרי הרבה שיחות כאובות, בהן ניסינו למנוע את הקרע, הוחלט, שגם בכפר סאלד המיעוט יעזוב את המשק. ואנחנו היינו המיעוט... ב- 1952 עזבנו את כפר-סאלד. היה לי מאוד קשה. הייתי קשורה לנוף ולחברה, ולא יכולתי לתאר לעצמי, איך אוכל לחיות במקום חדש. הרגשתי מועקה."
טוטה חוזרת ומזכירה את תשוקתה לחקלאות, אך גם בגבעת-חיים ממשיכה לעבוד בחינוך כמטפלת. ביום הראשון למלחמת סיני, נולד הבן, עוזי. ״אבנר שוב היה מגוייס, ובמקום משמרתו קיבל את ההודעה שנולד לו בן! השמחה היתה גדולה - סוף - סוף עוד גבר במשפחה. הבנות הגדולות פינקו את האח הקטן, הסבתא רצתה לתרום את שלה, אמא היא אמא, אבל האבא, אבנר, הוא בכלל לא ידע גבול. היינו מאושרים. 

טוטה במשתלה 1969

 
באותה תקופה התבקשתי על ידי סידור העבודה, לעבוד במשתלה. להחליף את לולה פיינברג. כ-20 שנה עבדתי בה. בעשר השנים האחרונות עברתי לכריכת ספרים בספריות בית הספר״. היא אינה מזכירה היכן למדה מלאכה זו  והיא, הרי, היתה אצלה ברמה של אמנות! אהבתי את מראה ידיה בעבודה - אצבעותיה הגדולות - חזקות - עדינות, תנועתן המדודה, הבטוחה  ״בשני מקומות עבודה אלה נהניתי ומצאתי עניין בעבודה".
אני מקווה, אנו חייבים להאמין, כי ידוע ידעה, שלצד הסיפוק והעניין שמצאה היא בעבודתה, היינו אנו מלאי התפעלות ממעשי ידיה בשני התחומים, וממסירות שאין לה גבול, ומכוח התמדתה. והכרנו, כל יודעיה, חרף היותה כה סגורה ומצניעת לכת את סגולות נפשה - את מסירותה לאנשים, את הנכונות המתמדת לעזור, את מידת ההתחשבות, את הידידויות שטיפחה. הוקרנו בה כל אלה, ואהבנו אותה. והיא, אני בטוחה, ידעה זאת.

בנובמבר 74 נפטר אבנר. וטוטה, כל מקורביה ידעו, איזו אבידה היתה זו לה. כמה חסר לה כל השנים. ואולם, היא רק את העובדה מציינת, ונסיבותיה. ומוסיפה: "לזכרו הוצאנו חוברת משפחתית צנועה, ובה סיפרתי עליו, מילדותו ועד היום. יש בה הרבה צילומים שלו מאז נעוריו ושל המשפחה. לא פרסמנו את החוברת. חילקנו אותה רק לקרובים."

טוטה גוזמת ורדים


"במהלך השנים הבאות, הילדים נישאו ונולדו לי נכדות ונכדים. שמונה במספר. כשאני מביטה על דרך חיי עד היום, אני מאוד מרוצה. שלמה עם הדרך שבחרתי לי. יש אצלנו יחס טוב לוותיקים, נותנים כבוד ודאגה לנו, המבוגרים. בנינו קיבוץ מצליח ויפה. אף פעם לא היו לי הרהורים על נטישת הדרך הזו. אף פעם לא העסיקו אותי ענייני מותרות״.
איכות החיים אצל טוטה, הטעם הטוב, שלא כמו אצל רבים מאיתנו, לא היתה מלה נרדפת לרמת חיים, ובוודאי לא למותרות! אלא שזאת קיימה בינה לבין עצמה. טוטה מעולם לא הטיפה לאחרים...
"כשקיבלנו את השילומים", היא ממשיכה, "נתנו אותם בלב שלם, לרגע לא התלבטנו. אמנם, זה לא הקיבוץ שאנחנו חשבנו וחלמנו עליו. הרבה דברים השתנו. אבל, אני מבינה שהשינוי הכרחי״ .
נדמה, כי מלים מסכמות אלה בדבריה של טוטה, מסבירות יותר מכל את יחסיה הנפלאים עם ילדיה, ואת יחסי ההבנה והידידות הנדירים שקיימה עם נכדותיה הגדולות. כשאמרתי לנילי. ראי איך החזיקה מעמד סבתא החולה, שלא לקלקל לכם את השמחה הגדולה, חתונת רונית, ענתה: תגידי את, יש משהו יותר אופייני לה?
הם לא ישכחו אותך, טוטה. כולנו לא נשכח אותך, טוטה.

23.11.92

טוטה לס

דניאלה כותבת ב- 30 למותה של טוטה.

הבית התרוקן, נוצר חלל ריק. קשה להסתגל. על אלפי כוסות קפה בליווי סיגריה ישבנו יחד ואז זרמו הדברים בנינו. דיברנו על דא והא, על עקרונות בחיים ועל גידול ילדים, על חוויות וסיפורי זיכרונות. המון דיברנו על תהליכי ההשתנות שקורים בתוכנו ועל השינויים בסביבה שבה אנו חיים. והיו המון שתיקות מדברות. אבל החלל היה תמיד מלא. מלא במחשבות, בהרגשות, בחום ובתחושה עמוקה של קרבה. תמיד משהו זרם בנינו. ואם פעם נוצר מתח, הרי שידענו שבקפה הבא- שוב נזרום חזרה זו אל זו. כך היה, ואין עוד.

הכורסא התייתמה, הקפה שבכוס יבש והשתיקה כבר לא מדברת.

הגעגועים מכאיבים וקשה להסתגל. דמותה של אמא מרחפת מסביבי והזכרונות נצורים עמוק בתוכי. אלו ימשיכו ללוות אותנו ולהיות הרקע לחיי משפחתנו.

 

 

סבתא-

נילי כותבת ב- 30 למותה.

כשאני יושבת וחושבת מה לכתוב או איך להיפרד ממך, אני מהר מאוד מגיעה למסקנה שזה פשוט בזבוז והפסד רציני שאת אינך פה לצידי כי בטח כבר מזמן היית כותבת משהו נחמד ומתאים עם הכישרון המיוחד שלך, או שאולי היית מבטלת אותי, בתנועת יד אופיינית לך... אך כיוון שהלכת לי פתאום, אצטרך להתמודד לבד...

סבתא, בשבילנו- נכדייך, היית סבתא נפלאה! סבתא מפנקת, מעניינת ומצחיקה! אהבתי לראותך עובדת בגינה וכורכת ספרים. אהבתי להביט בך, ולחשוב כמה שעות את יכולה לשבת ולקרוא, לקרוא ולקרוא...

עכשיו מתחיל החורף, החורף הראשון בלעדייך...

וכשאעבור ליד ביתך, ולא אכנס, אזכר בשעות הנפלאות שבילינו יחד, עם הקפה והטוסט עם האבוקדו (שאצלך יצא הכי טוב בעולם!).

נתגעגע נורא, וזה ברור! אבל חשוב שתדעי: לכל אחד מאיתנו נשארה ותישאר מן פינה  בלב שהיא בעצם, אוסף, טוטה שכזה שילווה אותנו לכל החיים.

ובכל זאת, נורא כואבת הפרידה ממך סבתא.

                                                           נילי קראוס 25.11.92.

 


פורים 1964 אבנר לס במרכז, משמאל אמא של טוטה - פלקזון 





תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב