משה מוהר
- י' ניסן תשנ"ח
03/08/1911 - 06/04/1998
משה מוהר
בן 87 היה במותו
משה העדיף למות בשקט וללא הספד מיוחד, ובכל זאת נענה לדינה ורטהימר, וערך עמה ראיון אישי בשנת 1987.
וכך סיפר;
"עליתי לארץ בשנת 1950 וכל מה שהיה לפני כן אינני רוצה לזכור יותר.
כאן התחילו חיים חדשים."
בימים הראשונים בארץ שהה אצל אחותו בחיפה, אך ידע שבדעתו ללכת לקיבוץ.
במקרה הזדמן לו להכיר זוג מכפר-סאלד שנוסע לכיוון קיבוץ דן, שם היו לו מכרים.
אנשים אלו שכנעו אותו להישאר מעט, להכיר את המקום (שכבר היה בו גם גרעין הונגרי) ולהחליט בהמשך. וכך נקשרו חייו בחברתנו.
את מרים הכיר דרך חברים של קרובים ועם נישואיהם הצטרפה מרים לכפר-סאלד.
כאשר התגלע הקרע בגישה האידיאולוגית לסגנון החיים - לאוריינטציה הרוסית, או המערבית –מתוך היכרותו את רוסיה, ידע משה את בחירתו שכנגד.
עוד בכפר-סאלד התחיל לעבוד במטעים ומובן היה לו שימשיך גם בגבעת חיים לעבוד במטע.
את כל ניסיונו רכש וצבר מהעבודה ונהייה מקצועי ללא לימודים כלשהם.
במשך השנים היה בין יוזמי ההתארגנות האזורית לאריזה ושיווק והיה שותף לזה מספר שנים.
כשחזר למשק ידע שהאזור שלנו לא מתאים למטעי נשירים, וגם הבין שהמושכות צריכות לעבור לדור ההמשך.
משה עבד תחילה האקונומיה ואחר כך קצת בנוי, עד שעבר להנהלת החשבונות למשך שנים רבות.
כשבנה את ביתו- משפחתו החליט שידברו בו רק בשפה העברית ואפילו ללא ספרים בהונגרית. וכך נהג.
בנו ארנן נולד כבר בגבעת-חיים - ואחריו יגאל, ומשניהם רווה נחת מהנכדים.
משה דגל באי התערבות בחיי דור ההמשך מתוך למידה מהעבר (חילוקי דיעות עם הוריו) ואכן, כך נהג, הן בקרב משפחתו והן ביחסו לשינויים שקורים היום בחיינו.
משה אהב מאד את חיי הקיבוץ ושנים רבות היה מעורב בתפקידי ועדת החברה.
וגם כאן – פינה מקומו לצעירים.
קשה לא לראותו בנוף ביתנו, באומרו ברכת-שלום חביבה שכזו.
אהבנו אותו בחייו ובמותו - נתגעגע אליו.
משה חיכה לסופו, ואכן – נגאל מיסוריו בן 87 במותו.
יהי זכרו ברוך.
.jpg)
משה וארנן מוהר 1952-54, צילם עמרם נבו
משה ומרים בפורים
משה מוהר
שיכתוב הספד מטכס הלוויה למשה מוהר ז"ל;
אני לא מאמין שאדם לגמרי – באמת מת,
יש את החלק החיצוני שמטבעו ללכת ולהיחלש עם הזמן.
אבל, יש את החלק הפנימי-רוחני שמטבעו ללכת ולהתחזק עם הזמן.
אצל סבא בזמן האחרון שני החלקים פשוט לא הסתדרו כל-כך טוב.
אני זוכר איך כל פעם כשהיינו באים לבקר אצל סבא וסבתא, איך שהיינו נכנסים היינו שומעים את סבא אומר "הנה הנה", כאילו מכריז על שהגענו.
אני מקווה, שאיפה שלא תהיה, סבא, אתה מאושר עכשיו.
אז, "הנה ! הנה",
כולנו הגענו אליך פעם אחרונה לביקור.
הנכדים
חברים במטבח - רבקה מלי, עמנואל שטרן, משה מוהר, לונק
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!