שושנה גרינשפן
- ה' שבט תשנ"ז
15/08/1919 - 13/01/1997
שושנה גרינשפן
בת 77 במותה
מספר על אמא - מייק, ששושנה הקפידה לקרוא לו מיכאל, משום שהשם שומר את זכר אחיה, שנספה בשואה.
אמא נולדה בפולין ב־1920, בעיר התעשייה לודג׳.
אמא גדלה במשפחה בת תשעה ילדים. ילדותה עברה עליה בלודג' ואת המלחמה המשפחה עברה בלודג׳, אושוויץ ובברגן בלזן. מאמה נפרדה כבר ב־1942 באקציה הראשונה.
עד סוף 1944 נותרו רק אבא, אחותה התאומה סבינה, אחיה עם גיסתה ובת־דודתה.
אמא סיפרה לנו על חוויות קשות שעברה בזמן המלחמה וחוויות אלו והשפעתן ליוו אותה כל חייה.
בברגן בלזן פגשה אמא באבא שלנו־משה. אבא היה אלמן־איבד את אשתו הראשונה ובתו אסתר בשואה. החתונה, הלידה של זאב אחינו הבכור, הברית ופדיון הבן נעשו בברגן בלזן לפי כל כללי המסורת, שאבא שמר עליה תמיד ואמא כיבדה את דרכו.
אבא ואמא היו בעלי הכרה ציונית ולאבא היה ברור שהוא רוצה לעלות לארץ וללכת לקיבוץ.
הם עלו ארצה ב-47. העלייה לוותה בפרידה כואבת מהאח והאחות של אמא,שפנו לעבר קנדה. הם הגיעו באניה קטנה בלנה־בדרך קשהו מסוכנת. בעזרת חבר של אבא מהסוכנות הגיעו לגבעת־חיים מאוחד, שם נולדה פנינה, ולאחר מכן עברו
לאיחוד ופה נולדתי אני.
אמא, שבאה ממשפחה בעלת מפעל לתפירת בגדים, עבדה כל ימיה בבתי ילדים, מחסן, גיהוץ ומיתפרה.
גם כשעברה לסביום, מכונת התפירה עברה איתה וזה היה עיסוקה עד היום האחרון כשאני חושב על זה, זה אחד מסימני המאבק שלה על המשכיות מה שנלקח בשואה.
לשמור על הזכרון.
משבר ראשון עבר על אמא עם מותו של אבא, כשהיא צעירה בת 44. אמא נשארה בחלל גדול, שחלקו נוצר עוד מן הפרידות הרבות שחוותה בשואה. ההתגברות היתה קשה עליה.
את כוח החיים הבלתי־נידלה שלה ראיתי כילד בן 13.
אחת מדרכיה היתה ההשקעה בבריכת הדגים שאבא בנה לזיכרה של בתו אסתר.
הבריכה היתה משהו מיוחד לנו ולילדי הקיבוץ. ואמא, עד כמ השיכלה, שמרה ותיחזקה את הבריכה, לשמור על זכרו של אבא ולשמור על עצמה. ב־1990 החמירו בעיות הרגליים. סיפור הרגליים החל באירוע דרמטי בשואה כשאמא עמדה עירומה 24 שעות, בשלג, כעונש על כך שהבריחה אוכל למשפחתה.
את כל מאבקה הרפואי־שיקומי על הרגליים אני רואה כהמשך המאבק בנאצים, ובאמירה חד־משמעית "אני אראה להם!" עוד לפני שלושה שבועות נסעה לתל־השומר לשכנע את משרד הבריאות לספק לה זוג נעליים חדש, על אף שאולי ידעה בתוכה שלא תלך בהן ממש. היא היתה גאה על הדרך בה נלחמה, דרשה והצליחה לקבל את מבוקשה.
גם יכולתה תימרון שלה בכיסא הגלגלים היתה מפתיעה אותי כל פעם. כמו בחור צעיר. שליטה טכנית מעולה ומלחמה מתמדת להיות עצמאית ולא להיעזר באחרים.
כל פיסגה שהגיעה אליה גרמה לה לאושר.
כשניסינו לשכנעה לעבור לנווה נועם היה לה קשה ביותר,כי ראתה בכך איבוד העצמאות והליכה לקראת הסוף. אך כשעברה לשם גילתה שוב את כל יכולת החיים שלה והפכה את דירתה לפינה חמה לה ולכולנו, עד התארגנות עצמאית כמעט בכל דבר.
בסביום ובנווה נועם הפיחה תמיד רוח חיים בעליזות שלה, חוש ההומור והאופטימיות.
היתה קובעת לעצמה מטרות קטנות, ציוני־ דרך, ואליהם שאפה להגיע, ומטרות קטנות אלו שהיו קשורות לעצמה ולבני משפחתה החזיקו אותה לאורך כלה דרך. על אף הרגליים, הסכרת והלב.
קשרי המשפחה היו לה הדבר החשוב ביותר.
.jpg)
כל זמן שאבא היה חי שמרה על מסורת וצביון של בית יהודי בחגים ובשבתות,
והמשיכה בכך, בדרכה שלה, גם לאחר מותו. עד היום הפגישות המשפחתיות היו בימי ששי אצלה בחדר הקטן המטופח.
אחד מהקשיים היתה הפרידה מהאחוה אחות אשר בקנדה. המתח בין הגעגוע אליהם והגעגוע הביתה כשהיתה באה לבקרם ליווה אותה כל הזמן.
קשר מיוחד במינו היה בינה לבין פנינה. והתקופה בה פנינה, יוסי והילדים היו בקנדה קשתה עליה מאד.
אחת מאהבותיה הגדולות לאחר אהבתה לילדיה ולנכדיה היתה המוסיקה. בעיקר המוסיקה המזרחית. ימים בילתה בהקלטת השירים האהובים עליה, ובכל מקום בו היתה, גם בבית־החולים, הציוד ההכרחי היה הטייפ, הקסטות וכמובן שיריו של
חיים משה. גם יהורם גאון היה מאהוביה, ושירי ארץ ישראל היפה. לה עצמה היה קול סופרן יפה.
אמא בלטה בצורך שלה להישאר אסתטית, מטופחת, מוקפת במשפחה וחברים צעירים, ותמיד היו לידה שושנים.
שלום אמא. רוזה שלנו.
יהי זכרך ברוך.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!