אולי (גאולה) לנדאו
- י"ט אדר ב' תשנ"ז
17/05/1924 - 28/03/1997
.jpg)
אמא,
לפני 19 שנה נפרדנו במקום הזה מאבא, והיום אתם מתאחדים מחדש. טראומת הפרידה מאבא לא עזבה אותך עד יומך האחרון.
נולדת בגרמניה במאי 1924, עם כפית זהב בפה, למשפחה יהודית עשירה ביותר. כבר באמצע שנות העשרים היתה לכם המכונית הראשונה בעיירה, שלא לדבר על מבשלת, מטפלת ואפילו נהג. נראה היה כאילו כל העולם כולו עומד לרשותך.
אבל הגורל רצה אחרת.
עם עליית הנאצים החליטו הורייך לשלוח אותך לדנמרק, שם אומצת על-ידי משפחה מקומית. בליל הדייגים, בתמיכת המלך הדני,הועברת ביחד עם אלפי יהודים, בסירות דייגים, לשבדיה הנייטרלית. שם התחברת למחנה ההכשרה של ההסתדרות הציונית ושם גם פגשת את אבא. התחתנתם בשנת 1946 ואפילו הספקתם עוד ללדת את בתכם הבכורה עליזה שם בגולה. את השם עליזה נתתם על שם אחותך עלים, אשר נשרפה ביחד עם שאר בני המשפחה במשרפות אושוויץ.
בתחילת 1948 עולים אבא, את ועליזה לארץ. לאבא, כמזכיר הגרעין בשבדיה, אין בכלל ספק, כי היעד הסופי הוא כפר סאלד. למרות נסיונו של סבא לשכנע את אבא להישאר בתל־אביב, אתם עולים במשוריין צפונה ומספיקים לשמוע את בן־גוריון מכריז על הקמת המדינה.
ערב הפילוג נולד אני, בנכם יזהר. בחירת השם יזהר נעשית, כמובן, עלידי אבא, אשר בחר בו לאחר עיון ברשימת חברי הכנסת. קשה להגיד כי ל״יקית״ כמוך היה זה השם הקל ביותר לביטוי .ובכל זאת, היתה זו בחירתו של אבא, שראה בו שם ישראלי. כשם נוסף קראתם לי יעקב, להנציח את זכרו של אביך. ערב מבצע סיני נולדה שולמית, בתכם השלישית.
שולה נולדת כפג. בשבועות הראשונים את מבלה בדרכים בין עפולה וגבעת חיים, דרך ואדי ערה, שהיה באותם ימים מסוכן לנסיעות. וטראומה זו נשאת בליבך עוד שנים רבות. השם שולמית בא להנציח את שמה של אמך Elfride שפירושו שלום.
שאיפתך בשנים הראשונות בקיבוץ היתה לעבוד עם תינוקות, מקצוע אותו למדת עוד בשבדיה.רצון זה מומש למספר שנים קצר יחסית. בגלל בעיות בריאות קשות בגב נאלצת למצוא תעסוקה אחרת והפכת לסורגת של הקיבוץ. גם בתפקיד הסורגת היה אבא מעורב והייתם מבלים שעות ביחד, כאשר אבא עוזר לך בחישובים של הורדת והוספת עיניים בגב או בשרוולים או בעיצוב מודלים חדשים.
אמא, לא אהבת את החיים בקיבוץ ולמעשה שאפת תמיד לצורת חיים אחרת. ובכל זאת, הלכת אחר אישך ואחר חלומו והצלחת למצוא לך רגעי אושר בקרב המשפחה ובין חבריך הקרובים.
ניתן לומר כי השנתיים שבילינו בשוויץ בשליחות היו מהשנים היפות בחייך. שנים בהן הרגשת חופשיה יותר, ובעצם טעמת מאותה צורת חיים בה רצית לחיות. התלות הכמעט מוחלטת שלך באבא יצרה את אותו משבר עם לכתו, משבר שלא התאוששת ממנו עד יום מותך.
לפני כ־10 שנים ניסית לבנות חיים חדשים, אך נסיון זה נכשל יחסית מהר ,וחזרת לקיבוץ. ליווינו אותך בכאב רב בשנים האחרונות וראינו איך את מאבדת קשר ושליטה.
בשבועיים וחצי האחרונים, בהם שכבת בבית חחולים, היית כבר ללא הכרה ובעצם היה ברור כי הגוף עדיין חי, אך הנפש כבר איננה בו.
נזכור אותך, אמא, כפי שהיית בימיך היפים, חמה ואוהבת. אשה המבטלת עצמה בפני בעלה ומשפחתה, סבתא המוכנה להוריד כוכבים מהשמיים לנכדיה.
נוחי בשלום על משכבך.
מאיתנו, ילדייך ובני זוגם, נכדיך ונינתך ושאר בני המשפחה
והחברים שבאו היום ללוותך בדרך האחרונה.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!