חסר רכיב

ברוך שוורץ

ברוך שוורץ
- ב' אדר תשנ"ו
25/02/1907 - 22/02/1996
בימים אלה של חודש אדר מלאו לברוך שוורץ 75 שנים להולדתו.
כאשר הצצנו בלוח תאריכי ימי ההולדת של שנת תשמ"ב מצאנו שברוך זכה להיות המבורך הראשון בשרשרת-זהב של 8 חברות וחברים המצטרפים השנה, במזל טוב, למועדון ה-75 שלנו.
ביקשנו מברוך לשתף אותנו ביום חגו בסיפור קורות חייו - סיפור 75 שנות "חיים שכאלה". ביקשנו, וגם נענינו, במאור פנים וברוח טובה - והרי לפניכם הסיפור ---

"נולדתי בשנת 1907 בגרמניה, בעיר ברלין, לאמי אנה ואבי אדולף לבית שוורץ. 
משפחת אמי חיה בגרמניה מדורי דורות; מוצא משפחת אבי מפולין. 
ארבעה אחים ואחיות היינו. אני הייתי "הבנימין" - בן הזקונים. אבא היה חייט והתפרנס בכבוד ממקצועו. 
היינו משפחה מסורתית נוסח יהדות גרמניה של הימים ההם. שמרנו בבית על כשרות וחגגנו את החגים הגדולים. בבית דיברנו גרמנית בלבד.
גדלתי באווירה משפחתית חמה ואוהדת. מצבנו הכלכלי היה טוב. יהודי גרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נהנו מיחס טוב מצד השלטון. הקיסר וילהלם השני היה אהוב על היהודים, ואני זוכר שאפילו בבית-הכנסת התפללנו לשלומו. היהודים היו משולבים בחיי הכלכלה והחברה באופן מלא וחשבו את גרמניה למולדתם, בביתנו לא הזכירו כלל את המלה "ציונות". היינו גרמנים בני דת משה. 

הסממן היהודי הראשון הזכור לי מילדותי המוקדמת היה לימוד ארבע הקושיות בשפה העברית. בתור בן הזקונים במשפחתנו היה אבא חוזר ומלמדני מדי שנה, בהתקרב חג הפסח, את "ארבע הקושיות" ומתרגם לי אותן לגרמנית מהשפה "הזרה" שלא הכרתי.

כשמלאו לי שש שנים נכנסתי ללמוד בבית ספר גרמני כללי. מלחמת העולם הראשונה היוותה תחילתו של מפנה בחיי. המצב הכלכלי הקשה שפקד את גדמניה עקב המלחמה הורגש היטב בביתנו. כילד אני זוכר איך הייתי נשלח השכם בבוקר לעמוד בתור לקניית מצרכים. לא פעם הייתי עומד שעות רבות ובסוף חוזר ריקם; היה מחסור גדול באספקת מצרכי מזון.

גרמניה שלאחר המלחמה היתה גרמניה אחרת. משבר כלכלי חמור עמד בפתח. 
בהיותי בן 16 סיימתי את בית הספר הריאלי והתחלתי לעבוד. בשנת 1923 הצלחתי לקבל עבודה באחד הבנקים. היתה זו תקופת האינפלציה הדוהרת שהגיעה לממדים אסטרונומיים שלא נחזו בדמיון. כל יום היו המחירים עולים ומרקיעים. כל שלושה ימים שולמה לעובדים המשכורת, אותה לקחו הביתה בשקים. אני הרווחתי מיליארדי מרקים לחודש, שהספיקו אך בקושי לקניית מזון בסיסי.
בבנק בו עבדתי הפסקנו לספור את האפסים בעת החישובים של הביליארדים והטריליונים של מרקים מנייר שעברו אצלנו. לכסף לא היה ערך בכלל. כעבור מספר חודשים פשט הבבק את הרגל ופוטרתי.
יותר מאוחר התקבלתי לעבודה בבית-חרושת למוצרי אלקטרוניקה ורק אחרי שלוש שנות עבודה קיבלתי שם קביעות. בתקופה זו למדתי בערבים הנהלת חשבונות ועריכת מאזנים. המצב הכלכלי המשיך להידרדר יותר ויותר.

בשנת 1930 נסגר המפעל בו עבדתי והייתי שוב מחוסר עבודה, 6 מליון אנשים היו מובטלים ברחבי גרמניה. מפעלים רבים פשטו רגל. השפל החמור הזה היה קרקע פורה להתעצמותה של המפלגה הנאצית שהחלה להתארגן מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, עוד בשנת 1919  וקיבלה תנופה עצומה עם החמרת האינפלציה והאבטלה. האנטישמיות, שכל השנים היתה סמויה, החלה להתגבר והפכה לאנטישמיות פוליטית.

אותה עת הייתי חבר בקלוב יהודי שאורגן ע"י הקהילה עבור הצעירים שלה. ממש בימי פורים אלה פגשתי בקלוב את מרים, חברתי לחיים. היה זה בשנת 1932, לפני חמישים שנה בדיוק. בקלוב היהודי התקיימו מפגשים חברתיים וטיולים. לא היה בו כל תוכן רוחני-אידיאליסטי.

בינואר 1933 עלה היטלר לשלטון. אני זוכר היטב את היום הזה. החלו לבלוש אחרינו כיהודים. בכל בית דירות היה למפלגה הנאצית מלשין, "מודיע", שעקב בחשאי אחר המשפחות היהודיות ומסר אינפורמציה לממונים עליו. מכתבים נבדקו בתאי הדואר, העיתונים המגיעים אלינו וכל תנועותינו נרשמו. ברחוב הורגש פחד. כנופיות הנוער ההיטלראי פעלו בגלוי ובחופשיות. חששנו להתקל בהן.

ההלם הראשון שנחת עלי אישית היה כאשר נודע לי שהידיד הטוב ביותר שלי נאלץ בין לילה לברוח מגרמניה, לאחר שנמסר לו שהוא ברשימה השחורה למאסרים. אף קרוב משפחה שלנו לא נאסר ונעלם בפתאומיות. מדי יום פורסמו חוקים חדשים נגד היהודים. חברים נעלמו בזה אחר זה, ואיש לא ידע להיכן. ההתנפלויות לאור היום ברחוב היו מעשה של יום-יום, יהודי שסירב להצדיע לדגל הנאצי ולמשרתיו היה צפוי להתעללות ולמאסר.

כל הדברים האלה חיזקו בי את ההכרה שמקומי לא בגרמניה, שעלי למהר ולמצוא דרך לצאת ממנה. לא ידעתי לאן. לא הייתי שייך לתנועת ציונית כלשהי וארץ ישראל היתה רחוקה וזרה לי.

בשנת 1936 נודע לי על אפשרות לקבל סרטיפיקט קאפיטליסטי פיקטיבי באמצעות קרובי משפחתה של מרים, שהיו בעלי אמצעים בשווייץ. ניצלתי את ההזדמנות, נסעתי אליהם לשווייץ וסידרתי שם את הניירות הפורמליים הדרושים. חזרתי לגרמניה, נשאתי את מרים לאשה, וכזוג הפלגנו, דדך שוויצריה ואיטליה, באניית תיירים לפלסטינה.

באוקטובר 1936 הגענו לנמל חיפה.

בשבועיים בראשונים גרנו אצל קרובי משפחה בירושלים. משם יצאנו לסיורים במקומות שונים בארץ, ביניהם ביקרנו גם בקיבוצים. אחרי שבועיים החלטנו לנסות ולבדוק את האפשרות לחיות בקיבוץ.
ניגשנו ל"בית האדום" בתל-אביב; שלחו אותנו לקיבוץ גבעת-חיים - קיבוץ צעיר בן ארבע שנים. היה זה לגמרי במקרה שהגענו דווקא לכאן.

בקיבוץ קיבלו אותנו יפה. המזכיר ערך לנו סיור קצר וכשהגענו לחורשה הראה לנו יריעת אוהל וסנדות ואמר: זהו השיכון שלכם, תבנו אותו במו ידיכם. בעזרת חבר שהתנדב ללמד אותנו איך מקימים את "הבית הזה" הרמנו את האוהל והיינו מאושרים שיש לנו פינה משלנו. למחרת יצאנו לעבודה - מרים בסניטציה ואני בפרדס. לא היה לנו מושג בחיי קיבוץ.

התקופה הראשונה בקיבוץ לא היתה קלה בשבילנו. שנינו היינו ללא רקע תנועתי-ציוני שיכשיר אותנו לאורח החיים החדש הזה. הרבה התלבטנו ופקפקנו בהתחלה...

שנת 1937, אחרי שנת מועמדות, התקבלנו לחברות. באותה שנה אף התקבלתי לארגון ההגנה, חוויה הזכורה לי כמו קרתה אתמול. בטקס סודי, מלא מסתורין בחצות הלילה, הובילו אותי לליפט השחור בקצה המחנה ושם לאור נר מצאתי עצמי ניצב מול שולחן עליו היה מונח ספר תנ"ך ואקדח.
אורי פולק ויושו ענבר ישבו בארשת פנים רצינית ושאלו אותי בגרמנית (עברית עוד לא ידעתי) האם אני מוכן להישבע אמונים לארגון המחתרת הנקרא "הגנה". אני זוכר היטב את הרקע הדרמטי הזה בו נשאלתי האם אהיה מוכן בשליחות ההגנה, להשתמש באקדח ולהרוג כשידרש, ואני ביקשתי שהות למחשבה. נבהלתי מהרעיון הזה. רק אחדי שכנועים והסברים שבתי אחרי ימים לצריף המסתורי ונשבעתי סופית. כחבר בהגנה השתתפתי במהלך השנים בפעולות שונות בסביבתנו.

כבר בשנה הראשונה גוייסתי לעבודת הנוטרות במשכורת מטעם השלטון הבריטי. יחד עם עוד מספר חברים עבדנו אז בשמירה על הישוב. בתום שנת הנוטרות נשלחתי מטעם הקיבוץ ל"כבוש עבודה" בים המלח בסדום. במשך שנה שלמה הייתי עולה צפונה פעם בשלושה שבועות לבקר את המשפחה והקיבוץ. היינו "שליחי הקיבוץ המאוחד" במפעלי "ים המלח". בתקופה זו נולד בננו הבכור רפאל, אשר נפטר בהיותו בן שנתיים במגיפת מנינגיטיס - דלקת קרום המוח - שתקפה את הפעוטים בקיבוץ.

ברוך, שנות החמישים, צילם עמרם נבו



לאחר שנת עבודה בסדום חזרתי, והוטל עלי תפקיד חדש -  נהייתי לטרקטוריסט מוסמך. הטרקטוריסט והטרקטור בימים ההם עמדו לרשות צרכי כל הענפים. לא נהגו, כמו בימינו, שלכל ענף יש טרקטור משלו. היכן שנדרש טרקטור – שם הייתי: בחריש, בזריעה, בקציר, בקטיף. היתה עבודה מגוונת ומעניינת שנתנה הרבה סיפוק.

רואים סרט בבית וינה, 1965 ברוך ומרים שוורץ



מרים, אחרי "שנת שירות" בסנטציה, נכנסה לעבוד כמטפלת בבתי הילדים והתמידה בעבודתה זו למעלה מ- 30 שנה. שנינו, אחרי שנת הסתגלות ראשונה, התאקלמנו בקיבוץ והיינו מעורבים ושלמים בחיינו החדשים.

אחרי שעות העבודה השקעתי את מרצי בפעילות בחוג הדרמטי, שנתן לי המון. היינו מכינים הצגות, מערכונים וסתם קטעים לחגים ולמסיבות בקיבוץ. אף הקמנו להקה מקומית שהופיעה גם בחוץ.

בשנת 1939 ממכתבים שקיבלתי מההורים נודע לי שכל אחי ואחיותי הצליחו לצאת את גרמניה ברגע האחרון. הקשר עם הורי נפסק לפתע. יותר מאוחד נודע לי שהם נלקחו למחנה הריכוז בטרזינשטט - ומשם לא חזרו.

בשנת 1941 נולד בננו ראובן. ארבע שנים אחריו נולדה בתנו זיוה. בת הזקונים שלנו, דורית, נולדה בשנת 1952, כאשר עמדנו לעבור לנקודה החדשה שלנו. השנה, ימלאו לה 30 שנה.

בפורים



בשנים הראשונות להקמת הישוב המשכתי לעבוד על הטרקטור. יותר מאוחר נכנסתי לעבוד בבית-החרושת "גת", בו אני עובד עד עצם הימים האלה.

היום, ביום הולדתי ה-75, אני מביט על חיי ומאושר.  

משפחת שוורץ



45 שנים מרים ואני חיים בקיבוץ ובארץ שלנו. כאן גידלנו את בנינו וחיינו חיים מעניינים - חיים של טעם וערך. ממשפחותינו היינו היחידים שעלו ארצה. שאר האחים והאחיות שלנו הצליחו, כאמור, לצאת מגרמניה והתפזרו ברחבי העולם. כאשר אנו נפגשים עמם ושומעים מהם על חייהם, אנו מבינים כל פעם מחדש כמה אנו זכינו- זכינו בחיים מלאים ומאושרים יותר. שנינו בנינו במו ידינו מפעל-חיים אמיתי בארץ שלנו. ילדינו ונכדינו חיים איתנו בריאים ומאושרים. ומה עוד יבקש האדם לעצמו ? ---

רשמה מפי ברוך לאה הישראלי, מבתוכנו 1982

ברוך שוורץ 1974

אורלי כותבת לסבא ברוך שוורץ 1996

סבא שלי
סבא של ריחות בוטנים
ומיץ תפוזים
כשהיינו בגת מבקרים
תמיד שמח להראות ולהשוויץ
אותנו, הנכדים
סנדק היית לנכדיך ולנינך
את התורה אהבת כל ימך
סבא שלי עם בלורית לבנה
סבא שלי על הבמה
ואני אותו מחקה
סבא עם הרבה סבלנות לשבת
עם אלון והבולים
סבא עם הרבה חכמה 
צחוק וכייף
לב רחב – רק לתת
כך נזכור אותך תמיד
אז למה? למה אלוהים
נתת לו לסבול
כל כך הרבה שנים?
אדם טוב, שלא עשה רע
צריך למות בנשיקה.


משפחת שוורץ - ההורים עם ראובן וברוריה


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב