מרים פרינץ
- ח' כסלו תשנ"ו
11/05/1907 - 01/12/1995
מרים וולטר
מתוך בתוכנו, 1982
למרים פרינץ מלאו החודש 75 שנה.
באנו להרים עמה כוסית "לחיים" ובהזדמנות זו ביקשנו ממנה לספר לקוראי "בתוכנו" את סיפור חייה - חייים שכאלה.
נולדתי ב-11במאי 1907 בעיר אוברהאודן רייבלבד שבגרמניה לאמי זלדה ולאבי זיגמוגד סרווס.
אבא היה יהודי רפורמי ואמא מסורתית. הורי היו מיזוג של שני ניגודים. אמא רצינית, ואבא איש הומור. היינו שתי בנות במשפחה, אני הבכירה. בת שלוש הייתי כאשר הורי נפרדו. כשמלאו לי שש שנים שלחה אותי אמא להתחנך בפנימיה לילדים יהודים. אבא גוייס לצבא,והיא יצאה לעבוד.
המשטר בפנימיה היה קפדני ומחמיר, מה שהצברים מכנים "חינוך פרוסי". שמרו על נוהג ונהלים מתוך מגמה חינוכית וכוונות טובות. רק בחופשות החגים נסענו לביקור הביתה. חיי הפנימיה עשו אותי מגיל צעיר עצמאית מאד. לא ידעתי מה זה פינוק. כבר כילדה צעירה עזרתי לילדים קטנים ממני להסתדר. למעשה, את כל שנות הילדות והנעורים שלי ביליתי במשטר של פנימיות. אמא חלתה בשחפת ונאסר עליה לגדל אותנו בקרבתה.
תקופת מלחמת העולם הראשונה חרוטה בזכרוני. בגרמניה היה מחסור ותנאי החיים בבית הילדים הורעו לפתע. אבא שירת בצבא ולא ראיתי אותו במשך ארבע שנים. כשמלאו לי 14 שנה התחלתי לעבוד כמטפלת ילדים בפנימיה בה חונכתי. הייתי אחראית לקבוצת הילדים הצעירים. העבודה היתה קשה ומאומצת, אך נתנה לי הרבה סיפוק והוסיפה ענין וטעם לחיי. באותם ימים רכשתי את כל השכלתי מקריאת ספרים בשעות הפנאי.
בגיל 17 החלטתי שאני מספיק מבוגרת לעמוד ברשות עצמי.
עזבתי את הפנימיה ובסיועה של קרובת משפחה, שהיתה אחות בבית-החולים היהודי בברלין, עברתי לשם במטרה להגשים את חלומי הגדול, להיות אחות בבית-חולים. עד מהרה התברר לי שכדי להתקבל לבית-הספר לאחיות עלי להשלים את השכלתי הפורמלית ולעמוד בבחינות כניסה. במשך שנה תמימה עבדתי בשעות היום עם האחיות כעוזרת לידן, ובלילות למדתי. מקץ שנה השלמתי את החסר והתקבלתי כתלמידה מן המנין.
בשנת 1927, אחרי שלוש שנות לימוד ועבודה עברתי את הבחינות והוסמכתי כאחות.
11 שנה עבדתי בבית החולים היהודי בברלין, 4 שנים כתלמידה ו-7 שנים כאחות מוסמכת. היו אלה שנים מלאות עניין. עבדתי בכל המחלקות, במיוחד התמחיתי במחלקת יולדות ותינוקות.
בחופשות מהעבודה הרביתי לטייל. הצטרפתי לחוג חובבי טבע ועמם יצאתי לטיולים במקומות רבים. לנו חבורת האחיות, היה הווי חיים מיוחד משלנו. גרנו יחד ב"מעונות" ובשעות הפנויות מהעבודה יצאנו לבילויים - גלישה בהרים, צפיה במופעים אומנותיים, בתיאטרון וריקודים.
תקופה זו של חיי היתה באמת יפה וטובה.
בשנת 1933 נפטרה אמי ממחלת השחפת. אותה שנה עלה היטלר לשלטון. מתקופה זו זכור לי במיוחד האיסור שהוטל עלינו האחיות - לא לגלות את מספר הפצועים היהודים שהגיעו לבית-החולים בשל התעללות חבורת הנוער הנאצי ברחובות. מיום ליום גדל מספרם.
בשבת 1934 חל מפנה בחיי. למחלקת היולדות שלנו הגיעה יולדת אשר נתנה לבן שלה שם עברי אמנון. התפלאתי על השם המוזר הזה, והיא סיפרה לי שהיא שייכת לתנועת נוער ציונית ובקרוב היא ובעלה יעלו לארץ-ישראל, ולכן בחרה בשם עברי לבנה הבכור. התיידדתי עמה ודרכה שמעתי לראשונה על ארץ-ישראל והציונות. הוזמנתי לבקר בביתה, שם פגשתי חבורת צעירים וצעירות, חברי התנועה. בעלה, שהיה מדריך בתנועה, נתן לי חומר קריאה - השכלה ציונית בסיסית.
בראשית שנת 1935 הגיע לבית-החולים שלנו רופא מפלסטינה, ד"ר הרשקוביץ. הוא חיפש אחיות שמוכנות לבוא לארץ ולעבוד בבית-החולים החדש שלו - בית-חולים "אסותא". ד"ר הרשקוביץ ערך הרשמה של אחיות "מתנדבות", ואני החלטתי להירשם. מהסיפורים של ידידי הציונים הסתקרנתי לראות את הארץ המופלאה הזו.
כעבור שלושה חודשים הגיע עבורי סרטיפיקט מממשלת המנדט. ב- 13.8.35 עזבתי את ברלין, ויחד עם עוד 14 אחיות מבית החולים שלנו יצאתי בדרכי לארץ. דרך איטליה, באוניה, הגענו לנמל יפו. במהלך ההפלגה פגשתי קבוצות טובות של צעירים חלוצים, מפיהם שמעתי על חיי החלוצים, וכן ראיתי את ההווי שלהם. התקנאתי בהם.
כשירדנו ביפו החלטתי שאני לוקחת חופשה מהווי החיים המוכר של בית-חולים ומחפשת לי קבוצת חלוצים ומצטרפת אליהם לתקופה. היתה לי כתובת של ידיד מגרמניה שהשתייך לקבוצה חלוצית. לפי הכתובת שבידי הגעתי יום בהיר אחד לסביבות גדרה, לחבורה שנקראה "הקיבוץ המאוחד גדרה".
הידיד הציג אותי בפני חברי הקבוצה, והם הסכימו לצרף אותי אליהם כאורחת. בשבוע הראשון הצלחתי להסתיר את מקצועי האמיתי. רציתי להיות "סתם פועלת", אך עד מהרה נודע להם "הסוד" ושלחו אותי לעבודת-חוץ, להרוויח כסף עבור הקבוצה מטיפול פרטי בחולים של המושבה.
כאשר בשנת 1936 פתחו בגדרה את מרפאת קופת-חולים הראשונה והיחידה, התבקשתי להיות האחות שם. כל המרפאה כללה אחות ורופא. שנינו עבדנו הרבה שעות כדי לספק את כל הדרישות.
בערב, כשהייתי חוזרת מהעבודה בגדרה למחנה שלוו שישב בסמוך למושבה, חיכו לי החולים שלנו, והם לא־חסרו. התנאים הסניטריים במחנה, מכת הפשפשים והעקיצות שהתפתחו לפרונקלים, השלשולים ומחלות ההתאקלמות סיפקו פרנסה בשפע.
אחרי שנת מועמדות התקבלתי לחברות - ולא בקלות. את השפה העברית התקשיתי לקלוט והיו חברים שטענו שעד שלא אדבר עברית כמו שצריך - כדאי להשהות קבלתי... עוד שנים רבות אחר כך שברתי את לשוני עם העברית שלי. בקבוצה הוחלף גם שמי מלידה, ארנה, למרים - שם עברי תנ"כי.
בשנת 1937 הכרתי את ולטר (הרפתן שלנו) והיינו לידידים. שנה נמשכה ידידותנו, ובשנת 1938 נישאנו כדת בחתונה צנועה ביותר, נוסח הימים ההם. כמתנת חתונה שלח אביו של ולטר שני כרטיסי נסיעה לקטוביץ שבפולין - הוא רצה לראותנו. התקיימה אסיפת חברים, ואחרי דיונים הוסכם שנצא לביקור משפחתי לחודש וחצי.
נסענו. בדרך עברנו גם בגרמניה. רציתי לבקר את אבא ואת אחותי ולהכיר להם את בחיר לבי החלוץ. היינו שנינו תמימים וחולמים ולא ידענו אז עד כמה הסתכנו בביקור הזה בגרמניה של שנת 1938. היתה זו כניסה לחבית אבק שריפה. למזלנו, יצאנו ממנה בשלום הודות לנתינות הבריטית שלנו.
במשפחתו של ולטר התקבלנו בשמחה. כל המשפחה התכנסה וערכה לנו חתונה שניה. כשנפרדנו אחרי חודשיים וחזרנו לפלסטינה לחבורה שלנו בגדרה, לא ידענו שנפרדנו משני האבות ומאחותי לנצח, הם ניספו במחנות הריכוז בתקופה השואה.
היום, במרחק השנים, כשאני נזכרת בשלוש השנים הראשונות שלי בארץ ובקיבוץ, אני מחייכת.
אך אז היו אלה שנים בהן גייסתי מתוכי הרבה כוחות כדי להתגבר על קשיי ההתאקלמות. טיפלתי בחולים שלנו וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי, ובעצמי סבלתי מהתנאים הסניטריים הקשים. הפשפשים שלא נתנו מנוח בלילות, האקלים החם שקשה היה לסובלו, השלשולים והמחלות - לא הקלו על החיים. ונוסף על כל אלה - תקופת המאורעות של 1939, היריות על המחנה ועוד... כאשר עברנו מהמחנה בגדרה למחנה בשער-הנגב, היו לנו כבר הרבה ילדים, בעיקר תינוקות ופעוטים. נתבקשתי ע"י סידור העבודה להפסיק את עבודתי במרפאת גדרה ולהיות מטפלת תינוקות.
שמחתי מאד לג'וב החדש-ישן. באותה תקופה הייתי לסרוגין גם מטפלת בחולים.
בקיץ 1940 נולד בננו הבכור יוני. הייתי מאושרת. באירופה השתוללה מלחמת העולם השניה, מליוני יהודים אובדים, ובארץ שלנו הבאתי דור חדש.
בסתיו 1942 נשלחתי משער-הנגב לכפר-סאלד, שם נמצאו מספר חברים שעבדו בהכנת הישוב לעליה על הקרקע. תפקידם היה להקים את המבנים הראשונים, צריפים בעיקר, לקליטת הילדים וכמו כן להכשיר את הקרקע ולבנות את התשתית הבסיסית למעבר הקיבוץ. תפקידי היה להימצא במקום כאחות לעת צרה, במקרים של פציעה, מחלה, נכישת נחש ועוד.
תקופה ראשונה זו חרוטה עמוק בזכרוני. השטח כולו היה מלא אבני בזלת שחורה, חשוף מעצים, לא ראו כמעט אדמה. עקרבים ונחשים שרצו מתחת לאבנים שסיקלנו. מעל למחנה ישבו הסורים והשקיפו עלינו מעמדותיהם, ולמטה ביצות החולה... בהרבה דמיון ואמונה צריך היה להצטייד.
היינו מעט בחורות במקום ועשינו כמיטב יכולתנו - בישלנו, כיבסנו ועבדנו בסיקול. אחת לשישה שבועות חזרתי לשבוע למחנה בשער-הנגב לבקר את המשפחה, את ולטר ויוני שנשארו בינתיים שם.
לי, כאם לתינוק בן שנתיים, לא היה קל בתקופה זו, אך ידעתי שזה תפקידי כאחות ולא התלוננתי.
אחרי מספר חודשים עלה כל הקיבוץ לנקודה החדשה. היינו כולנו מאושרים וגאים במקום הקבע שלנו. אני שבתי לטפל בתינוקות - העבודה האהובה עלי.
השנים הראשונות בכפר-סאלד היו קשות, אך מלאות ענין. עבדנו קשה והקדחת תקפה רבים מאיתנו. אך היתה בנו איזו התלהבות ורצון עז להתמודד עם קשיי ההתחלה. בכפר-סאלד חליתי לראשונה בקדחת שחזרה אלי בשתי התקפות.
בקיץ 1946 נולד בננו גרשון. בתקופה זו הייתי לסרוגין מטפלת בתינוקות ואחות. ולטר היה רפתן, עבד הרבה במשמרות לילה, ואני בתפקידי כאחות ומטפלת תינוקות. לא אחת נאלצתי באמצע המשחק עם הבנים בשעות הערב, לעזוב אותם לבד ולרוץ למרפאה לעזרה דחופה. חיינו חיים מאומצים, "מטורפים" מעט.
זכורה לי כמו היום ההתקפה הראשונה על כפר-סאלד. היה זה בחורף 1948, ב-9 בינואר. בהפתעה גמורה באה לנו ההתקפה. בבוקר יום שישי, בשעה 7.00, רק יצאנו לעבודה, החלה בבת אחת משמונה מאות קני רובים לירות על הנקודה מהרכסים. מטר כדורים נפל עלינו. לא היינו מוכנים. עם המטח הראשון נפצעו כמה חברים. לא היה בכל הקיבוץ אף מקלט, ולו גם אחד. הילדים הושכבו מתחת־למיטות. רק אחרי ההתקפה הראשונה חפרנו מקלטים ועמדות הגנה. מה נאיבים היינו... מלאכת החפירה באדמת הבזלת של כפר-סאלד היא סיפור לעצמו.
באביב 1948, מיד אחרי הכרזת המדינה, כשהמצב בגליל הוחמר, קיבלנו הוראה לשלוח את הילדים אל מחוץ לסכנה - לקיבוץ עין-חרוד. מטפלות ואמהות לפעוטים, הורים וחברים לא בריאים נשלחו אף הם. אני נשארתי בכפר-סאלד כאחות. יוני בן 7 וגרשון בן שנתיים היו בעין חרוד לבדם ולטר כרפתן נשאר במקום. רק פעם בחודש בערך הגעתי לבקרם. הם אומצו ע"י שרה וינט ז"ל בחודשים אלה.
אחרי חצי שנה החזירו את הילדים הגדולים הביתה. יוני חזר עמהם. אני נתבקשתי באותו זמן לעבור לעין-חרוד לטפל בתינוקות, כך שהמשפחה התחלקה: ולטר ויוני נמצאו בכפר-סאלד, ואני וגרשון-בעין חרוד. רק בסוף המלחמה, כאשר החזרנו את כל התינוקות הביתה, שוב התאחדנו.
כפר-סאלד היה קיבוץ בעל אופי חברתי ותרבותי מיוחד ואני חושבת שבזכות האווירה החברתית הטובה שהיתה בינינו יכולנו להתגבר על הרבה קשיים בשנים הראשונות. החגים והמסיבות, ההווי התרבותי שלנו, וכן היחסים הטובים בין החברים, נתנו את הכוח לעמוד ביחד בכל קשיי ההתחלה.
בשלוש השנים שאחרי מלחמת העצמאות, נוסף למצב החברתי הטוב, קיבלנו תנופה גם בשטח הכלכלי; המשק התחיל להתבסס, והיתה לכולנו הרגשה שעלינו על דרך המלך...
בשנת 1952 פרץ הפילוג בקיבוץ המאוחד. הייתי בטוחה בחברה המגובשת שלנו הוא לא יצליח לפגוע שאנחנו חסונים מפניו. הייתי נאיבית... כמו לכל חברי מכפר-סאלד, זכורה לי תקופה זו כסיוט...
לפתע, בלי שהצלחנו להבין, השתנתה האווירה החברתית בקיבוץ, ונוצרו שני מחנות. אני לא הבנתי מה קורה סביבי. לא הייתי שייכת למפלגה כלשהי ובשני המחנות נמצאו חברים קרובים ללבי. הכל השתבש. ההרגשה היתה נוראה.
בחודש אפריל 1952 התקיים הטיול לגבעת-חיים, לראות את המקום החדש ואנשיו. כשראיתי את גבעת החול החשופה נרעדתי למחשבה שנצטרך להתחיל שוב הכל מההתחלה. בת 45 הייתי ולא האמנתי שאמצא בתוכי שוב כוחות לחיות בתנאי ראשונים. אחרי הביקור חזרנו לכפר-סאלד ושבתי לכאן רק לטקס הנחת אבן הפינה. הטקס היה מאד חגיגי. הגיע בן-גוריון ואתו גדולי הישוב. מהאוירון זרקו פרחים וברכות והיו הופעות מרשימות. ניסיתי לעודד את עצמי, אך המחשבות על כפר-סאלד מילאו את כולי. חזרתי לגליל מיד אחרי הטקס בלב כבד...
ולטר ומרים פרינץ בהופעה
באוגוסט 1952 הגעתי עם קבוצת תינוקות ופעוטים. הקטנים שוכנו בצריף הכחול. עדיין לא הושלמו בתי הילדים. אנחנו גרנו בצריפים שבנקודה החדשה. ילדי הגנים והכיתות גרו בקיבוץ המאוחד, מעבר לכביש. החודשים הראשונים, עד שהסתיימה הבניה וכל הקיבוץ עבר לישוב החדש, היו קשים במיוחד. בלילה היינו משכיבים את הילדים מעבר לכביש, ב"מאוחד", וגרשון הקטן היה לא פעם בורח אלינו באמצע הלילה. הוא פחד להשאר שם, במשך תקופה ארוכה בכה שהוא רוצה לחזור לכפר- סאלד. הלב היה נצבט שוב ושוב, מחדש.
בכלל, בשנה הראשונה הכל היה קשה. גם השילוב החברתי בין שתי החברות - חברת כפר-סאלד וחברת גבעת-חיים - לא היה פשוט. ממש היתה הרגשה כאילו אין בינינו שפה משותפת. היו לנו מנהגים והרגלי חיים שונים ואחרים משלהם. כל הזמן היינו משווים ו"אצלנו ושלנו מול אצלכם ושלכם", היתה מוזיקה קבועה בחצר הקיבוץ.
לאט לאט החלו הדברים להסתדר... המצב השתפר כשנסתיימה מלאכת בנית הדירות והתחלנו שותלים עצים, פרחים ודשא. כשנעשה קצת ירוק התחלתי גם אני להתעודד, להרגיש יותר שייכות למקום החדש הזה. בשנים הראשונות בגבעת-חיים עבדתי בטיפול בפעוטים ולפרקים באיזולטור.
מטפלת בתינוקות
בתקופה שאחרי "מבצע קדש", בראשית 1957, נתבקשתי ע"י התנועה לצאת לעזרה לקיבוץ עין־־גדי שעלה על הקרקע. מספר שבועות הדרכתי שם את המטפלות הצעירות ושימשתי שם כאחות. מעין-גדי העבירו אותי לקיבוץ צאלים, שם הדרכתי חמישה חודשים. פעם בשבועיים הייתי חוזרת הביתה לביקור המשפחה. אחדי חמישה חודשים בצאלים ביקשו אותי לעזור בייעוץ והדרכה למטפלות בקיבוץ מגל הצעיר. במגל הדרכתי כשנה. כשסיימתי את עבדותי בתנועה הלכתי לשנתיים וחצי לעבוד בבית-חרושת "גת" בבוטניה.
במלחמת ששת הימים, יוני נפצע קשה, וכשלושה חודשים שכב בבית-חולים בעפולה. בתקופה זו נמצאתי שעות רבות לידו ועזרתי בטיפול בו. גרתי זמנית בקיבוץ דברת הסמוך לעפולה.
השנים חלפו בפעילויות שונות: בהגיעי לגיל 68 הפסקתי את עבודתי כמטפלת תינוקות והתחלתי לעבוד בטיפול בקשישים ובמחסן הבגדים.
היום, ביום הולדתי ה-75, כשאני מביטה על חיי - אני מאושרת, מאושרת שכאלה הם חיי, חיים מעניינים, חיים שלא היה לי בהם רגע של שיעמום - חיים של טעם. יוני ונירה וארבעת הנכדים והנכדות חיים עמנו כאן בגבעת-חיים. גרשון, דיני ושלוש בנותיהם חיים בנוף הגליל, בקיבוץ חוליות - כולם בריאים ומאושרים. וגבעת־-חיים הפכה לי לבית אמיתי, פורח ויפה.
ומה עוד אבקש...
ראיינה ורשמה מפי מרים - לאה הישראלי
הילדה מירון כותבת
בקיבוץ שלי, המקום הנעים, היפה, השקט וקריר ביותר, הוא בית הקברות.
הדרך לשם וחזרה, קשה, חמה וארוכה. אך כאשר אתה מגיע, ביום קיץ חם וקשה לעת ערב, למקום הכי יפה הזה, מחכה לך שלווה, רוח קלה, נעימה ושקט, שקט.
אני אוהבת להיות בבית הקברות, להשקות את הצמחים בקברים של היקרים לי במשפחה, והיקרים לי, ידידי הרבים ששוכבים שם. אני מרגישה אותם, מדברת איתם והם עונים לי. יושבת על ספסל, כמעט חושך, הציפורים שרות ברקע, המחשבות מטיילות לכל מיני מקומות.
נעים לי, אני עייפה, ואין חשק לקום, אולי כדאי להישאר עוד קצת, לא מחכה לי אף אחד בבית, בינתיים גם עוד לא יחפשו אותי. אני קוראת את השמות, יושבת ליד מרים פרינץ, האישה הטובה, המיוחדת שטיפלה בכל המשפחה שלי.
לא עמדה לי הסבלנות ובשנים האחרונות לא ביקרתי אצלה. לא יפה, היא בטח הייתה באה לו הייתי שוכבת כמותה.
הייתה עיוורת, שכבה תשע שנים בחדר חולים. פגשתיה לפעמים בדרך, שוכבת על כיסא גלגלים הנע בעזרת בעלה ולטר. היא הכירה את קולי, השמיעה שלה לא סבלה, אולי אפילו התחדדה בעקבות העיוורון.
לפני שהלכה לשכב, ביקרה פעם בשבוע אצל אימי, תמיד עם פרחים אשר קטפה בעצמה. הביאה סיגליות, פרח קטן שקשה למצוא אותו וקשה לקטוף אותו.
אימי מאד התרגשה מביקורה ומהפרחים. פקדה עלינו לכבות את כל האורות כי מרים לא סבלה אור.
היא טיפלה באטה על ה"תל" בתקופת העליה לכפר סאלד. קבעה את הדיאגנוזה הנכונה בניגוד לרופא.
טיפלה בינקי אחרי ניתוח, טיפלה ברעיה בכפר סאלד, והילדה לא רצתה שתעזוב אותה.
ינקי אמר: "אמא את צודקת, מרים פרינץ זה טוב".
היתה אחות מקצועית בלי אמביציה, בלי משטר, אחרת מכולם.
היתה מטפלת תינוקות ופעוטים, בעלת הבנה והומור. רק את השפה שלנו היא לא ידעה. הילדים הבינו אותה גם כך.
בתקופת העיוורון, שמעה ספרים עבריים ואז למדה גם את השפה.
אישה טובה, גדולה, נהדרת ולכן גם צנועה.
כן אני מהרהרת, ועדייו נמצאים שם בגן הגדול מלא סיפורים של אנשים איתם חייתי שנים, שהלכו ועזבו אותי וכמובן אפגוש אותם באחד הימים.
אני מאמינה שהם שומעים אותי כי אני מדברת איתם מן הלב, בתוך השקט הגדול והיפה.
לילה טוב לכם וגם לי.
הילדה מירון
30.6.1996
מרים עם חן הנכדה
מרים וולטר בפורים
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!