שאול אופיר
בליל ״כל נדרי״, שנת 1914, על דרך העפר שבגבול היער, בפאתי העיירה טלחאן, שבתחום
המושב שברוסיה הלבנה, עמד ילד בעל פנים עגלגלות
ושיער מתולתל ועיניו הכחולות קרועות לרווחה. המחזה שראו עיניו באותו
ערב, בתי העיירה ובית משפחתו העולים בלהבות, לא ירפה
ממנו משך כל ימי חייו. הלהבה הזאת האדירה, המתרוממת
בריקוד פראי השמיימה היא הלפיד שילך לפניו וינחה את דרכו לכל אורך חייו בני 92 השנים, ואני בטוח שהיא הופיעה
בהזיותיו האחרונות שלפני מותו. ניתן להבין מחוויה טראומטית
שכזאת מסר של נירדפות, של חשדנות, של הסתגרות, של עוול
מתמשך וכפועל יוצר להקרין עויינות ותוקפנות, קנאה למה שלך ומה שמגיע
לך.
לא כך שאול לייפר אופיר: בפריזמה המיוחדת של אישיותו
הוא הסיק מסקנה של אהבה ומאור פנים, סובלנות, אהבת
האדם, חתירה להבנה ולפשרה. ומעל לכל, אמונה
עמוקה במעשה הפשוט, היומיומי, הנתינה
הבלתי פוסקת והבלתי מתחשבנת לזולת הקרוב והרחוק, לקהילה, לתנועה, למדינה.
הרבה שנים לפני שג׳ון קנדי טבע את אמרתו המפורסמת, נהג
אבא בקנאות בכלל: אל תשאל מה ארצך צריכה
לעשות בשבילך, שאל מה עליך לעשות עבור ארצך.
עומדים אנו כאן, בניו, נכדיו
וניניו. בני ה-60 וה-50, בני ה-40 וה-30,
בני ה-20 והעשרה ואף הקטנים שנולדו בשנים האחרונות, וחשים בבירור, כולנו, שביום
הזה הפכנו ליתומים. יתומים מהאב הגדול, ראש
שבט של ממש במובן החיובי ביותר של המושג. מנהיגות המבוססת על אחריות, אהבה
ודוגמה אישית ללא רבב. מקור סמכות שאין בו שמץ
של השלטת דעה, או הפעלת לחץ או פסיקה. מעולם לא יאמר לך מה לעשות
וכיצד לנהוג, במובנים רבים אנטי-מחנך מובהק, חוסך
במלים ונמנע באופן מוחלט מתוכחות. כוחו בדוגמה האישית ברמה
העליונה,לא תוכל להתחרות בו גם אם תתאמץ. אני
בטוח שכל אחד מאיתנו, מקטן ועד גדול, ברגע
של שיקול והתלבטות, בעת קבלת החלטה, חש בנוכחותו
של אבא לידו, מעמיד את הנושא לבחינתו.
הלהבה שהנחתה את דרכו הובילה אותו בדרך פתלתולה אל מחוז
חפצו. בגיל 18 בשנת 1924, שנים קשות שלאחר המלחמה
והמהפכה ברוסיה, קיבל על עצמו את האחריות להוביל את משפחתו למחוז מבטחים. המרחק
בין טלחאן לטוקומן משול לדעתי, במושגים תרבותיים, לזה
של טיסה בין-כוכבית. אם יש להבה שמנחה את דרכך, ניתן
לבנות את ירושלים שלך בעיר שדה רדומה ושלווה בצפון מערב ארגנטינה. 30 שנות ההליכה במדבר לא בוזבזו לשווא. יחד
עם קבוצת חברים שוקד אבא על הקמת תנועת נוער, בית ספר יהודי, ספריה
קהילתית, מוסדות ציבור ופעילות ציונית: קרן
קיימת, מגבית, חינוך נוער שיעלה לארץ.
בשנת 1954, כשהוא כבר בן 50, מנהיג בלתי מעורער בקהילתו, נערץ
על הקרובים לו ומכובד על המתנגדים לו, קם ואורז את מיטלטליו החומריים; לנכסיו האישיים, הציבוריים
והחברתיים אין מקום בשני ארגזי עץ, גדולים ככל שיהיו. הדוגמה
האישית, הנשק הבלתי קונבנציונלי הסודי והקטלני הזה איתו הוא
מתמודד במאבקי החיים, מעבירה אותו על דעתו.
את הקיבוץ שלו הוא ייסד ברחוב חוחוי 383 בטוקומן, על כל
ערכיו, חוקיו ותקנוניו. בשנת 1954 העתיק
את מיקומו, חשש שאם לא יעשה כן, יאונה לו כמשה: יישאר
על הר נבו ואל הארץ לא יבוא.
אם התנועה הציונית היתה צבא לכל דבר, היו נורים כאן היום מטחי כבוד ואבא היה מובא לקבורה בטכס
צבאי מלא. חייל מסור ונאמן של התנועה.
את מה שקורה כאן הוא אוהב יותר. אמן הנתינה הבלתי פוסקת
מקבל כאן את מה שלדעתו חשוב מאד לתת: אהבה פשוטה בגובה העיניים.
ברוך אזניה נהג ללמד אותנו מזמורי תהלים בעל פה, ואחד
מהם אני בטוח שמשורר תהלים ראה את אבא לנגד עיניו בעת כתיבתו:
״...מי יעלה בהר ה׳, ומי
יקום במקום קדשו, נקי כפיים ובר לבב, אשר
לא נשא לשוא נפשו. ישא ברכה וצדקה מאת אלהי
ישעו״.
שמעון
סבא שאול-
אני מדברת עליך בגוף ראשון ובזמן הווה כי אתה נמצא איתנו
בכל מקום ואני רוצה להאמין שאתה רואה ושומע ויודע שכולנו כאן.
אתה נמצא כאן ובכל זכרונות הילדות שלי - חם, מחייך, מלטף
ואוהב.
כל השנים ידעתי שאין עוד סבא כמוך ולא נתקלתי באדם אחד
שהכיר אותך ולא חשב כמוני.
סבא זה חיוך ושקית של במבה בשעות אחה״צ בדרך מהגן הביתה, וסבא
זה שוקולד רוזמרי שמוחבא במדף האמצעי בארונית החומה בחדר השינה.
סבא זה חדשות של רשת ב׳ בטרנזיסטור השחור הישן, ועיתון
עם כוס קפה ועוגיות עגולות של סבתא יונה, ואלבום תמונות מצהיבות
מארגנטינה, שם אפשר להתבונן ולהבין מדוע התאהבה טייבלה הצעירה בסלוודור
יפה התואר.
סבא זה תה מטה ב-5:00 לפנות בוקר בדרך למחסן
המשק,
וכאבי גב לפעמים, וחוגים של ספרות ותנ״ך
עם עדי ובארי, והרצאות וספרים מכל סוג, ונסיעה
על האופניים, שהפכה במשך השנים להליכה לצידם, תוך
איסוף האשפה משבילי הקיבוץ. ועיניים כחולות – עמוקות
ומבינות, שקטות וחודרות עמוק. ויותר מכל – סבא זה צניעות
נדירה מהולה בטוב לב שקשה למצוא כמוהו בכל העולם.
עם פנקס כתום וקטן בכיס השמאלי של חולצת הכפתורים, סבא
מנהל את עולמו המלא – קניות במינימרקט ובכלבו, תאריכי ימי הולדת של כל
המשפחה, חבילות שצריך להביא לאנשים לביתם - הכל רשום שם בפנים.
וכל היתר רשום בזכרון ,שכל פעם
מחדש מדהים בדייקנותו.
השנה הרגשנו שמשהו בך נחלש – הרגשנו שאתה מתחיל לסכם.
בחודש יולי נתת לי את המעטפה הלבנה עם הכסף כמו כל שנה, אך הפעם
כשלושה שבועות לפני התאריך שלי. אמא אמרה לי שיש לה תחושה
שאתה מקדים כי אולי אתה מפחד לפספס את התאריך.
ובחורף באה נפילה גדולה, שממנה לא הצלחת לקום.
והיה כל כך קשה לראות אותך סובל.
אבל למרות שהגוף היה חולה מאד, הראש – כמו שסבתא אומרת
– הראש תמיד עובד - רואה, שומע, יודע
הכל – תמיד בעניינים.
אמרת לי לא פעם שהיו לך חיים טובים ויפים, שעשית
דברים חשובים ומענייניים, שחיית לצד אשה שאהבת,ויש לך ילדים ונכדים ונינים נפלאים, וסיכמת בשאלת הפתיחה - מה עוד צריך בן אדם בחיים?
סבא – הלוואי ואדע כמוך תמיד להסתפק במועט, לאהוב
את החיים, לחייך ולתת לאחרים ברוחב לב,
כי אז אולי אדע את התשובה לשאלה.
שלום לך, סבא יקר, תנוח
בשקט ובשלווה, האהבה הגדולה שמילאה אותך תמשיך לעטוף אותנו.
ענת
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!