שושנה בוכהולץ
- ט"ז תשרי תשנ"ח
27/02/1915 - 17/10/1997
.JPG)
את שושנה אנחנו זוכרים בשני גוונים בולטים במיוחד. האחד-כואבת, כאלמנה של ברונו שנהרג במלחמת השחרור בהתקפה
הגדולה בינואר 48 על כפר סאלד, ובשנית מאברהם־ כשהיא עדיין צעירה.
והגוון השני של שושנה, המרץ וההתלהבות בגידול הילדים, בעבודה, והעיקר לא לוותר על שמחת החיים.
שושנה מספרת, ב-1990, בראיונות, על תולדות חייה. וכך סיפרה:
נולדתי בברלין בפברואר 1915, בת שלישית והצעירה במשפחה. את אבי לא הכרתי, כי נולדתי מעט אחדי שנהרג במלחמת העולם הראשונה, אי־שם. (איזה גורל דומה של האב, שחוזר אחר כך גם על שושנה והילדים). למשפחה היתה חנות כמו גלנטריה, אך ממנה התקשו להתפרנס, וברגע שהבן הבכור בגר, הוא נשלח לאמריקה למצוא פרנסה. ואכן, בדרך
זו הוא מאד עזר לכלכלת המשפחה. יחד עמנו גר הסבא (מצד האם) הוא זה ששמר על קשר ליהדותנו.
הבית היה כשר ומדי חג לקח אותנו לבית הכנסת.
כאשר הצטרפתי לתנועת הנוער היתה לאמא התנגדות רבה, אך לא נכנעתי ותמיד חמקתי לפעולות השונות ולטיולי סוף־שבוע הרבים, בתואנה שהולכת לבלות את השבת אצל חברים. החיים בתנועה היו נהדרים, מאד אהבתי זאת, ולא מפליא הדבר שגובשה בי ההחלטה להצטרף להכשרה ולעלייה לישראל לבנות את המדינה.
הייתי בהכשרות בברלין ובפולין, ולפני עלייתי חזרתי לבית אמא לעזור בטיפול באחותי שחלתה בשחפת־עד מותה. אמא המשיכה להתנגד לעלייתי ארצה וכך גם עוד כמה מבני המשפחה ואכן, רובם ניספו בשואה.
עם עלייתי ארצה נשלחתי לשער הנגב, ומשם עלינו הגלילה לכפר־סאלד. כאן הכרתי את ברונו וכאן בנינו את ביתנו הראשון עם שני ילדינו ,יורם וששי.
שושנה וגנדי אהרון
עם הפילוג, די שמחתי לעבור לגבעת חיים ולהתרחק מהקשיים ומהכאב של המקום. בגבעת חיים עבדתי בעיקר במטבח ובמחסן. מעולם לא נמשכתי לעבוד בחקלאות...
כאן הכרתי את אברהם, שבא מירושלים עם בתו חיה׳לה, ונולד לנו הבן צביקי והבית התמלא חיים,למרות הקשיים.
היום אני מרגישה טוב.ה משפחה והקיבוץ מטפלים בי יפה ,ואני לא מצטערת על כל מה שהיה לי בחיים, ונהנית לראות בגדילת הנכדים הרבים.
כך הסתכלה שושנה על חייה, וטוב גם לנו בכך. וכך גם נזכור אותך, שושנה.
יהי זכרך ברוך.
דניאלה קראוס
קטיף תפוחים 1965, שושנה בן יהודה, אלישבע קראוס
״שושנה שלנו״ אהבה לשיר גם באידיש וגם בעברית. כשמעלים את שמה עולה תמיד חיוך שמזכיר שיר.
שושנה נולדה בעונת התותים וששי דאגה תמיד להזכיר זאת במסיבות ימי ההולדת עם עוגת תותים, והרי שושנה תמיד אהבה דברים מתוקים. שושנה שלנו, של הסביום, של "נווה נועם", נעמה לנו מאד בשלוותה והסתגלותה. היא תמיד חיפשה מלים להכיר תודה ולא שמענו ממנה אף פעם תלונה , ויותר מכל הפגינה את חוש ההומור המיוחד לה, שעזר לסובבים אותה להתחבר ולהתקשר בכל. אי אפשר להתעלם מהמחלה שהגבילה אותה בתיפקוד במשך השנים האחרונות, אבל המסירות, האהבה והדאגה היומיומית מצד ששי ויורם והקשר המשפחתי בכלל תרם רבות לשמחת החיים ושימש דוגמא לכל מי שמטפל באנשים מבוגרים,
נזכור אותך תמיד.
כל צוות הרווחה והקשישים
במועדון עם טאה
שושנה ואברהם בן יהודה
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!