חיים שילר
.jpg)
- ד' סיון תשנ"ז
20/11/1912 - 09/06/1997
עליזה וחיים שילר עם הילדים
חיים שילר בן 84 במותו
אנחנו נפרדים ממך חיים.
היה מתאים שתגיד לנו גם איך לעשות זאת.
שהכל יהיה בדרכך. אבל לא אמרת.
קצת מתוך מה שספרת ללאה הישראלי אקרא בשמך. בצורה לאקונית, סיפורם של עם, ארץ, מדינה, קיבוץ.
נולדתי ב-20 לנובמבר 1912 בפולין בעיר לבוב, להורי צילה ואליעזר שילר. היינו ארבעה ילדים - פליקס, לוטה, הלה ואני.
משפחתנו היתה מסורתית. אבא היה קצב והייתה לנו חנות לבשר כשר. בגיל 14 עברנו לאוסטריה, שם, בגרץ - אבא נפטר. אמא ואני המשכנו להחזיק את החנות.
אני זוכר איך בוקר-בוקר בשעה ארבע, כאשר כולם עוד ישנו, קמנו שנינו להכין את הבשר.
יחד ניהלנו את העסק עד 1933.
הייתי חבר בתנועת הנוער "תכלת- לבן".
עזבתי את הבית ועליתי לארץ ישראל. ידעתי עברית ועליתי בסרטיפיקט לגאלי.
מחיפה נסעתי ישירות לגבעת חיים ולמחרת סודרתי בקבוצת הבניין לעבודת חוץ.
משפחתי עלתה ב-38 בעלייה בלתי לגאלית.
ב-1940 עבדתי בבניית בית החרושת. בניתי קונסטרוקציות מברזל. בברזלנות התמחיתי.
בהגיעי לקיבוץ גרתי כפרימוס עם אריה וציונה שילה. לא היה לי נעים להפריע ובאתי לישון מאוחר, ולמחרת קמתי עייף.
העבירו אותי לגור עם שתי בנות. זה כבר היה יותר טוב, חוץ מהצורך להיכנע למשטר הסדר והניקיון שלהן. חוץ מאשר בעיית המגורים הרגשתי טוב בקיבוץ.
את חיי השיתוף עוד למדתי בהכשרה, אהבתי את החיים האלה.
מ-42 עד 46 התנדבתי ונשלחתי ע"י הקיבוץ לצבא הבריטי, לחיל התותחים. בשנתיים הראשונות הייתי מוצב בכרמל - אחראי על תותח. בשנתיים הבאות נשלחתי לשרת באיטליה, ולא הגעתי הביתה. לאחר כניעת גרמניה ב-45 עברנו להולנד ולבלגיה.
בצבא הבריטי למדתי נהגות, וכשחזרתי הביתה נתבקשתי להיות נהג הבית.
במלחמת העצמאות גויסתי כתותחן ונלחמתי בג'נין ובעמק הירדן.
ב-49 שוחררתי ושוב הייתי נהג בית עד לפילוג.
ואז התחלתי בהקמת הבתים בקיבוץ החדש. בנינו את הנקודה. בתי מגורים, מגדל מים,
בריכת השחייה. שמחתי לחזור לעבוד במקצוע, כבנאי, ולהיות שותף בהקמת הישוב החדש.
בשנת 49 התקשרתי עם עליזה לאחר שנתיים נולדה בתנו רותי, וארבע שנים אחר כך- נולד בננו אלי.
ב- 56 אני שוב בקואופרטיב, שוב נהג.
במלחמת סיני גויסתי עם האוטו והגעתי עד לתעלה. העברנו מזון, נשק וציוד חיוני לחיילים.
במלחמת ששת ימים המשאית שלי גויסה ואני איתה, שומר עליה פן תיהרס.
הובלנו טנקים ותותחי דמי ממקום למקום, כדי להטעות את האויב, ואני ממש בחזית.
גם ביום כיפור גויסה המשאית לשירות מל"ח, ואני איתה.
ולאחר מלחמה זו חזרתי הביתה לנהגות בית. שש שנים הייתי בתפקיד. הייתי "בריון", מעבר הסעות של תלמידים ומוסדות, עסקתי בסבלות בננות, שקי תפוחי אדמה, בשר, תפוחי עץ, ומה לא. עד שגבי לא סחב יותר.
עברתי בתקופה זו כמה ניתוחים והתחלתי לעבוד ב"בוסע".
בגיל 79 החלטתי שאני פנסיונר. סוף-סוף ליהנות מדברים שאני אוהב לעשות.
לקרוא, לשמוע מוסיקה ברדיו, תוכניות מעניינות בטלוויזיה, לעבוד בגינה וליהנות מהשלווה,
לאחר כל כך הרבה עבודה.
כשאני מסתכל היום על הקיבוץ ועל חיי בו אני שבע רצון. אמנם הקיבוץ השתנה והוא לא
בדיוק מה שחשבנו, אבל יש כאן היום דברים יפים מאד.
כאן הפסיק חיים את סיפורו. גם שלוות הלוחם נפסקה. וחיים באומץ, בכאב ובשיטתיות
התחיל מלחמה אחרת – על הנשימה, על הרגל, על העצמאות ונגד הכאב.
וחיים כאדם שלא נכנע- ניצח בדרכו. דבר כבר לא יפריע לשלווה.
יהיה זכרך ברוך.
מירהל'ה זיו
מימין לשמאל מטה ווילי זילברמן, חיים ועליזה שילר
ליום השלושים של חיים שילר ז"ל
בן אדם חילוני לא מכיר במושג הקדושה. לא של הר, לא של אבן, גם לא כותל, אף לא קדושה של עיר.
הקדושה מתחברת בעיניו רק לעצם החיים. רק קדושת החיים על כל המשמעות שלה.
אך גוף חולה, ייסורים קשים המתלווים לו מצלים על הערך ועל ההמשך. ואז אם כוחו וכבודו של אותו אדם לא עומדים לו, אז הוא מחזיר את החיים, שוב – לא לבורא הוא מחזיר אותם - למקום ממנו הוא בא, לעולם הבלתי נודע. איש אינו יודע לבטא נכונה – או לגלות סוד העולם הבא.
לכן אני שואלת אמירה של המגזר המסורתי שמשרה רוגע בגוף ובנפש.
תנוח בשלום אומר המשפט. יקר לי זיכרון של שיחות רבות עם זוג חברים, עליזה וחיים.
על דעות, על השקפות, על פוליטיקה וקיבוץ כמובן והקרבה, שנוצרה במגע יומיומי במשך שנים רבות, מולידה גם סיפור אישי – על פער דורות, על שוני של גישה ומחשבה של הדור הבא אחרינו. ואז חיים חוזר מדי פעם על האזהרה - תשמעי בקולי! תשמעי, לעולם אל לנו להתערב! אכן, חיים, אני שומעת בקולך, הוא מצטלצל, בתוכי לעתים חזק כמו חי.
עוד בטרם נפרדת ממך הידידה, אתה משאיר אחריך משפחה אוהבת, חמה ומלוכדת.
עדה שולמן
חיים שילר נהג בית ליד הטרנזיט
.jpg)
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!