הילדה מירון
- כ"ד תשרי תשנ"ט
18/04/1916 - 14/10/1998
הילדה,
איך מתעוררים למציאות שבה את כבר לא אתנו. זו לא פרידה, עוד לא סיכום.
אני רוצה לשמור את הדמות היפה שלך צועדת בשמלה נשפכת בשביל שבין חדר האוכל לחדרך היפה. לא לתת לך לימוג, לשמר אותך בזיכרון.
מתי זה היה כשנכנסת אלי בראשונה לתודעה? הרבה יותר מאוחר ממה שנדמה.
מכפר סאלד יש לי רק הבזק, שבריר של זיכרון, של היכרות. וכאן, בגבעת חיים, זה קרה בשנות בית הספר המאוחרות שלי. קיבלתי אותך ואת אטה כ"עסקת חבילה" - ההורים של רעיה החברה שלי.
וכבר מהרגע שדרכתי לראשונה בביתכם, הייתי שייכת.
ומאז - הדרך הייתה ארוכה והיא נמשכת עדיין, עד לדור הנכדים שלך והילדים שלי.
מי היית בשבילי?
בתקופה מסוימת קצת אמא שאימצתי לעצמי, אני עוד זוכרת אותנו בוחרות ביחד את המעיל הראשון שקניתי במשכית. בתקופה אחרת - חברה, ובעוד תקופה - כבר חלק מהמשפחה.
מה היה בך שכל כך אהבנו להיות בקרבתך? קבלה, חשק לשיחה, הומור, עניין, וכל זה עטוף באסתטיקה נעימה, בלבוש יפה, בדירה מטופחת, בכלים נאים.
קרה להילדה משהו שרק מעטים זוכים לו - היא הלכה והשתבחה עם השנים, לא נס ליחה, לא כהתה נפשה. היתה מחוברת אל כולנו - אל כל מי שהיה מסביבנו.
היא חיה ונשמה את כל מה שהיה קרוב ללבה. לא רק הילדים והנכדים זכו לגל האהבה והדאגה, היא הכילה את כולנו בו. הרחיבה את תחום התמחותה בדאגה גם אל כל המקורבים לה ולילדיהם.
ואיך, איך אפשר לשאת את המחשבה שאין לך כבר מישהו שידאג לך יותר, מישהו שתמיד ימצא את הזמן לחשוב עלייך ולאהוב אותך.
הילדה, רצינו שגם את תרגישי את ענן האהבה שהלך לפנייך, בעיקר בימים האחרונים - כשכל כך סבלת. רצינו להגיד לך - אוהבים אותך, תשארי אתנו, רק עוד קצת.
היינו ילדים בחברה שבה "קולקטיביות" עוד היתה מלה חיובית. גדלנו לתוך מציאות בה קולקטיביות הפכה כמעט למלת גנאי.
הפרידה ממך, הילדה, מחזירה את הכבוד האבוד למלה הזאת - את היית ונותרת אמא קולקטיבית שלי, וגם של רבות אחרות. וכשאני נפרדת ממך הילדה, אין לי אלא להגיד שהיית חלק חשוב מן הדור שלנו.
רעיה, אורי, וכל הנכדים - הילדה הסבתא והאמא תהיה חסרה לכם מאד. אנחנו, כפי שהתחלקנו בה אתכם בעודה בחיים, נחלוק ביחד אתכם את חסרונה. אתם לא לבד...
חנוש אוקטובר 1998
לך, חברתי כחולת השיער / בוצי
אני חייבת,
אני חייבת לך במלים קבל עם,
הייתי אפילו מוכנה ליותר לו אפשר היה ולו להרף רגע
לשמוע אותך עוד פעם אחת צוחקת או אומרת - יה! -
כשפורח חצב, כשצפור עומדת על ענף,
כשהרדיו מנגן רקוויאם, כשהקווקר בסיר חם,
כשבדרך רואים ים, כשנפתחת הדלת ונכד נכנס סתם.
עוד מעט יבוא גשם ראשון
השרב ישבר
באביב יפרחו חרציות ותהיה שמש זיף,
אבל מה משנות המלים
ממילא כבר בפתח הבית כלהקת עורבים
מעגלים מעגלים חגים געגועים.
בחורף הזה ההולך וקרב
יהיה לנו קר יותר.
אוקטובר 1998
.jpg "אורי הילדה וינקי")
בראש פתוח, בדעה צלולה ועם אמון מלא במערכת, עזבה אמא את ביתה במוצאי ראש-השנה, בדרכה לנתוח הגורלי.
כמו נצח עבר מאז.
רצינו להגיד לכם תודה, לכולכם, שבאתם לכאן היום, להביא את אמא שלנו, ביחד אתנו, למנוחה אחרונה, על יד אבא אהוב לבה, לא רחוק מהוריה, ולא רחוק מינקי שלנו.
להגיד תודה לקרובים ולרחוקים שטלפנו אלינו ללא ליאות, מייחלים לבשורה על הטבה כלשהי.
תודה לעוצרים אותנו על אם הדרך, גם כשמהרנו, מביעים דאגה, אהבה ותמיכה. ותודה לאין ערוך לחברות של אמא, בנות גילה ובנות גילנו, שאהבוה בחייה, ואהבוה על ערש דוי.
לצידנו, בציפייה מחוץ לטיפול הנמרץ, ואיתנו בתוכו, סועדות אותה, מלטפות, מנשקות, מנסות להסיח דעתה מהכאב.
הרגשנו אתכם עומדים מאחורינו, חרדים, מחזיקים אצבעות, עוצרים נשימתכם,
עד צאת נשמתה.
רעיה אוקטובר 1998
להילדה, או לה - ילדה הכי יפה בגן / חנהל'ה פרנקל
שלום לכולכם, השתגעתם או מה?
ומה פה כל המהומה?
האם זה נראה באמת נורמלי
לעשות פה אירוע כה בלתי ראלי?
האם אין זה סקנדל או בלבול מבולגן
לחגוג יומולדת (גם אם לא המוני...)
לה-ילדה הכי יפה בגן
שמלאו לה (כיצד?) לא פחות משמונים?
כי הילדה בלעז, או ה-ילדה בעברית
היתה בשבילנו מימים ימימה,
יותר קטנה ויותר "צעירית"
כי היו לה שנים גם אבא גם אמא
(אופה ואומה) שאותם עוד נזכורה,
הולכים יחדיו כמו מן מטפורה
לזוגיות נצחית, יפה, מטופחת,
הצועדת לאופק ביחד.
וגם בין הורינו תמיד נחשבה
לקטנה בחבורתם - רזה ונאוה,
מקור דאגת נפש אם יהודית
כמו שג'ני כותבת במכתב משכבר,
"היא זקוקה כל שנה להבראה יסודית
ככה ד"ר גולדמן אמר..."
אך מעבר לכל הארות העבר, פשוט בזכות עצמה (זה יתכן!)
בזכות דקות הגו, הטעם והחן,
למרות קשיי היום - היא נשארה
עם קו רעננות, קו של נערה,
משהו שגם חיספוס חיים ומצוקות העת,
השאירו אותה באיזה אופן up to date
ומעולם (כך לפחות נדמה לי)
היא לא דיברה בסיסמאות הדור, אותן תמיד השאירה מאחור,
אמרה: "זה לא נראה לי",
תמיד שמרה, לטוב וגם לרע,
על אמירה אישית, פרטית, ולכאורה
דברים רבים נפלו, מכות ושבר,
אך משהו בסיסי איננו מתקלקל,
אינו הופך מריר וצר או מקלל,
משהו של חיוב חיים וסקרנות
לכל אשר נפרש אל מול עינינו,
עם תאווה ליופי, תרבות וגם ביגוד,
ולאותן שמחות קטנות מהם בנויים חיינו.
גם כשהראייה החלה בה לבגוד,
נראה כאילו משהו עוד גם השתכלל מאד,
יכולת לתקשר בלי הבדלי דורות,
( במחיצתה גם מיטשטש אצלי חוש הראייה,
איתה פה אקשקש, ממש כמו עם רעיה!! )
לכן ללא היסוס נקבע: אין פה בלגאן,
ונחגוג בשמחה פלוס עשרת מונים
להילדה, היא ילדה הכי יפה שבגן
שמלאו לה היום לא פחות משמונים.
בארכיון
לאמא בת ה 80 - שלח מכתבך על פני המים...
רעיה מירון 18.4.1996
בקיץ 70, כפי שנקרא סיפורו הידוע
של א.ב. יהושע,
יצאתי לטיול באירופה.
היה זה הרבה לפני עידן ה"תרמילאים," ה"דולריסטים",
דרום אמריקה וגואה,
ו"בנות טובים" אשר זכו בדוד עשיר שחי בחו'ל -
נסעו ישירות לכתובתו של מממן הטיול...
כך אף אני, בעידוד ותיווך ההורים,
יצאתי ל"סיור כתובות" בין דודים וחברים.
כשהגעתי לקלן אל ביתו של הרי,
מכתב בכתב יד מוכר על השולחן חיכה לי,
ביד רועדת פתחתיו
ומצאתי בו הסבר חביב:
הוא נכתב ע"י אמא שבוע לפני הנסיעה
כדי להמשיך מסורת הנהוגה במשפחתה -
סבא שלנו נהג לכתוב מכתב ולשלחו מראש,
כשיצאה העלמה הילדה אונה למחנה של התנועה,
או סתם כך לנפוש.
הרבה לא חידשה היא לבטח,
כי אני כאמור כשנכתב, עוד הייתי בשטח...
כתובתי הבאה אצל מחזר מימי "הבונים" או "קדימה"
אשר נבצר מכבודו הערב להגיע -
שגרירנו בברן,
היחכה לי גם פה מכתב? היתכן?
ובכן: על מסורת לא מוותרים בקלות
והורי הם לא מקור אכזב,
על שידת המהגוני הכהה
מונח היה מכתב.
כי חשוב לרפד את בואה של הילדה
לארץ כה זרה, קרה ונכרייה...
משם סוף סוף ללונדון
אלכס מחכה לי בשדה התעופה,
בביתם, וודאי ניחשתם מן הסתם,
מחכה מעטפה...
ואני מקבלת דיווח וזוכה בעידכון
על חתונת תמי-יענקל'ה ועל כל דיון,
אסיפה, ביה"ס, ענייני קהילה,
שאשאר בעניינים, שלא אפסיד כלום במחילה.
מלונדון לאמסטרדם, לעוד כתובת ידועה,
שם גר הדוד העשיר, המוזכר עוד בפתיחה,
הוא המחותן האמתי של הנסיעה כולה,
עליו בוודאי אי אפשר לפסוח
והוא מחכה לי בקוצר רוח,
איש נחמד ולבבי, מקרין חום וחיבוקים,
בידו הוא אוחז זר של פרחים,
וביד השנייה לי מגיש בשמחה -
מכתב שהגיע על שמי, אלא מה...
טיולי מסתיים בוונציה היפה,
משם נפליג ישירות לחיפה,
הנוסעים ניגשים, עומדים בתור,
מראים כרטיסם ורשאים לעבור,
רק אצלי משום מה חל עיכוב:
"מהו שמך? אמרי אותו שוב"
"רעיה מירון, קרה משהו חשוב?"
אני קצת מחווירה, מחסירה פעימה:
"מה לא בסדר? מה הבעיה?"
"אל תדאגי גברת צעירה
יש פה משהו בשבילך בערימה",
ובחיוך שובב מגישים לי מכתב -
איזה מעקב!
אכן הורי הם לא מקור אכזב...
באתונה משליחים עוגן, עושים חנייה,
כמה שעות שיטוט בעיר, שהן ממש חוויה,
בדרך חזרה אל הנמל מנקרת שאלה במוחי
המחכה באוניה באופן יוצא מן הכלל
עוד מכתב בשבילי?...
כאן ידידיי הטובים
השתמשו נא באינטואיציה שלכם,
כי את זאת החידה הקשה
תאלצו לפתור בעצמכם,
רק רמז "קטן" אתן לכל דורש
ואתם תסתפקו במה שיש:
אין דוור (ב"וו" גם ב"ב") העומד בפני הרצון,
וודאי לא כשמדובר בהילדה ואטה מירון.
ולסיום, אחרי שלמדנו שאין להם גבול,
נקרא לפואמה המוזרה בעוד שם:
"כל מכתב - בול!"
.jpg "הילדה מירון")
18.4.1996
שנה למותה
נכתב במלאת שנה למות אימא לקראת מפגש ביתי מצומצם לחברים קרובים מגילנו ומגילה, עם התייחסות אישית לכל אחד מהקרואים.
אחרי שנה
אימא באמת לא התכוונה למות. העובדה הזאת נטמעה בנו כל כך שגם אנחנו לא היינו מוכנים לעניין הזה. עדות לכך בין היתר הן קופסאות הקווקר הרבות והמליאות שמצאנו בארון מטבחה הקטן... ה"דלק" של הבוקר, היא התכוונה לתדלק עוד הרבה בקרים. עד אילם נוסף שמצאנו הוא לוח השנה הקיבוצי שהספיקה לציין בו את ימי ההולדת של כולנו, שהתכוונה כמובן לחגוג אתנו, ולהבדיל, את ימי השנה של כל יקיריה. הראשון אם אינני טועה, אלקס קשטן ב-6.10, אחריו אמיתי בכ"ד תשרי, יום שהפך למרבה התדהמה גם ליום מותה...
היא באמת לא התכוונה שנמשיך פה בלעדיה, עדיין לא. המעורבות שלה בחיינו הייתה כה גדולה, ולא אפשרה כל בדל של מחשבה בכיוון הזה.
וכי יכולנו לדמיין שיונתן יצא ללבנון ולא יקבל ממנה חבילה הקשורה בחוט של דאגה, ושאוטוטו הוא משתחרר והיא לא ביחד איתנו תשמיע אנחת רווחה?
שיוחאי ייסע להודו "המפחידה", מבלי שתדע את הפרטים, ומבלי שיקבל את עצותיה ובעיקר אזהרותיה.
שהמירונים יטיילו באירופה מבלי שהיא (לאחר שתקשיב מדי בוקר ל"מזג האוויר ביעדי אל על") תדע אם יורד או לא גשם בפראג ומה הן הטמפ' המדויקות שם.
שבקרוב תלבש מיכלי מדים של חיילת והיא לא תאמר לה: בואי אלי עם המדים שאראה אותך, ואל תשכחי שיער פזור, אני אוהבת את התלתלים שלך.
היא לא חשבה שנחגוג 60 לאורי בלעדיה.
ואספי עם לימודי המחשב וכל החוויות הטובות והפחות טובות שקורות לו, כך, מבלי שהיא יודעת עליהן.
ושלומית, עם מטעמיה האהובים על אימא, והכסא שלה בשולחן השבת שנותר ריק...
וחגיתי. הלא כשנהגה לומר לה כי אינה רוצה שתמות, הייתה עונה לה: אלף, אני לא מתכוונת למות כל כך מהר ובית, כשכל כך אוהבים מישהו, אפשר לדבר אתו גם אחרי שהוא מת. כך ענתה, וכיוונה לעוד המון המון המון זמן...
אימא גם לא התכוונה ז'ני, שתעלי על קלנוע מבלי שתזהיר אותך ובוודאי לא שתינזק רגלך, בסוגריים "ידעתי שזה יקרה". היא לא התכוונה שלא להיות אתנו בפתיחת התערוכה הנפלאה של ורד, ובטיול היפה שיצאנו אליו עם רחל לרגל יום הולדתה ה-60.
אימא לא יכלה לשער שלנועה יוולד נכד, מבלי שגם היא תצרף מתנתה למשלוח הראשון, ובהמשך תתמוגג מהצילומים.
היא ממש לא חלמה שבוצי תוציא ספר שירים חדש, מבלי שהיא תלווה את חבלי הולדתו, כולל עיצוב הכריכה, והעיקר, לא תקרא בו חזור וקרוא, לא תמליץ עליו בפנינו, לא תגזור מהעיתונים את הביקורות ותשמור אותן, ובמיוחד לא שיערנו כולנו שיופיעו בו כבר שירים לזכרה...
היא באמת לא התכוונה עדהל'ה, שלבך יחמץ ערב ערב בעוברך ליד ביתה, בית שהיה עבורך כה מזמין ומכניס, והיום הוא תזכורת כואבת.
וסימה, שבשכנות כמו אתה ועם שרי אפשר רק לקנא, כמה הייתה נעצבת אתך ועלייך על לכתו של שרי, היא לא התכוונה שתעברי זאת בלעדיה.
חנהל'ה האהובה על אימא כל כך, שיקירייך ממשיכים לשיר בחגים ולהנעים באוזננו, והיא לא פה להתמוגג מהם ולפרגן לך כפי שנהגה, ולחשוב על הורייך ועל מה שהם מחמיצים...
ויענקל'ה שכל השנים הוא כעין אח לאורי, ובדרך כלשהי גם קצת בן של אימא, כמה כאבה את מחלתו, דיברה עליה ולא השלימה, וקיוותה כי תזכה לראות בשיפור שיקרה באחד הימים עם גילוי של תרופה או טיפול מתאימים.
ויש גם אורה, 'הנהגת של מיס דייזי'... אלא שלא כמו בסרט, פה היה ה"קליק" מיידי, מהנסיעה הראשונה דרך נסיעות רבות נוספות, גילו זו את זו, ידידות החוצה גבולות של גיל, וחוצה שנים של אי היכרות בין אנשים החיים באותו הכפר והנה נפגשו, לעולם לא מאוחר...
והנסיעות עם ה'קסטניות' לדודה הילדה בתל אביב שתמיד מלוות במשהו המיוחד הזה שהיה לאימא איתן, ובת"א גם שותים משהו ואוכלים באיזה בית קפה, וצוחקים הרבה, ויש איזה הווי משותף רק להן שם ביחד, מי חשב ומי דמיין, שהן תסענה מעתה כבר רק בלעדיה...
דורון, שהייתה לה לאימא בלבה פינה מיוחדת בשבילה, ודאגה תמידית שלוחה אליה, חשבה עליה הרבה ונהגה לשאול אותי לשלומה, כי ידעה על הקשר בינינו, אבל גם כך, בזכות אהבתה לה.
רוני, שאימא והיא אימצו זו את זו באהבה, ובכך יצרו גשר אל ימים רחוקים עם מרים. רוני ממשיכה לבקר פה כי זה הבית שלה, אבל שתיהן לא העלו בדעתן שהביקור אצל אימא בראש השנה, ערב צאתה לניתוח, יהיה האחרון, רוני חוזרת ואומרת לי: "מבחינתי היא לא מתה..."
וחנוש, שהייתה קשורה אל אימא שנים רבות, אהבה שאינה תלויה בדבר, הייתי אומרת אינטימית, עם נאמנות, הקשבה, עניין משותף ונכונות תמידית להטות כתף.
ואני, בעצם רציתי לקרוא בפניה את שכתבתי, הן כך נהגתי לעשות. כשאמרתי זאת לחגית, היא גיחכה בהבנה, דברים רבים רצתה לספר לה השנה. ובאמת צריך להתרגל לכך שהיא לא כאן יותר, זאת שאת תמיד בראש דאגותיה, שמוכנה להקשיב לאינצידנטים שחיי היומיום מזמנים לך, שסולחת לך כל פעם מחדש, שמפרגנת בשמחה אמיתית כשאת קונה לעצמך משהו חדש, שמשבחת אותך בהגזמה אופיינית על עוגה, על תבשיל, על הבית שלך, שמתרגשת כשצילומים מגיעים מפיתוח, כשציור חוזר ממסגור, שבאמת רוצה לדעת איך הייתה ההצגה, איך היה הקונצרט או הטיול, ושמחה כל כך כש"היה נהדר". תמיד היא שם, מקשיבה לך, שמחה או מצטערת אתך.בגילנו צריך להיגמל מהורים,ואני עובדת על זה, גומלת את עצמי, אלא שתמיד הייתי קשת פרידה...
רעיה אוקטובר 1999
הילדה ועדה
להילדה מירון ליום הולדת 75 18.4.91
קודם כל, נאמר זאת בראשית,
אני מתפעלת מצורתה החיצונית.
תשאלו למה, ומדוע, UND WARUMM,
כי היא תמיד בעבורי ARBEITER ELEGAUTARIUM,
לא רק בנוגע לבגד,
אך אמנע מלדבר על קווי פנים וביטוי,
לגרום לה למבוכה,
בוודאי לא רצוי.
ומי המציא את האמירה ההיא,
בעיני מוזרה,
איך נאמר שם -
"אל תסתכל בקנקן" -
האם אין לצורה שום מובן?
הרי לבוש נאה מעיד על טעם,
גם זה לא בא לבן-אדם סתם ככה.
אין זה כלל פשוט
טעם, הוא הרי, ראי של תרבות,
והנה נוצר כבר קשר באיזשהו אופן,
לחלק שמדובר בו על התוכן.
חברים, אל תחששו, לא אצייר כאן דיוקן,
לא כרונולוגיה, לא פסיכולוגיה,
סגולות, תכונות,
נגיעה אינטימית,
לאישיות הזאת האריסטוקרטית.
גישה כזאת גם לה לא סימפטית -
עלי לכבד זאת בהחלט,
רק ארמוז כאן ,
צד מאד בולט.
לכן, חברים, תנו לי לעסוק
בדבר מאולץ,
תנו לקשישה אחת קצת להתפלסף.
יש בני אדם אוהבים, תמימים,
הרבה מן המתרחש אינם כל-כך מבינים.
ויש אוהבים שכך נולדים,
מול העולם שאותם סובב,
מגיבים בטוב לב.
ויש אוהבים, וההדגשה על אוהבים,
שרואים, בוחנים, מבינים,
ומבקרים ואף כואבים.
התמים ממתיק את החיים,
המפוכח - מוסיף להם את המלח,
שלדעת כולם,
גם הוא מוסיף להם טעם.
ודווקא, יש לציין,
עושה אותם יותר מענינים.
בוודאי כבר הספקתם לנחש,
איפה את טיפוס הילדה לחפש.
היא אחת שלמרות הביקורת
מצליחה את השלילי לסנן,
ואת הבנין, את הרעף, להשאיר שלם.
אם אתם רוצים,
מותר להבהיר את הסיטואציה.
אוסיף לכם אילוסטרציה:
כל פעם שאנחנו נפגשים על יד השולחן,
מחליפים דיעות שונות,
ולא פעם מנוגדות,
אז הילדה טוענת:
"לולא אהבתי אותך אז הייתי שונאת אותך, בוודאי."
כך היא מסכמת
הכרזת אהבה נוסח הילדה,
הנה אתם עכשיו IM BILDE,
הרבה רגש, אך אין זה נחוץ,
להפגין אותו כלפי חוץ.
זה כעין סוד אישיותה
וכך היא אוהבת
וכך אוהבים אותה.
וכזאת רוצים גם להבא לפגוש אותה.
ויש פזמון,
שאני מרבה לצטט אותו
בזמן האחרון:
"מה בסך הכל צריך בן-אדם?
אהבה אהבה כל הזמן"!
זה הסוף "מזל טוב"!
עדה שולמן
אמנון ורות לוי, הילדה מירון
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!