אולגה בנאי

לפני כ-12 שנה סיפרה אולגה את סיפור חייה בראיון ללאה הישראלי.

היא פתחה במשפט: ״הזכרונות שלי מתחילים בטרגדיות שנמשכו לכל אורך החיים״, ואכן, סבלה הרבה, אך ידעה גם הרבה אושר בין לבין, ותמיד אגרה כוחות מחודשים בשקט, בסבלנות ובאופטימיות אין סופית.

אולגה נולדה ב-1913 בעיר קטנה בהונגריה, בבית מסורתי, עם תשעה אחים ואחיות. באותה עיר היו רק עשר משפחות יהודיות, שחיו במסגרת קהילה מלוכדת. המשפחה התפרנסה מחנות מכולת. במלחמת העולם הראשונה אביה גויס לצבא והאם גידלה לבד ובחום רב את הילדים. באותם ימים השתוללה באירופה מגפת ה"שפעת הספרדית״. כל ילדי המשפחה חלו והבריאו. רק אז חלתה האם והמחלה הכריעה אותה. ואולגה אז בת חמש.

האב חזר הביתה רק יום לפני פטירת האם, והכאב והיגון השתלטו עליו. הילדים חולקו למשפחות קרובי המשפחה,היה מאד קשה. אחרי כשנה – האב התחתן שנית וכל הילדים נאספים חזרה הביתה. האם החורגת היתה טובה ועם הרבה הבנה, ובכל זאת – הגעגועים לאם היקשו על כולם.

את בית הספר היסודי למדה במסגרת הקהילה היהודית. בתיכון – עברה לבי׳יס של המסיון, שנחשב לבי״ס בעל רמה גבוהה. במקביל ללימודים גם עזרה בפרנסת המשפחה.

אולגה מאד רצתה להיות מורה, אך הימים היו ימי ה״נומרוס קלאוזוס", האנטישמיות התפשטה – וליהודים היה קשה להתקבל ללימודים גבוהים. הפשרה היתה מקצוע, ואולגה בחרה בתפירה וגזירה סלונית, ולמזלה התקבלה לעבוד באחד הסלונים הידועים בבודפשט. בתקופה זו הכירה את אלכס.נוצרה החברות וכעבור כשלוש שנים נישאו, בהרבה אושר.

בראשית 1939, מספרת אולגה, החלטנו לעלות לישראל.זו גם היתה משאת נפשו של אבא. מכרנו את הדירה ושלחנו את כל רכושנו – כולל מכונות התפירה והגזירה לישראל. אך הגורל רצה אחרת. ביום צאתנו לדרך פרצה מלחמת העולם השניה ,ונסגרו כל הגבולות. מיואשים וחסרי כל חזרנו לבודפשט להתחיל מהתחלה, כאשר האפשרויות ליהודים הוגבלו עוד יותר.

בשנת41׳ נולדה בתנו הבכורה גבריאלה. היינו מאושרים ומאד אופטימיים והאמנו שהרוחות יירגעו ושיהיה בסדר. אחרי יותר משנתיים נולדה בתנו השניה - שושנה. היינו עוד יותר מאושרים, למרות שבעצם – המצב החמיר מאד, והאנטישמיות חגגה סביבנו.

ב-43׳ אלכס נלקח למחנה כפייה יחד עם כל הגברים, ואותנו - נשים, ילדים וזקנים – ריכזו בדירות בחיי דוחק נוראים. היינו כ־100 נפשות בשלוש דירות בלבד, ללא מקור פרנסה ובהגבלת תנועה כמעט טוטאלית. המחסור והרעב היו קשים מאד. קיבלנו טלאי צהוב. אני לא התייחסתי להוראות ויצאתי לעתים לבקר את אלכס, גם כאשר נפצע וטופל בבית־חולים. אחרי שהבריא – הוא נשלח למחנה הריכוז מטהאוזן ואז נותק הקשר בינינו.

בשלהי המלחמה חלתה הבת הבכורה ונלקחה לבית־חולים, אך מחוסר תרופות וטיפול - נפטרה. בזמן ההפצצות של בנות הברית כל התושבים ירדו למקלטים. אני התעלמתי מהסכנה וניצלתי את ההזדמנויות האלה לגנוב, ממש לגנוב אוכל מדירות השכנים הנוצרים, ועשיתי זאת בנחישות ובמצפון נקי!

כעבור זמן הבת הצעירה נפטרה לי בזרועותי מחוסר מזון וחולשה. הייתי מיואשת. גם לא ידעתי כלום על אלכס. לא רציתי לחיות יותר. לא הסתתרתי מההפגזות וקיוויתי שאמות. שלא ארגיש יותר. פעם אחת הייתי חשופה להפגזה נוראית. בית שלם התמוטט לידי, ואילו אני נשארתי שלמה – ללא שריטה. ואז הבנתי שאם נשארתי בחיים, סימן שעלי לחיות ולחכות לאלכס.

ואכן, בגמר המלחמה חזרתי לביתנו, וזמן מה אחרי הופיע אלכס, רזה, שדוף וחולה, אבל – עם זר פרחים ענק, שקנה לי ממעט כספי הג׳וינט שקיבל לדרכו הביתה.

התחזקנו, חזרנו לעבוד במרץ מחודש ולבנות משפחה מחדש. ראשונה נולדה יהודית, שהכניסה אור ושמחה לביתנו, ואחריה נולד גבי, בריא וחזק. היינו שם מאושרים, וגם מבוססים.

ואז, בשנת 56׳, פרצה המהפכה בהונגריה, ושוב האנטישמיות התגברה, והבנו סופית שאין לנו עתיד בהונגריה. אחרי לבטים רבים החלטנו לברוח ולעלות לישראל. אחרי נסיון כושל לברוח דרך אוסטריה – השגנו דרכון במחיר כל חסכונותינו, ועלינו ארצה. טוביה ורד, שהיה שם שליח עליה, המליץ לנו לנסות להיקלט בגבעת חיים. התלהבנו, כי הבנו ששם סוף סוף נוכל לחיות בשקט כולנו יחד. ברציף נמל חיפה חיכה לנו אליעזר ארזי, שקלט אותנו כדובר הונגרית. זו היתה הרגשה נפלאה, התגשמות חלום.

בהגיענו לגח״א קיבלנו חדר בצריפים ליד הכביש, ובאותו ערב כל דוברי ההונגרית בקיבוץ באו לברך אותנו ומיד נוצר קשר טוב.

הקליטה היתה טובה, אך לא קלה. בעבודה  - היינו מאד מאד מרוצים. אך התקשינו מאד להסתגל ללינה המשותפת בבתי הילדים. גם לילדים היה קשה לעתים, אך הם השתלבו מהר מאד בקרב בני גילם, ולמעשה – אושרם במקום הוא שהוביל אותנו להחליט להישאר בקיבוץ.

הילדים גדלו, ואנו הרגשנו טוב עם עצמנו ועם הקיבוץ. עד שגבי נפל. בעצם, לא רצינו להמשיך יותר.

כאן הסתיים הראיון, שהתקיים בשנת 86׳. אולגה לא המשיכה לספר. אבל, היא שרדה. המשיכה לעבוד במרץ ובשקט האופייני לה, וזכתה ליהנות משני נכדיה הנפלאים, ואפילו משאלתה – למות בשקט וללא יסורים - התגשמה.

אולגה ויהודית בנאי

למרות מסלול חייה המיוסר והקשה – תמיד הקרינה אולגה חום ואופטימיות לסביבתה, ובאה לעודד את הסובבים אותה בצרתם. אולגה, אולי שם – לאן שאת הולכת היום – יתאחדו כל אהוביך עמך!

תחסרי לנו מאד בנוף חברתנו.

כולנו אהבנו אותך מאד.

יהי זכרך ברוך.

ערכה: דניאלה ,על־פי ראיון של לאה הישראלי.

אולגה בנאי במועדון