נחום נוף
- י"ז אדר תשנ"ג
24/02/1940 - 10/03/1993
מתוך אחד השירים הפחות ידועים של בוב דילן:
I will not go down under the ground
'Cause somebody tells me that death's comin' ,round'
An' I will not carry myself down to die
When I go to my grave my head will be high.
Let me die in my footsteps
Before I go down under the ground.
If I had rubies and riches and crowns
I'd buy the whole world and change things around
I'd throw all the guns and the tanks in the sea
For they are mistakes of a past history.
Let me die in my footsteps
Before I go down under the ground.
Let me drink from the waters where the mountain streams flood
Let the smell of wildflowers flow free through my blood
Let me sleep in your meadows with the green grassy leaves
Let me walk down the highway with my brother in peace.
Let me die in my foptsteps
Before I go down under the ground.
בשבילי השיר הזה מסמל את תכונותיו של נחום גם בימיו האחרונים, וגם בימים יותר טובים.
הכרנו את נחום ב -1975, כאשר הוא, אורה ומיה הגיעו לגבעת חיים מברקאי, כמה חודשים אחרינו. מהרגע הראשון היינו חברים. לא רק עזרנו אחד לשני בקליטתנו במקום חדש; לא רק היתה לנו שפה משותפת, אבל מעבר לכל, הכימיה היתה נכונה.
נחום (norman voronoff) נולד ביוהנסברג, דרום אפריקה ב-1940. היו שלושה ילדים בבית: רחל ז״ל. נחום ואייבי. הבית היה חם, אוהב, עם הרבה ויכוחים פוליטיים, כי האב היה קומוניסט מובהק ללא פשרות - דבר שלא היה קל בדרום אפריקה.
לא חגגו לנחום את בר המצווה שלו, בגלל דעותיו של אבא; אבל נחום תמיד סיפר על האופניים שקיבל מהשגריר הרוסי. רק מי שגדל בדרום - אפריקה באותה תקופה יכול להבין את משמעות הדבר.
נחום התחיל לעבוד בגיל 17 ולמד עיבוד שבבי.
אחותו, רחל, עלתה ארצה והצטרפה לקיבוץ נחשון ועקב לחצים מצד המשטר הדרום -אפריקאי גם ההורים והאח הצעיר, אייבי עלו ארצה זמן קצר אחר כך. נחום היה האחרון ללכת בעקבותיהם. ואחרי שהשלים אולפן בקיבוץ חצור הצטרף לגרעין בקיבוץ ברקאי.
השנה הראשונה היתה קשה, בגלל היחס הבלתי תומך מחברים. וכבר בתקופה הזאת הבין נחום, שמילה טובה שווה הכל. מצד שני, התקופה היתה מאוד טובה הודות לאווירה התומכת והיחס החם בתוך חברי הגרעין. נחום עבד בגידולי שדה ואחרי שהבריא מצהבת עבר ללול. שם ריכז את הענף עד שהגיע לגבעת - חיים.
נחום ואורה בחנותם
נחום היה מאוד פעיל ואהב את המעורבות. הוא ריכז ועדת קליטה, ועדת עבודה והיה חבר במזכירות. במקום לקחת שנת חופש הסתפק, בדרכו הצנועה, בחופשה של שישה שבועות באילת. שם פגש את אורה. הם התחתנו ב-1972 וגרו כשלוש שנים בברקאי.
.JPG)
בגבעת חיים נחום ואורה הרחיבו את המשפחה, ונולדו עינב ושחר. נחום עבד בהודייה, בגת, בבית הספר, וכאשר היה נהג - בית הוא הפך את זה מסתם תפקיד לתפקיד של כבוד, ותמיד היה מוכן לעזור לחברים.
הוא הרגיש די מתוסכל בקיבוץ, כי טען שאנשים לא מבינים אותו. מי שכן הצליח להכיר אותו, גילה בן אדם ממש מיוחד.
נחום האמין שצריך לעבוד ולא רק לחלק פקודות. האי שוויון והחומרנות ההולכים וגוברים הפריעו לו.
הוא האמין בעקרונות שלו, במשפחה שלו ובחברים שלו ולפי זה חי את חייו.
היה מאוד נעים ונוח להיות חבר שלו, בגלל הנוכחות השקטה שהוא הקרין, בגלל אהבתו למוזיקה ומילים, בגלל האופטימיות והסובלנות המתמדת שלו וגם בגלל הסטייקים המשגעים, שרק הוא ידע להכין.
נחום לא היה אחד שדפק על שולחנות והרים את קולו. איש צנוע היה.
נחום היה מעורב פוליטי. מצד אחד היה נחוש בדעותיו, ומצד שני קיבל את ההקנטות שלנו בהבנה ובסובלנות שלו.
בניגוד לדימוי העצמי שלו, המחלה הפכה אותו לגיבור לוחם. הוא נלחם בכוחות על ובאופטימיות והאמין שיצליח להתגבר על הסרטן.
בשבועות האחרונים נחום דיבר המון על החיים, על המשפחה שהוא כל כך אוהב, ובסוף גם על המוות. ובמשך כל הסבל אורה והילדים עמדו על ידו, תומכים, חזקים, ומתוסכלים לראותו סובל כל כך. בסוף הכאבים המטורפים והבלתי פוסקים, חוסר השינה
והתרופות התגברו על הכל.
ביום שני הלכתי לישון על ידו בנווה נועם. והוא ממשיך לישון...
נחום. יהי זכרך ברוך
ליונל
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!