אברהם שניר
- י"א אלול תשנ"ו
02/04/1909 - 26/08/1996
יעקב כותב
אבא, אברהם שניר
שבע ימים ונטול אשליות פסע אבא את פסיעותיו האחרונות בארץ החיים. מזה זמן ביקש להגר אל הר־נבו שלו, אותה חלקה צנועה שבה טמנו זה עתה את גופתו.
בשנה האחרונה מנה לפני לא פעם את שמות החברים, כולם כבר קובצו אל בית־העלמין הזה ־ אשר אל חברתם יצאה נפשו, ויותר מזאת ביקש חסד קטן אחרון ־ את קרבתה של אמא, שהיתה לו בת־זוג ורעיה, ואשת סוד וקיר־מגן, למעלה מיובל שנים.
היום, אבא, אנחנו ממלאים את מבוקשך, בכאב גדול, אך בידיעה ברורה שאין מנוחה נכונה יותר מזו המצפה לך כאן, כבר היום, ומחר, ועד קץ הימים.
אבא, נאמן לשמו העברי אברהם, מילא על־פי דרכו את הציווי של ״לך לך״... כחלוץ צעיר בוגר תנועת ״אביבה בוריסיה״ - ונטה את אוהלו באדמות קלמניה, גדרה וכפר-סאלד. וכדרך הסיפור המקראי ממש, נאלץ להיפרד מעל אחיו, ולהדרים ממרגלות החרמון אל חולות עמק־חפר. כאן הוא הופך לשותף מסור ועיקש בבניית בית, יישוב ודרך־חיים קיבוצית.
עוד אבא מוטל לפנינו, ואנו כבר נבעתים מאימת הזמן, שיבוא ויעמעם ויטשטש את עקבותיו,
הטבועות כה עמוק בנו ילדיו, כלותיו ונכדיו, ובכם ־ חבריו לדרך ארוכה.
.jpg)
אברהם בהנהלת חשבונות
איך נבקש לזכור את אבא?
קודם כל איש רם, זקוף קומה, נעים סבר, ישר־דרך כסרגל החישוב שהיטיב לשרת אותו לאורך שנים שעשה בהנהלת־החשבונות.
את קולו המרעים בוודאי לא נשכח, אותו קול שהיה מתנשא בכל שנה בהתקדש ליל־פסח, ומכריז הגיגית?...״היום אתם יוצאים בחודש האביב״. אל הקול הרם והצלול נלווה מבט מחמיר מעט, והשילוב הזה העטה עליו אדרת כבוד, ואולי אפילו ריחוק מדומה.
אבא לא היה אברום, בוודאי לא אבריימל, גם לא אברם (אלא בלשונה של דודתי היקרה תמרה) ־ הוא היה אברהם, במלרע, ובמלרעיות הזאת מתמצים הכבוד, האחווה, החברות והיראה שחשנו כלפיו כולנו. אבא נחקק בזכרוננו כאיש־העבודה במובנה הפשוט והיפה כל-כך של המילה. רועה צאן שהיה לשליח, מניח יסודות הקיבוץ שנקרא לחבוש גלימת הדיפלומט, ובמשך שנים ארוכות מנהל החשבונות בגבעת־חיים.
באורח פאראדוקסלי כמעט, הוא לא ניהל התחשבנות עם איש, היה אדם פרטי מאד וכך נהג בזולתו. גם לאחר שהגיע לגיל גבורות טרח מדי בוקר להגיע ולסייע לצוות המשרד, ובהגיעו לגיל 85 רכש אבא את מיומנות ההקלדה והיה יורד מדי בוקר ל״בית טרזין״, שם היו אצבעותיו מרעידות, וליבו מתפלץ לנוכח הזוועה העולה מכל כרטיס שאותו היה מתרגם לשפת מחשב, למען הדורות הבאים. ״גם זו עבודה...״, היה אומר לי, ״והיא נחוצה, ויש בה טעם״.
פן אחר של חייו היה האינטלקט. היה בו רעב מתמיד ללמוד, להקשיב, לחדור אל עולמות חדשים. הוא הקדיש עיתותיו ללימוד שפות, להרחבת המיומנות המקצועית ולהנאה אסתטית צרופה מן הכישרון המוכח של סופרים, משוררים ואנשי־רוח - שבהגותם ביקש להתעמק. מעט בטרם הגיע לגיל 80 פתח אבא במעקב מדוקדק אחרי ברוך שפינוזה האיש, תקופתו, ומפרשיו. ומעט אחר כך הפתיע אותנו כששיקע את כל כולו בספרות המסעות, ובתוך כך היה משיח ברצונו העז להוסיף גיהה אחת נוספת אל מחוזות ילדות ונעורים במרכז אירופה - כשברקע התחושה הברורה שלנו, שהוא מבין שבא הזמן להיפרד.
וישנם הציורים. בגיל לא צעיר שלח אבא ידו במכחול הציירים והוסיף צורת ביטוי חדשה ובהירה ועדות שתאריך ימים, בוודאי הרבה מעבר לימיו, על האופן בו ביקש לתאר את ביתו, את הקיבוץ, ואת נוף הארץ שבה בחר להשתרש.
אנחנו, הקרובים ביותר, נזכור את אבא כמסד התא המשפחתי. במחיצת אבא לא קיימנו שיחות בטלות, ודברי ליצנות הס מלהזכיר. היראה שרחשנו אליו בגיל הילדות הלכה ונתחלפה באהבה שמקורה בהבנה שדמותו מורכבת, ולצד מעלותיו הרבות נתגלו גם חולשות אנוש. אך ככל שהוסיף קמטים ־ כך נוסף מימד של יופי לדמותו. בחינוך ילדיו הוא הפליא, כך נדמה לי, בהענקת חבל ארוך ודק ־ אם כי לא הסתיר דעתו ותחושותיו.
גם אל הסבאות הגיע אבא לבסוף, בדרכו שלו. ילדיי שלי זכו לחלוק עימו אינטימיות שלא רבים זוכים לה. אבא היה סבא שמעולם לא צבט לחי - אך תמיד לחץ יד בחום, ואף שלא הירבה לחלק נשיקות ־ הוא פיזר פירורים רבים של אהבה בבית, וילדיי למדו ללקט את הפירורים הללו, והם איתם, בכל אשר ילכו.
ואני לא יכול לצייר קווים לדמותו של אבא, מבלי שאזכיר כי למעלה מ־50 שנה היה נשוי לאמא במסירות, בחברות טובה, בחלוקה שווה של כל היש, ובהתמודדות חרישית עם הפצעים שעלו על דרך חייהם הארוכה. אנחנו לא שוכחים את אבא, הנושא את אמא על כפיו אל מעבר לגשר האחרון של מחוז זקנתה.
וכך, הגיע גם הוא אל הגשר. שנתו האחרונה נתמלאה כאב ומכאוב. אל ייסורי הגוף נצטרפה תחושת ההשפלה של מי שכשלו כוחותיו והוא עלה נידף, אבא, שכל חייו נמנע מתלות ובקשת טובות, הלך ואיבד שליטה על גופו.
בקרב האבוד מראש הזה הוא גילה פכחון־חושים מוחלט וחזר וביקש להניח לו, ולא להאריך את הסבל. בקרב הזה עמדה לימינו מערכת־בריאות על כל שלוחותיה, שלא חסכה מאמץ כלשהו, לא ביום ולא בלילה.
אבא החזיר את נשמתו לבורא בבוקר יום ג׳, י״ב באלול תשנ״ו. במהלך כל חודשי חייו האחרונים לא נגרע, ולו לרגע דבר מכבודו כאדם, כחולה תשוש ימים, כחבר נאמן למשפחה הקיבוצית. כך הוא היה וכך הוא יהיה:
איש יפה תואר, בעל בלורית מלבינה.
חזותו אירופית.
רבב לא דבק בחולצתו, צווארונו לעולם מגוהץ.
אדם שהסתפק במועט, והצניע באורחות חייו.
נער שגדל בהאצג, עיר שהצמיחה חלוצים רבים, איש שדבק ברעיון הציוני והפך למגשים אמיתי בהגיעו לבגרות.
משכיל עברי, אם תרצו, שדבק באדמה, והנה הוא מתעטף בה לתמיד.
את טביעת רגליו ואצבעותיו, כך הוא היה אומר, ״ניתן למצוא בשני יישובים על מפת המדינה,
ודי לי בכך!״
אשרינו שהוא היה לנו לאב, וסבא וחבר
וצר לנו שהוא לא יתהלך בינינו יותר.
ת . נ . צ . ב . ה .
יעקב שניר
אברהם וציפורה
.jpg)
אברהם רועה צאן בכפר סאלד
אברהם והלל ליפמן
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!