עמנואל שטרן
- י"ח שבט תשנ"ג
14/10/1918 - 09/02/1993
חברים במטבח - רבקה מלי, עמנואל שטרן, משה מוהר, לונק
זה כשלוש שנים חולה עמנואל במחלה קשה, ולמעשה הסתיר זאת מכל מקורביו, כפי שנמנע גם מלספר על תקופת חייו שלפני הגיעו ארצה, ורק פרטים מעטים ידועים, כמו נקודות ציון בלבד. גם אם רצינו לדעת יותר מאחיו - אין זה ניתן, כי הקדים ונפטר בפתאומיות חצי יממה לפני כן. גודל האסון הכריע את עמנואל, וברגע שקלט את הדבר - התמוטט ולא קם עוד. האחים - "בחייהם ובמותם לא נפרדו".
עמנואל נולד בהונגריה, בעיר קולוזיאר שעל גבול רומניה. עם הגיעו לגיל גיוס, גויס לצבא. בתקופה זו כבר התפשטה האנטישמיות ברחבי אירופה וחדרה גם לשורות הצבא, וכשהתחילו לכנותו בלעג "ז'יד" הרגיש שכבר אין זה ביתו ומולדתו. הוא נשבה בידי הרוסים, והיה כארבע שנים במחנה עבודה. כשחזר, מצא את אחיו הגדול, וממנו נודע לו שאיבד את הוריו ואת אחיו השני, שנספו כולם בשואה.
לבית הוריו לא היה מסוגל לחזור, ולצאת את הונגריה ולעלות לארץ כבר לא אפשרו.
אחיו הצליח לעלות לארץ ב-1948 עם אשתו, ובנה את ביתו בחדרה.
שנים רבות חי עמנואל בהונגריה בתנאים קשים. חי רק למחייתו ־ עד שבשנת 1961 הצליח להגשים את חלומו ולעלות ארצה. באופן טבעי הצטרף לאחיו בחדרה, שם עבד כטכנאי טקסטיל.
כעבור שנים אחדות הכירו לו את רבקה, אלמנה צעירה עם שלושה פרחחים קטנים. כשהגיע לראשונה לביתה - פגש ילד קטן משחק בגולות ומייד הצטרף למשחק. ומרגע זה היה לאב, לבעל ובהמשך - לסב. יחדיו בנו חיים מאושרים, כמו ירח דבש מתמשך. לפני שבוע חגגו חצי יובל לנישואיהם.
עמנואל היה לראש משפחה אוהב ומסור עד אין קץ; את כולו הקדיש לאשתו ולילדים ובהמשך לנכדים.
הוא בנה את ביתו עם הרבה אהבה, ומסירות. טיפח וסידר ללא לאות, ופינק את כולם. מדי בוקר קם בשמחה לראות באושר שנפל בחלקו. מזוגתו לא נפרד ולו לרגע, מלווים זה את זו לכל מקום, ובשעות העבודה מתגעגעים זה לזו.
לאורך כל השנים ידע לכבד את זכרו של שמואל מלי והקפיד לנקות ולטפח את קברו.
עמנואל לא היה הקיבוצניק הטיפוסי, הפעיל, החברתי. מאז הצטרף לגבעת-חיים עבד בגת במסגריה, במסירות ובמקצועיות שאינה יודעת פשרות. לא החסיר אף יום של עבודה, גם אם כבדה המשימה עליו. בשנים האחרונות. כשיואל הציע לאחרונה שיעבור לבוטנייה, כדי להקל עליו, התנגדו אנשי המסגריה, בשל חיוניותו ויעילותו. כך אמרו.
הם אהבו את ההומור המיוחד לו ואת סיפוריו בשעת שתיית כוס הקפה. גיל הצוות הבוגר הגיע ל-200, והם תיכננו להגיע ל- 250. עמנואל שיבש.
הוא היה איש עמל, צנוע בהליכותיו, והקן המשפחתי היה מרכז חייו ואהבתו הגדולה
ופתאום נדם - הבית התייתם.
יהי זכרו שמור עמנו.
דניאלה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!