נחמיה גינזבורג

ליום ה- 30,  18.1.93

בין הדברים היפים שהורישה לי אמא שלי היתה הידידות עם המעגל של החברים הקרובים לה, ביניהם היה נחמיה.

נחמיה היה כמו אבא "ספר", לא ברור לי אם זה תפקיד שהוא לקח על עצמו, או שהוא עשה זאת באופן הטבעי ביותר, כי כך הוא תפס את הקשר שלו איתי. חלק מהמשפחה שלי היה גם נחמיה.

אני שומעת אותו, את הצליל שבו הוא שואל אותי בדרך ובכל מקום שבו הוא פוגש אותי- נו?

וה"נו" הזה היתה בו הזמנה לשיחה. הוא תמיד מלווה בחיבוק נעים וכמובן ברצון לשמוע מה שלומך, מה את עושה ואיך את מרגישה. וכמובן אסור לשכוח, מה את קוראת עכשיו. בקטע הזה היתה לי תמיד הרגשה שאני לא עומדת בציפיות... למזלי היתה לי תמיד אפשרות להשאיר לו אופציה ולעניין את מורדי במשהו חדש ומעניין שכדאי לקרוא. היתה לו פשוט אחריות, אחריות על האינטלקט שלי, באופן פרטי.

אני זןכרת את עצמי לפני כמה שנים, כשהתחלנו להפרד מכמה חברים חשובים לנו (אטה, יוסף), חושבת על כך שאם זה יקרה לנו וגם נחמיה כבר לא יהיה איתנו, זו תהיה פשוט רעידת אדמה, שבר. אני חושבת שמהרגע הזה הבנתי שאני צריכה לבוא מוכנה לפרידה ממנו. וכמה שזה עצוב, באופן תת מודע עשיתי ממנו פרידות סמויות. קטנות. כך שכל פגישה איתו היה בה מעין תחושה של הנאה מזמן שאול.

וכך נחמיה, הגעתי גם לרגע שבו באמת הייתי צריכה להיפרד ממך. אהבתי עד הרגע האחרון את השיחות איתך שתמיד השאירו אותי אופטימית, כי אם אתה רואה כך את הדברים, אז מי אני שאהיה פסימית, ובעיניך, עד הסוף הצטיירו החיים שלנו כחיים הנכונים והיפים. ואת המגע הפיזי איתך, את הליטוף, את הקרבה אליך, אני נושאת עימי עמוק בתוכי. 

שנה למותם של אבא ועדי, שחל סמוך, סגרנו מעגל של קרבה משפחתית. ולבטח באיזה שהוא מקום אתם נפגשים שם כולכם, כי זו היתה הרי האפשרות היחידה להתנחם על כך שאתם לפחות ביחד, אם לא איתנו.

אפשר להעלות זכרו של אדם לפניך באמצעות תחושה כלשהי- מראה, צליל, ניחוח או מגע. רציתי להעלות את זכרו של נחמיה לבני, ועלה קול, קולן של שתי מילים.

נחמיה באמת אהב מילים ואין כמותו לייצג אותו כאן. הוא יצק חיות במילים, עכשיו יבואו המילים וייצקו חיות בו, והמילים הן אנושי ואוניברסאלי.

נחמיה לא אור אנושי, אלא אנושי. אכן לגביו להיות אנושי היתה מחלה אנושה. בלשון אותם חכמי צרפת, יכול היה להגיד, בהצדקה מלאה, ששום דבר אנושי אינו זר לו. באותו רמות אידיאה ואידיאולוגיה בהן הולך, אין זה דבר כה מובן מאליו, לשמור צלם אנוש כמטרה עליונה.

אוניברסאלי היה נחמיה, במובן הקבלי של המילה. כל דבר שעסק בו, אם קטן היה קשר אותו לראשו שבשמיים, ואם גדול היה, חיבר אותו לשורשיו בקרקע. שום דבר לא עמד בנבדל, בלא מחובר לתרבות האנושית, אם לטוב אם לרע.

עוד מראה קטו, אולי הוא לב העניין: יום חורף יפהפה, תכלת, ירוק, זהוב. אחד מאלפי ימים כאלה, נחמיה, בפרדס, קוטף תפוז בידו, אחד ממיליוני תפוזים, מחזיק אותו מול האור, מגלגל קלות, מתפעל ואומר: אכן זה פרי הילולים!