חיים בן-אור
.jpg)
- ז' תשרי תשנ"ז
13/03/1911 - 20/09/1996
שמונים וחמש, כמעט שמונים ושש שנים חי חיים בן־אור חיים שהיה בהם כל מה שיש בידי החיים לתת: שמחה ועצב, אושר וכאב, לידה והתחדשות, שכול ואובדן.
לא רבים מאלה שבינינו ושאינם כבר ביננו - זכו ויזכו לחיים כה ארוכים, מלאים ועשירים:
חיים זכה שבחייו הגשים גם את חלום העליה לארץ, הקמת יישוב והקמת משפחה עד דור רביעי, שניצבת כאן היום עימו ומלווה אותו בדרכו האחרונה.
גן דקל 1989-1990 חיים בן-אור מדליק נר של חנוכה
בשקט, בעדינות ובאהבה עשה חיים את דרכו בעולמנו זה. בתוך כל המאורעות, והאירועים, הקשים, האלימים והבלתי צפויים, שנופלים על אדם בחייו, נותר תמיד עדין, קשוב, רגיש ומלא אהבה לאשתו, לילדיו, לנכדיו ולניניו.
בחייו הגשים הלכה למעשה, יום יום ושעה שעה, את חזון התחדשות העם היהודי בארצו. בביתו דיברו רק עברית, ואת יסודות החברה השיתופית הקיבוצית־ בה האמין בכל ליבו־ לא הטיף לאף אחד ולא ירד לחייו של אף אדם. הוא לא כפה עצמו על איש, רק ידע להעניק לקרוב ולרחוק תשומת לב, סימפאטיה ומילה טובה.
איש ברוך כשרונות היה חיים ואילו היו ילדותו ונעוריו עוברים בתקופה קשה קצת פחות־ ודאי לא היו כשרונות אלה נותרים בגדר תחביבים בלבד.
כישוריו הטכנים הגבוהים אפשרו לו לבנות צעצועים לילדים ורהיטים לבית במו ידיו. כישוריו המוסיקליים אפשרו לו לנגן בתזמורת המנדולינות של הקיבוץ ולשיר במקהלה. אהבתו הגדולה למוסיקה, לספר ולמילה הכתובה, שבשנותיו האחרונות
האזין להם בלבד, הקלו על שנות חייו האחרונות. בכל אלה, וגם איתנו, הילך בצניעות ועשה דרכו בעולמנו כאחרון חייליו של הקדוש ברוך הוא, הממלא חובתו כלפיו וכלפינו בשמחה ובאהבה.
החיים, במיוחד למי שחי חיים ארוכים־ לא יכולים, לצערנו, לעבור ללא כאב ואף מחיים לא נחסך כאב השכול והאובדן בנפול יוסף, בנו הצעיר, בלבנון. לא נחסך הצער על הניתוק מנכדיו אייל ואמנון והקושי באיבוד מאור עיניו.
מאידך העניקו לו החיים שפע של צניעות ויכולת קבלה של הטוב ושל הרע, של השמח והכואב בשלווה ובהשלמה. כשם שכיבד כל אדם ולא גבה ליבו כך גם לא השפיל עינו בפני איש.
אנחנו כולנו - אשתך, ילדיך, כלותיך וחתנך נכדיך וניניך נפרדים ממך היום ואהבתנו תלווה אותך בדרכך החדשה.
שלום.
חיים מספר על עצמו:
״נולדתי ב־1911 בוינה להורי - ציפורה לבית וישניצר ושלום לבית הפנר. הייתי הצעיר בין שלושה ילדים - אחי, אהרון אלפרד, אחותי הלי־הלנה ואני אדוארד אליהו יעקב, בקיצור אדי.
בוינה תמיד הייתי אדי הפנר. כשנכנסתי לתנועה רציתי להקרא בשם עברי וניתן לי השם - חיים.
בגיל 10 בערך נכנסתי לתנועת נוער ״יהודה הצעיר״ שהתאחרה אחר־כך עם תנועת ״בלאו וויס״. מאד אהבתי ללכת לפעולות בתנועה. אחי עלה באותה תקופה ארצה ולי, כנער, היה ברור שגם אני כמוהו אעלה ארצה. בגיל 18 הלכתי להכשרה ואחרי
שנתיים ב־1931 עליתי ארצה. הגעתי לקיבוץ ג׳ של ״השומר הצעיר״ בבת־גלים.
באותה תקופה למרות העבודה הקשה, היינו מטיילים הרבה. היינו צעירים ורצינו להכיר את הארץ. ב־1932 עברנו לחדרה כדי להיות קרוב למקום ההתישבות בואדי
חוארה ושנה אחר־כך עלינו לגבעת־חיים. את שרה הכרתי בגבעת־חיים. הכרנו וגרנו בחדר משפחה. כשהורי באו לבקר בארץ אמרתי לשרה שכדאי שנתחתן אצל רב.
בשביל הורי רציתי להיות נשוי כדת וכדין.
הייתי חבר בהגנה. עוד כשהיינו במחנה ג׳ בחיפה הביאו אותנו יום אחד, בסודי סודות, לטכניון ונתנו לנו להתאמן בנשק. מאוחר יותר הייתי גם גפיר וקיבלתי משכורת של גפיר, כמו עובד חוץ.
בתקופת הפילוג ביקשו ממני לעבוד בגת. עבדתי בתור מסגר ואח״כ בתור מחסנאי טכני. קיבלתי משרד קטנצ׳יק, ממש חור והתפקיד היה מאד מרכזי: טיפול בכל החלקים והחלפים החל ממסמר וכלה במנוע. מאד אהבתי את העבודה הזאת
שהיתה אחראית ומענינת.
לאחר שנים בעבודתי כמחסנאי, כשהתחילו לי קשיים בעיניים־ עברתי לעבוד בקיטור. תנאי העבודה לא היו טובים, עבדנו הרבה במשמרות. יותר מאוחר, כשכבר לא עבדנו בלילות, הייתי מקבל קריאות טלפון בשעות בלתי צפויות והייתי צריך
להתלבש, לנסוע ולתקן את התקלות. זמן קצר לאחר שיוסף נפל עברתי לעבוד בבוסניה, שם עבדתי 10 שנים״.
חיים, שנפטר בערב שבת בין ראש השנה ליום הכיפורים ודאי שזכה בזכיה יתרה, ואכן ראוי הוא לה.
תנוח בשלום על משכבך ותהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
יהי זכרך ברוך.
תוספת מ"בתוכנו 1981":
מספר חיים: נולדתי בוינה, להורי שלום וצפורה הפנר. היינו במשפחה שני אחים ואחות. אמא שמרה על בית כשר. הורי היו ציונים. אחי הבכור עלה ארצה בשבת 1921 ובנה ביתו בתל-אביב.
מגיל 10 אני הייתי חבר בתנועת הנוער "תכלת לבן". כשסיימתי ללמוד יצאתי עם חברי קבוצתי להכשרה חקלאית ובשבת 1931 עלינו לארץ, לקיבוץ ג' שישב בחיפה.
שנה היינו בחיפה עד העליה להתיישבות. במהלך שנה זו עבדנו למחייתנו בעבודות שונות (בנין, ניקוז ביצות הקישון, סלילת כביש חיפה-הקריות ועוד).
בשנת -1932 עלינו על הקרקע בעמק־חפר וייסדנו את גבעת-חיים. בשנים הראשונות ליסוד הקיבוץ עבדתי בבנין, בחקלאות, במסגריה - בכל מקום שנתבקשתי.
זכיתי ובשנת 1938 עלו הורי לארץ ובאו לגור בקיבוץ שלנו. הם חיו עמנו עד יום מותם - היו הסבא והסבתא של כל ילדי הקיבוץ...
בשנת 1949 נכנסתי לעבוד ב"גת", שם אני עובד עד היום.
רשמה לאה הישראלי
מוינה עד בית וינה - 50 שנה לעלייה הוינאית.
מימין לשמאל - אוקי זיו, שמעון שיפמן, סמי כפרי, חיים בן אור
חיים ושרה בן-אור לביאה, שלום ונעמי בן-אור
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!