לאה הישראלי
- כ"ח סיון תשנ"ט
11/02/1936 - 12/06/1999
לאה
דברי פרידה
לעמרם, לילדים, לנכדים, לתמר ולכל המשפחה הרחבה איתכם אנחנו עומדים כעת, בגבעת חיים. נפרדים מנוכחותה החיה של לאה בחייכם, בחיינו.
לאה צעירה ורוננת הגיעה אלינו מרמת יוחנן. למרות כל השנים שחלפו, למרות מכשולי הזמן והמחלה, היא מסתלקת מאיתנו.
משני עברי החיים, אנחנו כאן והיא שם. אנחנו נזכרים בשתי הפנים של לאה- החיצונית והפנימית. כלפי חוץ- מעורבת, מתעניינת, מלמדת ולומדת כל הזמן, בתנועה מתמדת. בכל המובנים, כובלת את עצמה אל מה שצריך, אל מה שראוי שיהיה, אל החובות הקיבוציות והמשפחתיות.
כלפי פנים- חופש אדיר של תהייה והומור, ספונטניות, צפצוף ארוך על "מה יגידו" וקשב עמוק לדבר האותנטי שאומר הלב, זה הלב שבסופו של המסע לא עמד בעומס.
לאה ובנותיה
הריקוד והתנועה לא היו ללאה משלח יד או עבודה- הם היו סגנון הנפש ויסוד הגוף. כל כוראוגרפיה שיצרה, כל מערכת תנועה הפיקה מתלמידיה ותלמידותיה, באו בעצם, מן השורש הכל כך אישי שהצמיח אותה להיות מה שהיתה.
לאה ועמרם, עמרם ולאה- זה מסוג הצירופים שכאילו היו כאן מאז ומעולם. כמה צר שעכשיו נחתך הצירוף אל העבר וניתקו הטבעות. הכישרון של לאה לא להיות "אשתו של..." נבע מהביטחון השלם בייחודה ועצמיותה. גאוותה הבלתי מוסתרת בעמרם לא עמעמה את דמותה שלה, אלא הוסיפה לה חן ואמת. אל התנועה במרחב השכילה לאה, ברגישות ובכישרון, לצרף תנועה מרתקת בשדות הזמן. מפעלה בתיעוד זכרונותיהם של חברות וחברי גבעת חיים הוא מן הדברים החשובים שיצרה. אהבתה לקיבוץ השתלבה באהבתה לאדם. מבין המילים הרשומות על נייר ומבין השתיקות הנשמעות מעל רשם הקול ניתן להבחין ברוחה הסקרנית, התובעת את האמת ונרגעת גם בקצת פחות ממנה והכל לשם שמיים, שהוא בעצם לשם האדם באשר הוא אדם.
אם וסבתא אוהבת ונאהבת, קושרת ונקשרת. ידידה גדולה ונאמנה לידידיה, פתוחה ומקבלת כל אדם. לא תשכח מלב מסירותה העצומה לחותנתה מרים, זיכרונה לברכה.
כך כותב אברהם בן יצחק:
אשרי הנדיבים אשר תפארת נעוריהם
הוסיפה על אור הימים ופזרונם
והם את עדים התפרקו על אם הדרכים.
אשרי הגאים אשר גאותם עברה גבולי נפשם
ותהי כענות הלובן
אחרי העלות הקשת בענן.
לאה- ויבראציות של קול ושל נשמה, אופטימיות של הסתפקות במועט, מצד אחד, ועקשנות אל הנכון ביותר, מן הצד האחר. פשוטה- ומאוד מורכבת. צנועה- ומאוד גאה. בעלת מרץ אדיר- ופתאום לאה. ופתאום איננה.
יהי זכרה ברוך.
בארי צימרמן
דברים ביום השלושים
לאה יקרה, אני מסתכל שוב ושוב בתמונתך. כבר לא צעירה, בת שישים. מבטך נראה לי מרוצה, אפילו מאושר, אך יש בו גם יותר משמץ מתח: דאגה. האם כולם מרוצים, ומאחור מתגנבת לה חרדה. זכר לאירוע, אתו התמודדת לא מזמן והאירוע שמחכה בפתח.
שוב פרידה כבדה וקשה והפעם יום השלושים. מחר יחזרו הבנות והבן, כל אחת ואחד לדרכו. גם אני אנסה להמשיך את חיי, אך הפעם לבדי בבית. עדיין עסוק בזיכרונות ובהתמודדות עם ההלם. כולנו עדיין בתחושת החוסר והכאב, אתם השארת אותנו. כולנו מנסים להתחזק ולהתגבר, תוך שמירת הזיכרונות היקרים, שהשארת אחריך בלכתך והצורך להמשיך לטפח את המשפחה היפה, שהייתה כל כך חשובה לך.
בשנים האחרונות, ליווינו אותך מקרוב באהבה ובדאגה בכל אירוע בריאותי אתו התמודדת. אך לא רצינו ולא התכוונו להיפרד ממך. את מצידך רצית להכין אותנו לאפשרות הזו, תוך הדגשה חוזרת ונשנית כמה את אוהבת את החיים, כמה את יודעת לשמוח וליהנות מחוויות היום- יום של השנים האחרונות. היית מאושרת בעבודתך בהדרכת הקשישים בהפעלת הגוף, נהנית מקריאה, מכתיבה, האזנה למוזיקה. אהבת לטייל ברחבי הקיבוץ והודית שוב ושוב על הגינון המקסים. שמחת להיפגש עם חברייך משכבר הימים ודאגת תמיד, במיוחד בשנים האחרונות, לשמירת הקשר איתם. אהבת מופעי תרבות, במיוחד בתחום המחול. בעבר אהבת לטייל בארץ ובחו"ל, אך בשנים האחרונות ידעת גם להסתפק וליהנות מצפייה בנופים בטלוויזיה.
במשך כמעט 40 שנה חייתי לצידך. חווינו יחד כל כך הרבה שעות יפות של שיחה, טיול, חוויות אמנותיות וגם שותפות אמת בכל עשייה אישית של כל אחד מאתנו. במיוחד זכורות לי השעות המרגשות של לפני ההופעות הנפלאות שהענקת לחברתנו בחגים ובאירועים כמו: אירועי בר מצווה, חגי מחזור. מילאת תפקידים חינוכיים כמדריכה וכמורה מכל הלב, בשיעורי תנועה ומחול לקטנים, לגדולים, לזקנים ולחינוך המיוחד. אני מצאתי בך שותפה נבונה ומפרגנת בכל תחומי עיסוקיי. עברנו יחד מצבים אנושיים מורכבים, פגישות, פרידות, חתונות, לידות ומוות. ליווינו מרחוק ואחר כך קלטנו מחדש את משפחת ארד בתוכנו. התמודדנו עם דרך החיים החדשה בה בחרה עינת, כשאת מגלה כל- כך הרבה סובלנות, התחשבות וקבלת השונה. ידעת לקשור קשרי משפחה אוהבת למחותנים החדשים. קבלת בהבנה ובגאווה את המרחק הפיזי המתמשך מנעמה, תוך תמיכה ועידוד בהישגים ובקשיים. ליווית את ראובן במשימות הקשות שנטל על עצמו עם הרבה חרדה, אך גם עם אמונה ועידוד. ולבסוף כולנו נזכור את הקשר וההתמסרות המיוחדים שלך לאימא שלנו לסבתא מרים. לאורך כל החיים ובמיוחד בשנים הקשות שבסוף הדרך.
עם כל ההנאות האלה, חשת בשנים האחרונות כי ימיך קצובים ואת חיה על זמן שאול. כתבת ואף הקלטת את סיפור חייך לנכדים. התחלת לתעד את סיפור חייך, כפי שהטבת לעשות בסיפור חייהם של רבים. רבים מזקני הישוב שלנו. ברשימותיך עסקת בהסתכלות, שיש בה הרבה נחת וסיפוק מן העבר ושיתפת בתחושותייך ובדאגתך מפני הסכנה של המשך חיים ללא תוחלת, תוך תלות ונטל על הסביבה. אנחנו חיינו עם האופטימיות שלך, עם היכולת לצאת ממצבים קשים ביותר ולא התכוונו לאפשרות הנוראה הזו.
המוות הפתאומי והמהמם הזה, ינציח אותך בשבילנו כפי שהיית רוצה שנזכור אותך. רעננה מלאת חיים, אישה אוהבת וחברה אמתית לחיים. אם מסורה ונאמנה ללא גבולות, סבתא שיודעת להשתתף עם נכדיה במשחק, באירוע ספורטיבי, בסיפור, בשיר ובריקוד.
מקומך החסר יהיה חלק בלתי נפרד מהווייתנו המשפחתית.
לא אוכל לסיים את דברי הפרדה הללו מבלי לבטא את המילים הטובות שהייתה לאה רוצה להגיד לכולם. לאלה שהגיעו מרחוק ומקרוב וגם לאלה שרצו להיות אתנו ולא יכלו מלהשתתף אתנו הפעם.
"תודה על החום והאהבה שהרעפתם על לאה, תודה על כך שאפשרתם לה לחיות חיים מלאים וכה שלמים כפי שרצתה לאחל לעצמה".
יהי זכרך ברוך. עמרם
ל' תמוז תשנ"ט, 14.6.1999
לאה הישראלי- דברים על קברה
הייתי ליד ערש הדווי של לאה, ולא ידעתי כי ליד ערש מותה אני עומדת - יממה לאחר מכן נפטרה. היא התענתה בכאבי תופת, בליבה, ותיארה אותם כאבי תופת, כאילו היום אנו משתאים על כך אף יותר, כאילו היא רואה את המתרחש שם בפנים, וגם, כאילו היא רואה את הצפוי.
כאב כזה, כל אישה אחרת, כל אדם אחר, היו צועקים, היו צורחים, ואילו לאה, היא תיארה אותו. וכשאנו, היינו אצלה רעיה ואני, אומרות לה, שאסור לסבול עד כדי כך, ושצריך להזעיק עזרה, ומה כבר עשו כדי להקל עליה, ואיך, וכיצד - שאלות של חוסר אונים מצידנו, והיא עונה לנו, כי אי אפשר לעזור לה, ונימוקיה מצלצלים דן משמעיים: אי אפשר לעזור לה עוד, כי הפעם הדבר רציני ואי אפשר לעזור לה, כי הן עמוסות כל כך, האחיות וכל הצוות ויש פה עוד המון חולים קשים. ודבריה מכעיסים אותנו ודבריה נוגעים לליבנו. ועם כל הקושי, של החולשה ושל הכאב, לאה מספרת בהתרגשות ובהסחפות טיפוסית לה, את תולדות מחלתה ותולדות החלמתה, ובין "הפעם זה רציני" אחד למשנהו היא שרה שיר הלל לשנה וחצי האחרונים בהם היתה בריאה וחשה בטוב וזכתה לשבחי כל רופאיה, איך היא אסירת תודה על האפשרות הזו שהוענקה לה, לקום כל יום ולעשות, לקום ולהעניק, לקום ולראות, לקום ולחוש את החיים. לקום. היו לי שנה וחצי נפלאים, היא אומרת. ושוב ה"פעם זה רציני" שלה. והלב נקרע, ליבנו- מבלי שנשער דבר, עוד לפני בוא הבשורה המרה, המפתיעה.
ואני לעולם לא אשכח את נפלאות לאה האומנית, היוצרת. אמרתי לה במשך השנים, ואמרתי גם לאחרים, ובימינו האחרים כל כך ובטעמנו שהשתנה, לא כל אחד בהכרח הזדהה איתי. אני לא אשכח את חד גדיא שלה בלילות הסדר ההם, ולא את עשר המכות מצרים. את הדמיון והתנופה וההתלהבות שהשקיעה, והאמונה, ואת המראות על הבמה בסדר של הימים ההם. זהו נכס לכל מי שזוכר. לאחרים אפשר רק לספר, להראות כמה תמונות סטיל- (אז עוד לא היו לנו האמצעים של "גלי גבעה") ואולי לשחזר. כבר המון פעמים הצעתי שנשחזר את התמונות ההן.
הפעם זה רציני, היא אמרה, וכבר הייתי שם פעם, היא אמרה, לא כל כך נורא, היא אמרה. היה כל כך טוב לחיות. אבל למה אמרה כך? זה כן נורא. נורא למשפחה, לעמרם, לתמר, לילדים ולנכדים, נורא לכולנו. זה נורא גם ללאה.
סימה שרי.
עם לאה ביום השלושים
יותר מארבעים שנות חברות אישית ושיתוף תנועתי מרתקים אותי אל לאה. ואין להפריד בין האישי מכל וכל בין הקיבוצי בחברתנו.
התכנסות זו אינה מאפשרת פריסת יריעה רחבה. כל שניתן כאן ועכשיו הינו להצביע על מספר קווים להארת הגרעין הפנימי שהפרָה את כל שפעלה, כל שיצרה לאה, והמסביר גם הרבה מקרינת אישיותה.
עולמה הרוחני של לאה והיצירתיות הרב תחומית שלה, ככוריאוגרפית, כאמנית מחול ותנועה, כמחנכת, כמרפאה ומשקמת, כמעצבת חג ומועד, כמתעדת תולדות, כעורכת קשובה לדופק החיים היומיומי בקהילה הקיבוצית שלה. בכל אלה ניכרים הדים, בכל אלה מוחשים "אורות חוזרים"- מהמקור שלה, מאותה "קרקע ארץ קטנה" שהיתה ושהינה "תבנית נוף הולדתה- מולדת".
ככל שגבעת חיים היא ביתה של לאה, ביתם של לאה ועמרם ובמלוא מובן המילה, הרי ביסודו של דבר גבעת חיים היא הרוכב בלבד, והכנה היא בעולמם של אותם אבות מייסדים של "השומר הצעיר" (ובכללם מאנשי "קהילתנו") מקימי בית אלפא שגלו מרצון לרמת יוחנן. הם ועולמה של רמת יוחנן מאז הם חוו בה פעם שניה ראשוניות של מייסדים.
לאדמת החמרה של עמק חפר הביאה איתה לאה לא רק את ניחוחות גוש זבולון ואת יצירתם- מורשתם של מתתיהו שלם ולאה ברגשטיין, אלא גם את הגלבוע של אנשי העלייה השלישית ואת חוויית ראשית ההתיישבות בעמק (אלה המונצחים יותר מכל בשירי על מלאת של אברהם שלונסקי).
ניתן להתוודע לשורשיות האנושית- תרבותית של לאה על עושר רכביה- נימיה רק כאשר יודעים לזהות בה את אמות המידה ואת דיוקני האדם של אותם ותיקים- ראשונים; אלה שילדות ונעורים במחיצתם, מפרה את שזכה לכך לאורך כל הביוגרפיה הרוחנית שלו.
בעולמה של לאה שלנו, לאה שזכרה החי נושם בנו וישרה בתוכנו, זוהי גם מורשה וגם תורשה. ואלה מהיושבים כאן הערב שהכירו את אביה יודעים על מה אני מדבר. זכיתי לראות פניו וגם לשוחח איתו, רק פעמיים או שלוש פעמים.אבל, ההילה הרוחנית של פני השיבה שלו חרותה בי, ויותַר לי לספר עכשיו שהזוך המקרין הזה על פניו היה צף ועולה לנגד עיני רוחי בכל פגישה עם לאה ועמרם. אכן, בכל פגישה איתם ולא רק באלה מהן שבהן היא היתה מזכירה אותו או מדברת עליו, על אביה. דיוקנו הטבוע כי הוא מעין כמה מהדיוקנאות שבאלבום הפרוטרטים הנפלא של עליזה אורבך, הקרוי ראשונים.
היה בה בלאה מיזוג בלתי מצוי של צניעות טבעית והצטנעות מכוונת ושל תודעת ערך עצמי. ואיני צריך לומר לך זאת כאן, במחיצת יועיה- אוהביה: זוהי תודעת ערך עצמי של זו שהיתה בה אצילות והיתה בה נדיבות רוח שבאו על ביטויין תוך כדי המסירות המתמשכת שלה למפעיליה עד כדי זיהוי עצמי שלה עם כמעט כל אחד מהם.זוהי צניעות שכמו התנגשה עם תודעת הערך העצמי של אישה יוצרת שרבים ממפעלי היצירה שלה היו מפעלי יחיד, כפי שאנו יודעים, ועל כן היא היתה חייבת, אף שלא ברצונה, להשתמש לגביהם בלשון "אני".
אי אפשר שלא לסיים דברים חלקיים וקטעיים אלה בציון האלכימיה המופלאה הזו, המגולמת בדו שיח האישי- משפחתי והערכי- חזוני והאמנותי- יצירתי שבין לאה ועמרם.
היה איש – וראו: איננו עוד;
קדם זמנו מת האיש הזה,
ושירת חייו באמצע נפסקה.
פצ'י (קבוצת יזרעאל)
שנה למותה של אמא- אילת
שנה של ימים, שנה של רגעים, בהם זיכרונות געגועים ותהיות. איך פתאום ברגע חטוף עזבת אותנו ברוח סערה והשארת חלל ריק גדול כתהום.
נכדיך זוכרים או מזכירים את השירים ששרת להם. בצלילים שבקעו ישר מן הנשמה ללא מחסום. הם זוכרים גם את השיחות איתך ואת המאכלים. ילדיך זוכרים את הדאגה המתמדת שגם היא פרצה ממעמקי הנשמה. דאגה אמיתית ללא מחסום. בעלך זוכר את האכפתיות שבה עטפת כל פרט בעולמו. והאנשים שפגשת באמצע הדרך זוכרים בוודאי את הפרגון והמחמאות שהמטרת עליהם, מחמאות שלא תמיד נראו שייכות לעולמנו הסגור והמאופק.
ובין כל הזיכרונות מרצדות גם תנועות. תנועות של מחול התנועות שליוו את מנגינת חייך. מנגינה שנסחפה כנחל. נחל המשתנה במהלך זרימת חייו. נחל המשנה אנרגיות, כוחות ועוצמות זרימה. ובין כל הזיכרונות שעברנו השנה, היו גם רגעים רבים של מחשבה. מה היית אומרת על מה שקרה וקורה? זיכרונות ומחשבות על רגעים יפים של חגים, שלא יחזרו עוד. זיכרונות ומחשבות מרגעים יפים על בילוי עם המשפחה והנכדים, זיכרונות גם מרגעים של שגרה השזורה בעונות השנה: המרק שהיית מכינה בימי החורף הסגריריים וסלט הפירות המסורתי שאפיין את הקיץ. האביב וכל הזדמנות שהתאפשרה לחלוק עם המשפחה המורחבת. היו גם ימים השנה שבהם קרו דברים מאוד עצובים. מיד נזכרנו בך וחשבנו כמה מצבים כאלה היו משפיעים עליך לרעה. שברקע חדשות מהרדיו וסיפורים מן החיים. בקצב הסוחף והמסחרר של תהפוכות החיים, את מופיעה כל הזמן.
נכדתך בת השלוש, שירי, ממשיכה לטעון שנסעת לטיול ושבקרוב תחזרי.
לירון, נכדך הבכור כבר סיים את הכנת עבודת השורשים שלו במסגרת משימות בר המצווה שלו. את היית במרכז השורשים שלו כגזע השולח ענפים ועלים לכל עבר הוא מרגיש את חסרונך העצום באירועי בר המצווה שלו.
ונכדך, גל, שואל מה המחיר שניתן היה לשלם תמורת שובך, כי בגילו ובתקופת החיים הם שילוב של דברים שיש להם מחיר. ולכן לא יכול לתפוס את לכתך וכי שום מחיר לא יוכל להחזירך. אנו שלמדנו כבר דבר או שניים על אורחות החיים, מנסים להתמודד עם מצבי החיים, עם שאלות שיישארו ללא תשובות. כנראה שאפילו במצב הקשה הזה, החלטת לעזור לנו.
אנחנו זוכרים את הנחרצות שהייתה בדבריך, כשהסברת לנו, לפני כ- 3 שנים, בשכבך בבית החולים. הסברת באופן ברור ביותר שתסרבי להתפשר ולחיות חיים עם בריאות לקויה. חיי סבל, כאב, מגבלות ותלות.
אולי גם תנחם אותנו הידיעה שחיית חיים מלאים: ילדות מאושרת לצד קשיים רבים, חיי בגרות מגוונים ואפילו הצלחת לחוות את חיי גיל הזהב שכללו פעילות ענפה שתרמה משמעות רבה לחייך. בצד הדאגה הבריאותית למדת ליהנות מחיים שלווים יותר בחיק המשפחה, עם זמן לנכדים ולעיסוקי פנאי. ללא מרדף אחרי הזמן ונטל פרנסה הכנת את עצמך לשלב הסיום של מעגל החיים.
עברה שנה ושוב אנו נפרדים ממך בכאב, אהבה ותפילה שתמצאי את הדרך לשלווה ומנוחה.
אילת בתך בשם כל ילדייך.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!