ברוך אזניה
- כ"ז תמוז תשנ"ד
18/09/1905 - 06/07/1994
ברוך אזניה - תולדות חיים
ברוך אזניה (איזנשטדט) נולד בפינסק ב-1905 למשפחה חסידית. את השכלתו היסודית רכש בבית הספר המקומי, ומעט ב"חדר". בפינסק גם היה חבר פעיל באגודה ציונית. עם תום מלחמת העולם הראשונה עבר לדאנציג, אז - עיר מדינה עצמאית, בה למד בבית הספר התיכון והדריך צעירים ברוח הציונות והסוציאליזם. מאוחר יותר השתלם בכלכלה ובמשפטים באוניברסיטאות של קניגסברג וברלין.
ב-1933, והוא חבר הקיבוץ-המאוחד, עלה ארצה והצטרף לקיבוץ נען. משם נקרא להדריך בני נוער, שזה מקרוב הועלו ארצה במסגרת "עליית הנוער", בעין-חרוד ובתל-יוסף.
ב-1935 היה ציר בקונגרס הציוני בלוצרן. שנתיים נוספות עשה בשליחות התנועה בגרמניה טרופת הנאציזם. כשחזר משליחותו הצטרף לקבוצת מייסדי גליל ים.
ב-1951 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י, ובמשך 6 קדנציות היה חבר כנסת פעיל, בעיקר בתחומי החוק והמשפט. מלבד זאת פעל במזכירות "הנוער הלומד", במזכירות המפלגה, כיהן כיו"ר ועדת הביקורת המרכזית של ההסתדרות בשנים 1970-1974, וגם מן ההוראה בסמינר למורים ובבתי ספר תיכוניים לא משך ידו.
כיום הוא חבר בוועדת הביקורת של המפלגה ובוועדת החוקה שלה. כן הוא חבר בוועדה ממשלתית הקשורה במשרד המשפטים, יו"ר אגודת בית שלום עליכם, ו... חבר מזכירות בקיבוצו.
פרופ' שמואל איזנשטאט מדבר בשלושים למותו של ברוך אזניה
דודי ברוך נולד לפני כ-89 שנים, כילד צעיר להוריו, שהיו הסבא והסבתא שלנו.
במשך 15 השנים הראשונות הם גרו בפינסק. הוא קיבל חינוך יהודי, אך גם חינוך כללי, קצת רוסי, וגם קצת פולני. הוא התחיל את פעילותו בתנועה הציונית כבר בפינסק. ב-1920, כשהוא בן 15, עברה המשפחה – ההורים ושני האחים, לדנציג. אחת מן הדאגות שהיו לו לקראת בואו לדנציג הייתה האם ימצא שם גם ציונים. את זאת הוא כתב בדברי זיכרון שכתב לד"ר יצחק לנדאו שהיה גם הוא מדנציג. הוא, אכן, מצא שם ציונים, למד שם בגימנסיה והמשיך בפעילות הציונית שלו. למד משפטים בגרמניה, וב-1933 עלה לארץ.
הוא חזר לגרמניה לזמן קצר, כדי להכשיר קבוצות לעלייה לארץ. באותו פרק זמן הוא התחתן עם טוני.
ברוך, טוני וליובה אחותו
סיפור חייו בגליל ים, וכאן בגבעת חיים, ידוע לכולם. גם פעילותו הרבה בתחום החינוך וכעסקן מאד קונסטרוקטיבי, שהגיע להיות חבר הוועד הפועל של ההסתדרות לפני קום המדינה, ועד כניסתו לכנסת, למן סוף הכנסת הראשונה ועד לכנסת התשיעית, ידועים לכל.
הוא היה, כידוע לכולנו, חבר כנסת מאד פעיל, בעיקר בוועדת חוק ומשפט. גם בתחומים אחרים, למשל: בית שלום עליכם. פעילותו זו דעכה בעיקר עם מותה של טוני, כי גם אחרי גמור כהונתו בכנסת עדיין המשיך להיות פעיל בוועדת הביקורת של ההסתדרות, אך עם מות טוני נפסק הכל, והדברים כבר הוזכרו.
גת, ברוך אזנייה עם השר ספיר - 1959
הדברים שאמרתי עד כה הם קווים כלליים בלבד לתולדות חייו של ברוך. על המצבה של ברוך נחרת: מורה, מחנך וחבר כנסת. אין זה מקרי, זה לא רק ציון טכני של פרקי חיים. אני חושב שבשני תחומי פעילות אלה, כמורה וכמחנך, בין אם בביה"ס של הקיבוץ, ובין אם במחנות נוער ובסמינרים למיניהם, ובפעילותו בכנסת הוא מיצה את עיקר פעילותו, את עיקר שאיפותיו. ודומני שהוא מיצה את עצמו דווקא בתחומים אלו כי הם איפשרו לו פעילות קונסטרוקטיבית שבה הוא היה יכול להתמודד עם כמה מתחים וניגודים פנימיים שאיתם חי כמעט רוב שנותיו. דומני שכבר מילדותו, ובוודאי מנערותו ובחרותו, אלו היו חלק מהניגודים והמתחים שהיה בהם.
הניגוד הראשון שכל חייו ליווה אותו, אני חושב, היה הניגוד של אדם שהוא ביסוד נפשו אינטלקטואל, משכיל, אדם אוהב תורה, אוהב השכלה, אוהב ויכוח אינטלקטואלי, ובין – איש תנועה. הדברים לא הלכו בקלות יחד. גם מבחינת הזמן, גם מבחינת נאמנויות, וגם מבחינת החירות האישית שלו. היה כאן ניגוד מסוים, מתח מסוים. הוא היה מודע לניגוד הזה. הוא היה תלמידו הנאמן של ברל כצנלסון, ולאותו המאמר המפורסם של ברל: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח". הוא לא אהב לטייח, הוא ידע שיש מתחים ויש בעיות. הוא אהב להתמודד אינטלקטואלית. וכמחנך – אני והחינוך, ההוראה, ההדרכה, היו שדה הפעולה הטבעי כמעט שבו הוא היה יכול להתמודד. הוא עשה זאת באופן מתמיד, עם עצמו ועם אחרים, על אף המתחים הנובעים מן הדברים האלו. הוא לא אהב את הטיוח ולא אהב לטשטש דברים, הוא נקט עמדות ברורות תוך התייחסות לפולמוס, לא מתוך עקשנות.
הרבה אנשים שהכירו אותו עוד בדנציג, כתבו לי עד כמה השפיע עליהם. כתב לי משה לנדאו, בנו של אותו יצחק לנדאו, שהיה לימים נשיא בית המשפט העליון, כמה שהוא השפיע עליו כמדריך עוד בדנציג, אם כי ברוך היה איש תנועת העבודה, ומשפחת לנדאו הייתה רוויזיוניסטית. הקבוצה הציונית לא הייתה כל כך גדולה והם פעלו ועבדו יחד. ברוך היה כבר אז, נער בן 15, דמות מרכזית מבחינה זאת.
במכתב של פרופ' רינה שפירא מאוניברסיטת תל-אביב היא כותבת לי כך: "ברוך היה מורנו ורבנו (שלי ושל אורי בעלי), בסמינר של מפא"י בבית ברל. כבר אז הושפענו מעוצמתו, חריפות שכלו, רוחב השכלתו, הכוח שהיה בדבריו וחוסר היראה שהיה בו כבר אז מפני איש שררה והשפעה. אחר כך דרכינו הצטלבו להן שוב והוא היה שוב מורה שלי בסמינר להיסטוריה וחברה, ואני משוכנעת שהוא נטע בי את החיידק של ההתעניינות בחברה ובמה שקורה בה, ואת הסקרנות לרדת לפשרם של אותם דברים.
במכתב נוסף, של פרופ' קולט מירושלים, יש עדות שנייה להשפעה של ברוך אזניה על בני נוער: "שמעתי לראשונה את ברוך בהיותי בן 14, בצריף של מחנות העולים בתל-אביב. בהרצאה בהירה ומזהירה על הסוציאליזם. מאז הוא היה בעינינו, בתנועת הנוער, המבטא המובהק של הצירוף שהילך עלינו קסם - הציונות הסוציאליסטית".
במשך השנים שמעתי בהרבה פינות בארץ מפי אנשים שהיו חניכים של ברוך, וכולם ציינו את הרושם העז שנשאר בם האישיות האינטלקטואלית התנועתית שנאבקת בצורה אמיתית בבעיות ומנסה להציג את מה שיש לה. אני חושב שהרושם החזק הזה, במידה לא מועטה, היה הודות למתח הפנימי שהיה בו, בין האינטלקטואל המחפש לרדת לשורשם של דברים, לבין איש התנועה שצריך לפעמים גם להחליט, ולפעמים גם לצמצם ולא לפתח את הדברים. והמתח הזה שהיה בו דחף אותו לפעילות, גם בבית, גם בשיחות המשפחתיות ובשיחות רעים, אבל בעיקר בפעולת ההוראה וההדרכה.
אך זה לא המתח היחיד שבו ברוך חי. המתח השני שהוא חי בו היה המתח שבין איש התנועה ואיש המפלגה. הוא הגיע לקיבוץ מתוך הכרה אידיאולוגית ברורה, ומתוך וויתור לא קטן על דחף לאינדיבידואליות. הוא היה אינדיבידואליסט גדול. הוא לא היה איש שמקבל באופן טבעי מרות. הוא וטוני ידעו שברגע שהם בוחרים את חיי הקיבוץ זה שם, כמובן, מגבלות. זה היה אחד מן המתחים שלו בקיבוץ. זה הצטרף מאד למתח שליווה אותו עוד לפני קום המדינה, ובוודאי שאחריה. זה היה המתח בין ההדגש על הפעילות התנועתית ובין הנאמנות המפלגתית שתבעה את שלה בצורה אחרת.
פילוג מפ"ם ב-1944, פילוג התנועה הקיבוצית ב- 1951, ביטול זרם העובדים, ביקעו במידה גדולה את היסוד האידיאולוגי החברתי שהיה ראוי בעיניו. זה לא מקרי שהוא פנה לפעילות פרלמנטרית, בפעילות זו ניתן היה, במידה מסוימת, לגשר על הניגוד שבין התנועה לבין המפלגה, לגשר בין הדאגה לחירות האדם ובין הנאמנות לתנועה ולמסגרות. יחד עם זה הוא עמד על המשמר ופיתח את הפרלמנטריזם, וכבר אז, בתוך הפעילות הזו הוא קשר קשרים רחבים מאד בתוך הכנסת, גם עם ראשי האופוזיציה: מנחם בגין ויוחנן באדר, שהיו קרובים לו בהדגש הזה, על הפרלמנטריזם, על החקיקה.
הוא היה אדם בעל עמדות תקיפות, בעל עמדה אישית חזקה. אדם שקיבל על עצמו ברצון ובמודעות גם את החיים בקיבוץ וגם את התנועה, ובתוך כל זה הוא ניווט את עצמו ואת פעילותו, בעזרתה הנאמנה של טוני, במשך כל השנים.
אם אני שואל את עצמי מה דחף אותו, מעבר לדחף האישי שהניע אותו, דחף שהיה קשור, כך אני מניח, למום שלו ברגליו, והשפיע על המניעים שלו האישיים, מה נתן לו כוח לעמוד בכל, אני חושב שהתשובה תהיה: השורשיות היהודית שלו. אני אדגיש שני דברים: הוא היה יהודי שורשי, ויהודי שאהב יהודים. הוא חיפש יהודים בכל מקום. הוא אהב לראות איך יהודים חיים בארץ. אחד הדברים שהיו לו קשים, כשהיה כבר מרותק, הוא אי-הידיעה "איך היום חיים בארץ ישראל" (הוא שאל זאת באידיש). הוא רצה לדעת, לא רק אינטלקטואלית, זה עניין אותו, זה היה שורש משורשיו.
אני רוצה לספר לכם סיפור קצר שהוא סיפר לי, כשהוא חזר בסוף שנות ה-60 ממוסקבה. הוא נסע לבקר את אחיו משה-מקס. כל אחיו של ברוך היו ציונים, פרט לאחיו מקס, שגם היה אדוק באמונתו, אך האמונה הלכה למקום אחר – הוא ואשתו היו קומוניסטים, אפשר לומר "שרופים" בלשוננו. הם גמרו את חייהם כפנסיונרים בברה"מ, בנם היחיד נפל במלחמה. ברוך בא לבקר אותם והם דיברו באידיש. מקס סיפר לו שהבעיה שלהם שהם זקוקים לתרופות, שאותן צריך לקנות, כי אי-אפשר להשיג אותן בשירות הציבורי. הוא סיפר לברוך שאת התרופות אפשר להשיג בשוק השחור, ולכך צריך כסף. את הכסף הוא השיג על ידי כך שהוא מכר ספרים, והוא מוכר אותם רק דרך "האנשים שלנו", כלומר יהודים. היה לו ברור שרק באנשים האלו הוא יכול לבטוח שלא ימסרו אותו לשלטונות. אולי ירמו אותו אבל לא יסגירו אותו... ברוך, אני חושב, חיפש כל חייו את ה"אנשים שלנו". את היהודים שלנו, יהיו אשר יהיו, דתיים, חילוניים, עדות מזרח, עדות מערב. השורשיות היהודית הזאת, מעבר לכל העניינים של הלימוד והמסורת, הייתה, כך אני חשתי לעיתים קרובות, חלק משורש נשמתו ומהדברים שהניעו אותו. זה מה שנתן לו את הביטחון שהוא היה כה זקוק לו, גם בגלל מגבלותיו הפיזיות, וגם בגלל המתחים שהיו בו.
כל הפעילויות האלו דעכו עם מותה של טוני, אך זכרן יישאר עימנו, המשפחה והחברים בקיבוץ.
חברים בבית וינה בערב לברוך אזניה - אלה הם חייך
דברים שאמר ברוך ביום הולדתו ה-80 ספטמבר 1985
אריכות ימים לשם מה?
מלאו לי היום שמונים שנה. בפני קהל החברים והידידים אני מודה ומתוודה: אני רוצה לזכות לאריכות ימים יחד עם רעייתי האהובה עלי מאד ועם כל משפחתי.
למה?
כל ימיי הייתי דבוק בעמי – בעם היהודי. אני אוהב את היחיד היהודי לכל גווניו, לכל עדותיו. ואני אוהב את העם היהודי, ככלל: את יצירתו התרבותית, את מסורתו המסועפת, את לשונו העברית, את לשונותיו. והוא העם היהודי המיוסר, נמצא עכשיו באחד המשברים הרציניים בתולדותיו. ואני רוצה להאריך ימים בכדי לזכות לראות את עמי יוצא ממצוקתו, ומהסכנות האורבות לקיומו, מהחולשה שבאה עליו בעקבות השואה האיומה שפקדה אותו במלחמת העולם השנייה; לראות את גאולתו הלאומית, תוך צלילות דעת. על ימיי אני משתוקק לניגונים היהודיים, לריקוד היהודי, לקול ששון ושמחה של יהודים.
מימי ילדותי, צעירותי ונערותי, אני מתגעגע לארץ ישראל היהודית העצמאית, לבירת עמנו – ירושלים. והנה זכיתי להגיע לחופיה, ולרדת ולהתהלך בהריה ובעמקיה, וליהנות למעלה מיובל שנים מנופה המקסים ולזכות לשמוע את דוד בן-גוריון ז"ל מכריז על הקמת מדינת ישראל העצמאית בארצנו, כראשית צמיחת גאולתנו כעם בארצו.
על קיומה של מדינתנו אנו נאבקים תוך הבאת קרבנות כה מרובים, כה יקרים! ועוד לא זכינו לייצובו של קיום עצמאותנו. ומאיים עלינו פחד פנימי והתקפה מבחוץ. אני רוצה ומקווה לחזות בהגיע השלום בין יהודים לבין עצמם ובין היהודים לבין הערבים בארץ ישראל, לשלום בין ארצות ערב לבין ארץ ישראל היהודית – כמדינתנו העצמאית. בכדי לזכות ולראות בשלום מקיף זה, הכביר והגדול, כחזון נביאי ישראל – כדאי גם כדאי להאריך ימים. אנו כעם בארצו, בארץ ישראל, עמלים למען כלכלה בריאה, למען תרבות יהודית, למען חברה של צדק ויושר בתוכנו, כל זה ניסיתי להגיד ביום הולדתי השמונים.
ברוך עם טוני אזניה
כהשלמה לדברי אלה:
כדאי לחיות ולהאריך ימים בתוך קיבוץ כקיבוצנו, למען נזכה כולנו לראות בהתחדשות התנועה של פועלי ארץ ישראל, של התנועה הקיבוצית, של חידוש העלייה ההמונית היהודית מן התפוצות לארץ ישראל היהודית העצמאית. אמן כן יהי רצון.
לשנה טובה ומבורכת, שנת שגשוג ופריחה, שנת שלום לנו ולעולם כולו. נכתב ונחתם!
טוני וברוך
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!