צפורה שניר
- כ"ט אייר תשנ"ג
22/04/1915 - 20/05/1993
אברהם וציפורה שניר
עכשיו, האדמה כבר מכסה
את האמת גלויה:
אהבנו אותך, אמא.
אהבנו, כי היית לנו
גם אם, וגם אחות,
והחיוך שלך הביא כל כך הרבה צרות.
אמא נולדה לפני 78 שנים, באראד שברומניה, וקורות חייה הם דף באפוס ההתיישבות בארץ.
חניכת התנועה הציונית, חברה בקיבוץ הכשרה, עלייה רצופת תלאות לארץ - ישראל.
אוהל ראשון במולדת היא נוטה בשער – הנגב שבגדרה,
אוהל שני בכפר - סאלד
ואוהל מועד וחול לתפארת,
כאן על הגבעה הזאת,
שיופיה כבר מזמן ידוע,
ומושר באלף פריחות.
אמא התהלכה בינינו וביניכם כעל בהונות. היא לא הרימה קול, לא נופפה בדגל, היא לא תקעה בשופרות -
היא לא ידעה לתבוע, אבל ידעה לטוות מתוך השקט הפנימי, והתבונה, ועקשנות אין קץ ארגה את יסודות הבית והמשפחה.
בכל מקום שבו עבדה עשתה זאת במסירות רבה: במחסן הבגדים, בסוכנות הדואר, ובהנהלת החשבונות.
מי שהביט בה כשהיתה בעבודה, היה מבחין שהיא לרוב מזמזמת לעצמה פזמון כלשהו, במנגינת חייה לא היה שביב של זיוף!
בחוטים עדינים של אהבה הקיפה אותנו - בניה, כלותיה, נכדיה, ואת אבא.
מחלת הקצרת פקדה אותה מגיל צעיר, יחסית. אמא, כאילו אסרה את המחלה בתוך כלוב - החזה שלד.
ושיחררה אותו לזמן קצוב בכל יום. מעולם לא שמענו מפיה מחאה, תלונה או התרסה כלשהי.
וכבר נתפתינו להאמין שכך יהיה לעולם, אך הנה החלה מסתמנת בגידת הגוף. השנתיים האחרונות היו קשות וכאובות.
בעיניים ע גומות ליווינו אותך במסע - הנסיגה ובלב גועש ונרעש חזינו כיצד אבא לך רוקם גלימת חן וחסד, ואהבה, מופלאים.
גם הקיבוץ לא חסך שום מאמץ
בתקווה, שהנה עוד חוזר החיוך...
ביום ה', ה-20.5.1993, בכ״ט ב אייר תשנ״ג, נגאלת מיסורייך.
לא הספקנו להיפרד כמו שהיינו רוצים, שכן נגזר עלייך אלם ממושך.
סלחי לנו אם פגענו, הכאבנו או התעלמנו
נוחי בשלום, ציפורה נחמדת.
ועכשיו, האדמה כבר מכסה
והחול יזכור, וגם אנחנו.
יעקב שניר
לאמי,
אל הגוף קצה כנף,
ששמרה על כשירות
שנים כה רבות
בחסות מתחתה
גם בנים גם האב.
נסיוו מפרך ועשיר
בסביבה של אוויר דל חמצן
יעמוד לימינה במסע
אל גבהים שמעבר לזמן.
עננים שהמריאו לקראת
השתאו למראה
הגוף הכחוש הנוסק,
וללא שום סימן למנוע
מדוע אינו מתרסק?
כי אוקטן החיוך
שבו נתברכה,
הדף אותה מעלה מעלה,
ובת צחוק אשר
בה חימשה את פניה
כנשק סודי היתה לה.
על פי סימנים,
לא מידע אישי,
היא קרבה אל
שערי הרקיע.
איך תדביר את החושך
הבא לגרש
אורחים שעלו
במפתיע?
ואמא, אלכמיסטית עם ותק
שהפכה כל שנותיה לילה ליום
בקריצת עין אחת
מדליקה כוכבים
כאומרת לחושך דום!
ובאין איש רואה
מציתה בהשקט
סיגריה אחרונה בהחלט.
מן התיק היא תוציא
כפפת צמר עבה
שהכינה מראש לליקוט כוכבים
אותם התחייבה בנפשה
להוריד
לכלות, ולכל הנכדים.
עפיפון שקרב
מכשכש בזנבו
הוא עדיין קשור אל החוט
היא כבר לא.
אך נמתח מבטה אל
הארץ מתחת
הריאות הסחופות,
נמלאות פרץ נחת.
ובלילה הארבעים
כבר התפנתה המיטה ב״הלל יפה"
ואמא שלי עלתה לשמיים
רכובה על ענן עצום בלי עשן סיגריות.
ה״סמוקים", שהכינה בעוד מועד
נשאוה גבוה גבוה,
דואה על גלי החום
של ארומת קפה חריף
שהיה מייצב את מסלולי מעופה
מאז ומעולם.
כמו תמיד
היא לא נחפזה
ג ם אל מחוזות השקט
כמוהו כבר לא מייצרים יותר
כאן, למטה.
הלחות, שהרבתה למרר את חייה
העלתה אובך במשקפיה
ומלאכים שנקרו על דרכה
לא זכו לשלום או ברכה
מעין ארציות,
אם תרצו.
ואין זו אגדה
כי אם דיווח ישיר
מן הקופסה השחורה
שהיו ריאותיה.
גם אל הדרך הזאת
שאליה אין איש מתכונן.
יצאה ארוזה למופת.
תיק קטן ומיושן
המכיל
רק מה שדרוש באמת
ובשעה של צורך
בתימרון מסובך בשחקים
ללא שום היסוס משליכה
מטעני זיכרון מכבידים.
בדומה לשקי הדואר
שהיתה קושרת יום יום
למועד הנקוב,
היא את עיניה חותמת
ונושאת בסבל הגוף
וכמו מכתב, גלויה, או מברק,
היא תגיע ליעד, לו רק
לא היה זה נכון.
סדינים שקיפלה
במחסן הבגדים
משמשים לה מפרש וטלית
בהם נשמתה נצררת
עדות, שהדרך סופית.
באצבע מוכית ניקוטין
מנסה להדק
עצים שנטעה
מרכינים את ראשם בגינה.
אהבת שושנים מסמיקה
אנשים איתם התהלכה
מחייכים בזכרם,
הבתים נקודות נקודות
מול שמיים
וקוביה אחת אדומה,
בסמוך למגדל המים.
וכך,
בעוד היא מתרחקת
היא לא רחוקה.
דמותה מתעצבת
בלתי עצובה
עצמת האותות שפוט המשדר
נקלטת בלב,
הוא אינו משקר.
כוכבים שהציתה
כבים לאיטם
מטענים שהשליכה
שבים אל הים
שיעול שתופף את קצב ימיה
שכך ונדם.
הצמר ממנו סרגה
את חייה
הולך ונפרם.
40 יום ב״הלל יפה"
דיברו רק העיניים
אך סיפרו את כל הסיפור.
הוא נחרט בכל שהשארת
ויופיו איתנו שמור.
נכתב ע״י יעקב שניר
ביום ה-30 למותה של ציפי
20.06.93
.jpg)
יום ה-30 למותה של ציפי ז"ל
היתה לי הזדמנות לעבוד עם ציפי שנים רבות בהנהלת החשבונות. היתה זו תקופה של שיתוף פעולה פורה.
עלי לציין שבשביל ציפי הנהלת החשבונות לא היה מקום עבודה, אלא רבות בלי להתחשב במצבה הבריאותי. לא פעם הרגשנו שאינה מרגישה בטוב ובכל זאת המשיכה לעבוד. לעיתים קרה שקבלנו את הנתונים הטכניים לעריכתו של החשבון באיחור והיה צורך למהר בכדי שהחומר יגיע בזמן לביטוח הלאומי, ואז ציפי מבלי להתחשב בכאבים התיישבה ועבדה עד חצות המאוחרות בלילב בכדי להבטיח שלמחרת בבוקר החומר יהיה מוכן להגיע לביטוח הלאומי.
כך פעלה ציפי. בשבילנו היא היתה סמל של דייקנות, אחריות ומסירות. ידענו שאפשר לסמוך על ציפי בכל עת, ובתור שכזאת אנו זוכרים אותה לתמיד.
חיים נרבר 20.6.93
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!