חסר רכיב

אלכס קשטן

אלכס קשטן
- ה' חשון תשנ"ה
08/04/1912 - 06/10/1994

אלכס ומרים



אלכס קשטן, 
אלכס קשטן איש כלבבי.
״איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא״, שואל המשורר, - ואני שואלת:
״איפה ישנם עוד אנשים כמוך, אלכס" - שילוב נדיר של תכונות כל-כך מבוקשות באיש אחד. 
אמרת אלכס - כאילו אמרת: יופי, חוש טעם, אסתטיקה, תבונה, חשיבה, עומק, רגישות, ריכוז, הבנה, סקרנות, חיפוש, הקשבה, 
וכל אלו היו לך, אלכס, וכל אלו שמרו אותך מלהזדקן. 
איש צעיר, מלא בחיוניות פנימית, ואני חושבת, שזהו סוד הקסם שלך, כפי שאני תופסת אותו.

משפחת קשטן 1977



אני חושבת, שלכל אחד יש ה"אלכס" שלו: יש אלכס האבא, הסבא, הידיד, האדריכל. 
בשבילי, אלכס, היית מורה - מורה במשמעות האמיתית של המילה. מורה את הדרך הנכונה לרעיון היפה, החשוב, הנכון.
להגיע בעקבותיך למקומות יפים, לשמוע לעצתך, בדבר רעיון נכון בתכנון, לחכות ממך לפתרון שימושי בבית. 
כל אלה הן רק דוגמאות ליכולת הנתינה שלך, לרצון שהיה בך להשפיע, לכוון את האנשים הקרובים לך, שחשובים לך. 
והיה גם מעגל נוסף, המעגל הקיבוצי, בו היה לך כל-כך חשוב ליישם את העקרונות של המקצוע, על פיהם האדריכל לא רק בונה בתים יפים, אלא גם מכתיב דרך-חיים, מכוון נורמות חברתיות. ומי, אם לא החברה הקיבוצית, מתאימה לכך? חברה שבה האמנת, ובתוכה חיית. 
ודווקא בתוכה זה לא תמיד היה ניתן. ולא פעם אחת זה היה מלווה בכאב, בתסכול ובאכזבה. בעיקר בגלל הידיעה, שהחברה שכה חשובה לך מאבדת הרבה מערכיה, כשאינה מבינה את מהות התכנון של מבני-הציבור שלה, ואת האופי שצריך לשאת מרכז הפעילות המשקית והחברתית.


ובכל-זאת, אלכס, היית מוקף אהבה ויופי. יופי אנושי ויופי אמנותי.
סיפור משפחתי הרווח אצלנו מספר, שבחור שפגש באחת מבנותיו של אלכס, אמר אחרי שראה אותה: ״לא פלא, שהיא יצאה כל-כך מושלמת ויפה, רואים שתכנן אותה ארכיטקט!...״
אבל מעבר ליופי החיצוני, יש גם הרבה יופי פנימי. הקשר, האהבה, החיבה בין כל בני המשפחה והקרובים מעידים על המקור ממנו נבעו - מאלכס ומרים.
החום והקבלה המאפיינים את כל הבנות והנכדים היה להם מקור אחד - ההורים, ומשם שפע והקרין על הבנות ועל כל הסובבים אותן.

בחג המשק, 1975



ועוד סיפור קטן - להשלים את התמונה המשפחתית. 
במשפחת קשטן, כשנולדה בת (וזה הרי דבר כמעט רגיל וצפוי) היה אלכס אומר מיד אחרי שכולם היו מתפעלים מן היצורה היפה: ״זה עוד לא מספיק, נראה גם איזה אופי יהיה לה.״
אלכס לא עושה הנחות. ליופי החיצוני צריך להיות גם כיסוי, היופי הפנימי.
ואין משהו יותר משמעותי לגביו מאשר האמירה הפנימית, שאותה הוא מבקש אצל אנשים, אצל בתים, אצל ספרים.



האמת הפנימית שלו והחיפוש אחרי השלמות שבין היופי החיצוני ליופי הפנימי - מביאים אותו לכיוונים של מחקר, שיחזור ועיסוק בפרוייקטים לא ראוותניים, החושפים תקופות וחברות מיוחדות, כמו בקומונות הראשונות שישבו בחצר כנרת, וכמו התקופה הצלבנית בעכו.
האדריכלות מזוהה כאם האומנויות הפלסטיות, בתוכה מקופלים העקרונות הבסיסיים של הציור והפיסול. 
אלכס באישיותו, מיזג את מהות המקצוע: רגישות לצד האנושי, פתיחות וקשר ליצירה האנושית, יחד עם רצון למקם את היצירה האישית שלו באופן הנכון והמושלם, על הציר של הרצף התרבותי, היסטורי, אנושי. את הדיאלוג הזה, שאלכס קיים עם התרבות האנושית ועם מקצוע האדריכלות, לדורותיו, הוא קיים גם בחיי היום יום. 

בבית של יהודית פרנק תמונה של האב - אלכס  בחדר עבודתו



איש שיחה למופת, זו תמצית האיש, כפי שאני חוויתי.
״מה חדש?״ היה אלכס שואל ופותח בכל פגישה שלנו. אין ספק, הצמא לדעת, לראות, לחוש, לחוות, לא ידע שבעה, גם לא בתקופה האחרונה, בה נחלש גופו. הוא לא מרפה, ואני מרגישה מחויבות. את אלכס אי אפשר לפטור בתשובות סתמיות הוא מאתגר, דוחף, ממריץ, ואתה לא יכול להישאר אדיש לרף הגבוה שהוא מציב.
ואז, אלכס, מתפתחת שיחה, כשאתה עם היד על האוזן במאמץ לקלוט יותר טוב, ואני בעמדה של האזנה מוחלטת, כדי לשמוע את קולך הרפה.
את הדיאלוג הזה, אלכס, ביני ובינך - אני אמשיך לקיים. כי בכל מקום שאני הולכת - אני רואה את הדברים כפי שהיו בעיני רוחך, כפי שחינכת אותי ועוד רבים כמוני לראות. ואת הנכס הזה, אלכס, אנחנו לא הולכים לאבד.
חנוש

ציירה הנכדה כרמל לוי

אלכס קסטן, ציירה הנכדה כרמל לוי

אלכס,
הם עוזבים אותנו, כל אחד בבא יומו, והנוף פה משתנה:  ההורים שלנו, ההורים של החברים שלנו, החברים של ההורים שלנו. אבות ואמהות.
ובעיני רוחי הם עצים עתיקים וזקופים ה"שולחים פארות בדמי", ואנחנו, שחסינו בצילם, שאכלנו מפריים, קשורים אליהם בנפשותינו, מתקשים להיפרד.
כל מה שאנחנו - איננו יש מאין. האהבה לספר הטוב, לתיאטרון, לאמנות הפלסטית, למוסיקה. החיפוש אחר היופי, ההנאה ממנו והיכולת לשוחח, לבקר, לנתח, להתווכח, נעוצים בפירות שאכלנו, נעוצים בענפי העצים שבצילם חסינו.
עץ אחד כזה היה אלכס, והנוף אכן השתנה עם לכתו, ואני שקטונתי מדבר בו- נתבקשתי.
בצעירותי, ימי ששי לפנות ערב, ואני בצומת שבין בית הוריי והקסטנים.  אצלנו חשוך עדיין, אצלם כבר מואר ומריח מקפה, ורגליי נושאות אותי אל ביתם. שם עוגת השוקולד המסורתית של מרים, ומצהלות, והיחד הנעים כל כך, ואלכס ומרים המקבלים את פניי בלבביות שכזאת, תמיד.
שנים אחרי, אלכס מבשל ריבה. צנצנות הריבה הקטנות מוצאות דרכן גם אל ביתי, חובבת הריבה המשובחת. את הריקות אני אוספת ומחזירה לו, כך מובטח שאזכה שוב במרקחתו הטעימה, ב"נגלה" הבאה.

אלכס זה 9366 כשחגית מחפשת את סבתא לעת ערב, או שלחילופין מחפשת אותה אני, ומהעבר השני עונה הוא לשאלתי בקולו הצרוד, איך ידעת?

אלכס זה גם "מה שלומך?" בפגישה מקרית על המדרכה, בחדר האוכל, עם נגיעה קלה בגב, בכתף, בשקט, בעיניים מחייכות.

אלכס זו קערה מזכוכית חברון חומה, מאלה שאהבנו לקנות כשעוד אפשר היה, שהוא מוציא מסטוק המתנות השמורות עמו, ומביאה אליי לרגל הולדת חגית, ואני מקפידה למלאה בפירות העונה.

אלכס הם דברים אחדים שעיצבתי בביתי בהשראתו הברורה, ובידיעה מוצקה שאני מושפעת ממנו. 

אלכס הוא גם ציור של חגית שהעריך במיוחד, שאיני מסירה אותו בעת החלפת ציוריה, הוא נשאר שם תמיד, בגללו, לכבודו.

אלכס זה משפט מחמיא המופנה אליי בעת ביקורו בביתי, שחלה עליו צנזורה, אך הוא שלי, וחשוב לי וכזה יישאר.
ואלכס אלה הם גם חודשי חייו האחרונים. מרותק לכסא גלגלים, עצוב, כועס, אינו משלים, לא מוותר, מתעקש לנצח, נע חליפות בין ייאוש לתקווה.
ובפינה המערבית של נווה נעם, המוצלת בשעות הבוקר, שם הוא יושב עם הטייפ והקסטות אשר תוכנן הופך להיות כעת לעולמו הרוחני, אחרי שעיניו שראו את כל היופי וקראו את מיטב הספרים, בוגדות בו.

אלכס זה רוב קשב להתרשמותי מספר שקראתי לאחרונה, ומהצגה שכה אהבתי, עד לפרטי הפרטים, קשב שאינו נגרע לשנייה, שאינו מוותר.
ולא רק בענייני רוח, הרי עשיתי הסבה מקצועית, ואפשר לחקור אותי גם בעניינים ביולוגיים, למשל על מערכת הלעיסה... חשבתם על זה? ואני מוצאת שאצלו אפילו הנחיריים מקשיבים...
וכך, על אף מחלתם הקשה, על אף כאבם וסבלם, אני אוהבת לזכור אותם, ואת אלכס בתוכם, כמו עצים איתנים וזקופים שלא נס ליחם.

רעיה מירון, נובמבר 1994
                                                        

לאלכס ליום  הולדת 80, 11.4.92


דרך החלון הצצה  -  אם אלכס בבית
יש לציין, על-פי-רוב, כן,
שם בפינה הוא יושב לו רכון 
מעל ספר, באור של מנורה אחת,
ומקצת מרחק כעין צילום מוכר אהוד ומיוחד.
בדמיוני הוא מזכיר דמות של המתמיד בספרות,
אמנם, אלכס קשטן  -  בהחלט איש של השכלה ותרבות,
אך זאת רק כרמז בקיצור, ואמשיך בסיפור.
הנה באה אורחת (זאת אני), הדלת בפני נפתחת,
ואחרי שאני מדליקה אור בכל החדרים,
מתישבים קצת, זוללים, ובעיקר מדברים.
ומתגלה אלכס שבכל התחומים מתעניין,
אין תקופה או השקפה שאותו לא מסקרנת,
ספרות, מדע, היסטוריה חדשה ועתיקה,
וכמובן גם עיתונות ופוליטיקה.
פתוח לכל כיווני הרוח וכלפי כל זרם או גוון טולרנטי
אז למה פתאום ביקורתי כל כך
בשטח הרבה פחות רלוונטי,
אתה, אלכס, מאוהב בדימוי הישן,
אז אולי תביט אחורה בלי זעם,
במנהרת הזמן ותגלה שם בכל החקירות והחפירות,
בין שרידי העתיקות שברי בקבוקים,
וקופסאות של בושם ושמנים,
וכולם מעידים שאיפור האישה
כמעט היה עיסוק של קדושה.
ללמדנו שהכל לא רק עובר,
אך גם חוזר, חביבי,
והנה לפנינו האליבי.
ולכן, ניתן לבנות ולבנינו לשחק את שלהם לפנינו.
נפגוש בחיוך את הג'ינס הקרוע,
את השיער הקצוץ או הפרוע,
והצבע שונה כל שבוע וחס מלהזכיר את ה – 
אותו מוטב בכלל להשתיק...
אך, אלכס, בראותך את החבר'ה האלה כאן,
שגידלתם לתפארת, אתה ומרים,
האם לא באה לך השוואה עם הקנקן,
וכאשר אתה את תוכנו בודק,
הוא אמנם מאד צבעוני, אך לא ריק.
לפרט ולשבת כאן רק יביך אותם,
ואין בכך טעם, ובכלל הגיע הזמן לסיים,
בכדי לא לשעמם רק בסוף עוד לאחל  -
מזל טוב!
ולהגיד שאלכס קשטן הוא לי ידיד, חבר,
שאינני רוצה אותו בכלל אחר,
גם להבא אני רוצה לפגוש אותו דרך החלון, באותו המקום,
יושב, קורא, ומתפלסף,
ואת הסברס האלה מאד אוהב, וקצת מגדף...
עדה שולמן


לאלכס קסטן  (עם הוצאת הספר של אלכס על עכו, 6.2.1994).                                                                   

מזל-טוב!

חברים, כל יצירה, פרי השראה,
מי שזוכה בחסד הזה  -  הוא האמן, וה... חוקר,
אם גם במובן אחר.
האמן מראה לנו את המוצר המוגמר, שיר או תמונה,
והגלוי, בלי תהליכים, גובר על הנסתר.
שונה הדבר כאשר מדובר במחקר.
ספר זה משתף אותנו על כל דף ודף בדרך הקשה שהכותב עשה.
כל שורה את שלבי העשייה מסבירה,
והקורא הוא עד לחיפוש ולגילוי של מה ששם קרה.
כמה שעות פיזרה המנורה את אורה מעל השולחן הקטן,
כמה ימים, ואולי לילות, ישב האיש,
המתמיד, כאן או במשרד, במקום המבודד,
נערמים כאן דפים, מפות וספרים,  
מילים נכתבו ושוב נמחקו,
בחיפוש אחרי תיאור נאמן של המתרחש שם.
להעיף מבט על שולחן העבודה כמעט מפחיד,
נדמה  כאילו התנהל כאן מאבק, נגד מעשה טבע,
שהרבה עקבות חיים מחק,
מאבק נגד ערפילים  שפיזרו  אנשים, מדענים,
מאי-הבנות או פירושים שגויים.
ומאבק על עצם השפה, 
לבחור בסגנון הנכון או במילה היפה.
אך, חברים, כל אלה,
ואולי, למרות זאת,
היתה התקופה  הזאת, העיסוק הזה  -  חוויה.
הסיפור כעין אגדה של  היה - היה,
סיפור שמעביר אלינו מושג מבוסס, אף נועז, 
על האדם של אז.
וכלי עבודה, חברים, הכלים של ארכיטקט,
בהם הוא עובד, מודד, לומד ומחפש,
משווה את העבר מול היש,
מחייה תמונה של חיי האזרח:
באיזה דרכים הלך,
איזה בית בנה, נמוך או בקומה,
ורחובות וסמטאות במקום, מובילות את איש המקצוע ליעד  - 
את דרך החיים של אז לקבוע.
על היום-יום, על אמונות וחזון,         
על חיי התרבות במקום,
ואיך לא לציין את המפות,
אלוהים, איך אפשר להבין ואף להחכים,
בין כל הקווים והנקודות.
אך יש להודות נדלק  גם אצלנו הדמיון,
הרצון לדעת יותר על המקום,
על העיר הזאת הקסומה, ועל סודות קיומה.
ולא נשאר לנו אלא להתייצב על החוף מולה 
לקלוט ולקבל על גבי גלי הים מסר שנכלל בספר,
שיוצר הבנה וקשר,
בינינו והזמנים שלפני כמה מאות בשנים.
וחברים, לפני שאסיים רק עוד אציין,
הרבה חוקרים, גם  בינלאומיים,
סוקרים את תולדות העיר הזאת,
אך לנו ברור,  וזה סוף הסיפור, 
שאלכס עשה זאת AM BESTEN .
                         
בידידות והתפעלות, עדה (שולמן).



אלכס קסטן ומרים עם ילדים ותמר בבריכה


אלכס עם תמר בריקוד


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב