חסר רכיב

ישראל כץ

ישראל כץ
- י' חשון תש"ס
20/04/1908 - 20/10/1999

על הקלנועית



ישראל כץ

 

האיש של התקופה, כך כיניתי את ישראל. האיש הנכון במקום הנכון.

לפני כשנה וחצי חגגנו לו את מלאות לו תשעים. לכבוד האירוע הוצאנו את הספר ״דרך חיים״, בו ישראל מספר את זיכרונותיו, הרבה סיפורים ואנקדוטות.

קטעים מתוך אותו הספר בחרתי להביא:

בעירנו רומן שברומניה זרם נהר גדול, המולדובה. בימי הקיץ הרביתי לשחות בו ובחורף, כשהמים היו קפואים, החלקתי על הקרח. שיחקתי גם כדורגל והייתי חבר בקבוצת העיר.

בגן למדתי בחדר אצל רבי, ואחר כך בבית-ספר יהודי, שבו למדתי גם עברית.

בגיל 16 נתפסתי לרעיון הציוני והצטרפתי לתנועת ״צעירי ציון", שהייתה התודה של ״הפועל הצעיר" בארץ.

כעבור שנה, בגיל 17 , נסעתי לעיר קישינוב שבסרביה, בה שכנה הנהלת תנועת ״החלוץ״, והצטרפתי להכשרה לקראת העלייה לארץ.

לאחר ארבע שנים בהכשרה, בגיל 21 , בינואר 1929, הייתי בין ראשוני העלייה החמישית. עליתי באוניה ״סיניה״. השמחה בארץ היתה גדולה מאד, וקיבלו אותנו בהתלהבות. בניגוד לעלייה הרביעית, שהיתה כולה בעלי עסקים וסוחרים, היתה העלייה החמישית כולה חלוצים. בערב הראשון הזמינו אותנו לכנס מיוחד בהשתתפות פעילי ההסתדרות: בן-גוריון, חיים ארלוזורוב וגולדה מאירסון. כשבאנו ארצה היו בה בסך הכל 60,000 יהודים בתוך אוכלוסיה ערבית עצומה. תל-אביב היתה עיירה קטנה, וכך גם חיפה וירושלים.

לאחר שבוע של חגיגות וקבלות-פנים בתל־אביב החלטנו, כמה חלוצים, שלא היינו קשורים עם תנועת ״השומר הצעיר" ולא עם ״גורדוניה״, להקים קיבוץ חדש במסגרת ״חבר הקבוצות״ דאז, וקראנו לעצמנו ״קבוצת בני ישראל׳.

כעבור שנתיים בערך, כשראינו שאין סיכויים לגדול, החלטנו להצטרף לקיבוץ אחר. אני, יחידי, הצטרפתי לקיבוץ ג׳ שהתמקם בחיפה, בבת-גלים, בקירבה למקום שאחר כך הקימו בו את בית החולים רמב״ם. מייסדי קיבוץ ג׳ היו ברובם יוצאי רומניה, והיו בו חברים שהייתי איתם בהכשרה ב׳׳החלוץ״.

הקיבוץ שלנו חיכה הרבה שנים, עד שקנו את אדמת עמק חפר שאנו יושבים עליה היום. כשנודע לנו, שמתנהל משא-ומתן עם בעלי הקרקעות בעמק־חפר, העברנו חלק מחברי הקיבוץ למושבת חדרה, לעבוד בפרדסים ולהיות קרובים לאדמה שעומדים לקנות אותה. בין הנשלחים לחדרה הייתי אני, עם מספר קטן של חברים וחברות, וכך יכולנו גם ללמוד את עבודות הפרדס,  שאמור היה להיות הענף העיקרי במשק. כאן, בחדרה, עבדנו בקטיף תפוזים ובעידור האדמה בטוריות ביחד עם פועלים ערבים. העבודה בטוריה הייתה מפרכת. בנוסף היינו צריכים ללכת ברגל מרחקים גדולים עד למקום העבודה וחזרה. שכר העבודה היה 20 גרוש ליום, ושמחנו על כל יום עבודה שיכולנו לקבל.

ברגע שנודע לנו שגמרו עם העסקה והקרן הקיימת לישראל רכשה את האדמה, שכרנו עגלון וזוג פרדות, העמסנו כמה אוהלים ומוקדם מאד בבוקר, לפני עלות השחר, נסענו בדרך עפר עד לגבעה אחת. הקמנו עליה את האוהלים ואמרנו: ״פה יהיה הקיבוץ שלנו". בחדרה הכרתי את חנה, בשנת 1932, השנה שבה הקיבוץ עלה להתיישבות על אדמות ואדי חווארת. פגשתי אותה בפעם הראשונה בעבודת האריזה והיא אז כבת 18, בת למשפחה ציונית מרוסיה.

בחודש ספטמבר 1935 נישאתי לחנה, ושתי הבנות שלנו, רביבה ונורית, נולדו במאוחד.

לפני הנישואין גרתי בחדר קטן בצריף עם עוד שני חברים. כשחנה עברה לגור איתי בצריף, לא היה לשני הרווקים לאן לעבור, והם המשיכו לגור איתנו זמן רב לאחר ירח הדבש.


סיפור חייו של ישראל רצוף בעשייה, והייתה לו, כפי שהוא עצמו אמר בגאווה, "זכות ראשונים" בתחומים רבים, והוא מונה אותם אחד לאחד:


הייתי בן ראשון בעירי שהלך להכשרה על-מנת לעלות לארץ.

עליתי באוניה הראשונה שהביאה עולים לארץ בעלייה החמישית.

השתייכתי לראשוני העולים על הקרקע בוואדי-חווארת.

יזמתי, ארגנתי והקמתי את הארגון הראשון לפועלי האריזה בחדרה.

הייתי גם החבר בראשון שעלה על אדמת האיחוד, להכשיר אותה להקמת המבנים הראשונים בקיבוץ החדש.

גם על תפקידים רבים שלקח ישראל על עצמו הוא מספר:

היה אחד משומרי השדות הראשונים, שימש כמוכתר הראשון, בריכוז עבודה (שבשנים הראשונות היה יותר "סידור" מאשר ריכוז), רכז בניין, וגם בארגון חגים שלח ידו, ורחוקה הרשימה מלהסתיים.




את חייו העשירים מילאו גם הרבה יוזמות והמצאות, על כולם אפשר וכדאי לקרוא בספר. לא נותרו רבים שיכולים לספר עדות ממקור ראשון על ישראל, אך זה גורלם של מאריכי ימים, וישראל, אפשר לומר בפה מלא, מת שבע ימים ושבע מעשים, מוקף במשפחה אוהבת וחמה, ובידידים קרובים אוהבים אף הם.

את ישראל לא נוכל שלא לזכור – במעשיו דיבר, והם אלו שילוו אותנו עוד שנים רבות.

חנוש מורג


י' חשוון תשס"א

8.11.00

שלום אבא יקר!


התאספנו כאן כולנו, 

באנו לבקר אותך ואת אמא.

עברה שנה  מאז שעזבת אותנו.

השנה הזו עברה כל  כך מהר, כאילו רק אתמול

ישבנו ביחד בנוה נעם ושוחחנו.

ככל שהזמן עובר, אני מרגישה יותר שלא מיציתי די את

הזמן שבילינו יחד. 

נכון שברוב השנים היית מאד עסוק 

ולא תמיד היה לך זמן בשביל המשפחה. 

אבל בשנים האחרונות נפגשנו כל יום.

דיברנו על כל דבר, לפעמים התווכחנו

ולעיתים אף התעצבנו, 

אבל תמיד הייתה בינינו הערכה הדדית ופרגון.

כל זה חסר לי מאד.

מדי פעם אני שומעת עוד סיפורים עליך ועל הקיבוץ.

לצערי כבר הרבה חברים אינם אתנו.

בכל פעם שאני מדברת עם צבי אחיך ונטי הוא מספר

לי סיפורים חדשים, על מעלליך שלא ידעתי עליהם, 

או שחלקם ודאי כבר שכחתי. 

ראיתי ושמעתי את כל הראיונות שלך 

בקלטות  הווידאו ויש הרבה.

ככל שהזמן עובר והפרספקטיבה משתנה ,

אתה נראה לי יותר  גבוה, יותר חזק ויותר גדול,

בכל אשר עשית למען המדינה, למען הקיבוץ, ולמעננו.

ידך הייתה בכל, ידי זהב היו לך, 

אבל לא מספיק שיש ידיים,

גם ראש טוב היה לך כדי להפעילן נכון.

את התוצאות אנחנו רואים בכל פינה בקיבוץ. 

אף פעם לא הרמת ידיים, גם כשהיה המצב קשה,

תמיד היית אופטימי עם מבט לעתיד טוב יותר. 

אנחנו שומרים באהבה על פינת החמד שלכם שבנית במסירות.

בריכת דגי הזהב, מפל המים הגולש והגינה מסביב. 

הילדים והחברים ממשיכים לבקר וליהנות מהמקום.

בלכתך מאתנו השארת חלל ריק, 

בנוה נעם אתה ממש חסר,

כמו כן בשולחן העגול בחדר האוכל,

ובעיקר בשבילי הקיבוץ.


לי, לנו, לכל המשפחה והחברים, תחסר תמיד.


יהי זכרך ברוך.

נורית


 


ישראל היה דודי.

אני זוכר אותו מאז נשא לאשה את אחות אמי, חנה לבית מדורסקי. אני זוכר אותו גבוה ותמיר, רוכב על סוס, מגבעת-חיים לחדרה, דרך החולות הנודדים. תמיד מחייך. עיניו שוחקות בשובבות ושופעות חום ואהבה.

כך היה גם במותו. זקוף. גופו לא שח.

ישראל נמנה עם דור הנפילים, אשר עקר עצמו מן הגולה, ובא לגאול את העם ואת המולדת משממה ושאיה. יחד עם אבות ההתחדשות, הם חיזרו אחרי האדמה הבתולה והנטושה, והפכוה לארץ של ירק והדר.

בכל מעשיו ובכל התעסקויותיו היה ישראל חוצב. הוא וחבריו חצבו בסלע אש, והעניקו לנו את האור.

השקט שלו, השלווה הפנימית שלו, שכה התאימו לאלה של חנה ז"ל העידו על אדם מלא סיפוק והנאת יצירה. גם עם מחלתו הממושכת התמודד באומץ וכמעט בשוויון נפש, למרות סבלו וכאביו.

ישראל היה אמן. בכל מעשיו. הוא היה יסודי מאד ואהב לחקור כל דבר עד לפרטי פרטים. כך היה בבנייה, כך בעבודות הקשורות בפרי ההדר, וכך היה ביצירת הברכה היפהפייה ליד ביתו. לו היה מתחיל את חייו בדור ההיי-טק, ללא ספק היה מוחו החד פועל גדולות ונצורות. ישראל, שהתוכן היה חשוב לו, מעולם לא זילזל בצורה. ומה שהותיר אחריו מעיד על כך, מכל פינה ופינה.

בשנים האחרונות היינו, אשתי רבקה ואני, קרובים אליו עד למאד. לעיתים קרובות ביקרנו אותו וזכינו להשראת אישיותו. אהבנו אותו כאילו היה לנו אב, מחנך ומורה-דרך.

ישראל היקר, אנו נלך, יחד עם רבים ממוקיריך, בדרכך, ונזכור אותך תמיד כחלוץ צנוע, רב פעלים, איש מעמיק ויוצר. ונתבשם כולנו מן המורשת שלך, בכל אשר נלך.

משה פלג


משפחת כץ


ישראל ובנותיו 


מכתב אחד מתוך הספר המלא והגדוש, דרך חייםשהופיע לכבוד יום הולדתו ה-90 של ישראל כץ, וחולק לבאי מסיבת יום ההולדת שהתקיימה בחדר-האוכל במוצאי השבת האחרונה.


בשנת 1947 יצא ישראל לשליחות בקפריסין, שם ישבו יהודים רבים להם לא הירשו הבריטים לעלות ארצה. אחרי שובו מן השליחות כתב לחברי נוח״ם (נוער חלוצי מאוחד) כדברים האלה (עמ' 120-121 בספר):

"אני בטוח שאינכם יכולים להבין מה הסיבה שלא כתבתי לכם מכתב מיד עם בואי ארצה. גם אני במקומכם לא הייתי מבין זאת, וקשה להבין. רק מי שנמצא כאן, בארץ, יכול להבין כי כאן הכל אחרת. כל החיים הם אחרים. בקפריסין, על אף ההסגר, החיים שקטים, לא שונה יום מיומו, הכל מתנהל לפי סדר קבוע ומקובל, יום יום אותו הדבר. כאן בארץ החיים תוססים, ישנה ערות, יום יום וחדשותיו, אין דומה היום לזה של אתמול. הכל בתנועה, וכשאתה בא ארצה מיד הנך נתפס לתוך המעגל החי הזה ואתה בעולם אחר לגמרי.

בקפריסין חייתי בשאלות אחרות לגמרי וכאן כשרק ירדתי מן האוניה, התייצבו לפני שאלות משאלות שונות בעלי אופי וענין אחרים מאלה שבמחנה. הכל חי כאן, ערות בכל מקום, ענין לכל אחד בחיים שהוא חי, ובענין הכללי של האומה. כל אחד שותף לענין הכללי ששמו "מדינה", וחרד לגורלה שהוא גורלו.

האנשים נענים לכל צו ודרישה מצד האומה. כל אחד לפי יכולתו, מי בכסף ומי בגוף. הצעירים מתגייסים בהמוניהם לשורות המגן. יוצאים לאימונים ולפעולות. אין משתמטים ואין כאלה שמחפשים תירוצים. כולם חדורי הכרה כי השעה הזאת היא שעה גורלית ומכרעת בחיי העם היהודי. הכל מסתובב סביב ענין המדינה. השאלות הן רבות ומורכבות. הצרכים והדרישות עצומות, הקשיים וההפרעות ללא גבול ובצד כל אלה, הערבים והאנגלים ביחד."


ישראל… 

עומדים אנו כאן, בני משפחה קרובים,

חברים וידידים קרובים,

בסיום שבעת ימי האבל הראשונים.

בכל יום מהם, אתה היית חסר…

ולעתיד איננו מתכוונים להמשיך בלעדיך.

אתה בנשמתנו, חינוכנו והתנהגותנו…

היית ודאי שמח ושבע רצון  לראות את ההמונים לאין ספור

המלווים אותך בדרכך האחרונה בשבילי הקיבוץ.

הקיבוץ אותו חיית, אותו בנית-בכל המשמעויות

בלוק על יסוד, גינות, שבילים וכבישים.

כשהוא חלק מבנין ארצך ומולדתך.

להם, ובהם השקעת את כל משאביך, 

כוחותיך כישוריך, כוח החזון והיוזמה, 

המחשבה, והחריצות בהוצאה לפועל

ואת כל כל שעותיך.

היתה בעינך חשיבות למילים ציונות וחלוציות,

בלי מרכאות ועם הרבה סימני קריאה.

חלוץ היית בכל רמח אבריך.

בפעילות ציבוריות, בעבודה חקלאית

ופעילות חברתית תרבותית.

תמיד היית נאמן לדרך

תמיד היית ראשון

וכמעט תמיד צודק.

ראית למרחקים, הרבה יותר מהציבור,

שלא תמיד הבין אותך,

אך לאחר מעשה הבין, שגם אדם אחד 

יכול להיות צודק יותר מציבור שלם,

ועל זה העריכו אותך.

ראינו אותך בויכוחים השונים,

ואיך למחרת, אתה נגש לאדם

וממשיך בשגרת החיים.

זה היה יותר מרמז שיש 

ויכוחים על הענין ולא על האדם.

מעולם לא שמרת טינה.

ניסינו גם אנו, ולרוב לא הצלחנו,

במה שאתה היית גדול מאתנו…


רצית, שגם יעריכו את מעשיך

והצלחת!

היית נהנה למראה הקהל הרב 

המלווה אותך בדרכך האחרונה,

כמו שליווה אותך בכל הדרך.

היית שבע רצון מהעשרות שבאו, 

לא רק להשתתף בצער 

אלא, באו לשתף אותנו ואת עצמם, 

בזיכרון החיים שלך.

התפארו במעשיך,

סיפרו איך בכל דבר שעסקת

היה לך הכוח והכישרון להיות ראשון.

סיפרו גם על הליצנות שבך.

אין לנו ספק במהות תרומתך

לקיבוץ, למדינה ולחברה.

כאילו בלעדיך, כל זה לא היה יכול לקרות.


כפי שרבים אמרו:

היית האדם הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון.


אנו באים ללוותך היום

ולהגיד תודה על כל מה שעשית 

ועל כל מה שאתה.

ואתה, תלווה אותנו ותמשיך להאיר 

לנו את הדרך בהמשך עתידנו. 


עכשיו אתה נח, 

בחלקה אותה שמרת,

ליד חנה, אשתך ואהובתך,

אשר נלקחה ממך באכזריות

בדמי ימיה.

למענה, המשכת בפעילותך.

לא שכחת אותה לרגע.

אותה תמיד אהבת

ואליה התגעגעת… 

ידעת שגם היא אותך…

וחשובים הייתם אתם האחד לשני,

יותר מכל דבר אחר… 

נוח על משכבך בשקט ומרגוע

תהנה מיצירת כפיך.

יהי שמך וזיכרונך ברוך

וייזכר לשנים ודורות.

אורי וולף


ישראל כץ – יהושוע שרון

ישראל היה בין הראשונים שעלו על הקרקע ואהב להיזכר ולספר על הימים ההם. בחורף האזור כולו היה מוצף - אפשר היה להגיע לחוף נתניה בסירה. ביצות חדרה התפשטו מנחל חדרה עד נחל אלכסנדר ומעבר לו. 

למתיישבים היה סוס וישראל נהג לרכוב עליו לכפרים מזרחה מהנקודה, למשא ומתן עם האפנדים המקומיים.  

רק ב-1936 ושוב ב-1939 היו בעיות עם הערבים אבל על פי רוב הסתדרו. מאהל בדווי היה קרוב לגדר הקיבוץ והתקינו ברז מים לבדווים. ילדי הקיבוץ שיחקו עם הילדים הערבים על יד הברז.

כאשר הגעתי לקיבוץ ב-1966 ישראל היה מרכז הבניין - גבוה, אציל במראהו. בכל עניין טכני הייתה המילה שלו הקובעת, ובלתי מתפשרת. הכרתי אותו דרך אברמל'ה ורביבה שאימצו אותי, תלמיד האולפן לעברית. ישראל אהב לשוחח איתי. הייתי מספר לו על ארצות הברית, והוא סיפר על הקיבוץ.  

יותר מאוחר כאשר עבדתי עם זיגי הייתה לנו בעיה. הם שניהם לא הסתדרו... זיגי היה קטן ומשכיל, ישראל גבוה ועקשן.  

אחרי שאורי דייג החליף את ישראל, הוא הקים בית מלאכה קטן בצריף ליד המכבסה מול הבאר. שם הוא היה מתחזק את מכונות התפירה, ותנורי נפט של חברים. הייתי מביא לו שרשראות מסורים מוטוריים לחדד אותם.  

לאחר שהוא עבר לנווה נועם, באתי אליו פעם בשבוע ליהנות משיחה עם האיש האגדתי.


  

 

ישראל כץ בטקס אבן הפינה של הקיבוץ, 1952


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

קצת על דוד ישראל

אשר כץ | 21/6/2021

לישראל היו 5 אחים ואחות. אחד מהם הוא מאיר, אבא שלי. אימי חנה כץ. זכרון כולם לברכה. גרנו בנווה חיים ואבא שלי תמיד העריץ את ישראל על חוכמתו הרבה והתנהגותו המעולה. הוא הקרין סביבו הילת כבוד והארה. תמיד שמחנו לבקר אותו גם אני וגם אבי (גם אימי עד שנפטרה ב- 1977). לפעמים בקרנו גם עם ילדי כשהיו קטנים וכמובן שהם שמחו מאד להתארח בקיבוצכם ואצל דוד ישראל. ישראל לא נלאה מלעשות איתנו סיבוב בכל אתרי הקיבוץ (שוב ושוב בכל ביקור...), להתגאות ברפת המשוכללת, באמפי המפואר, בחדר האוכל, מאוחר יותר בבית האבות וכד' והסביר כל דבר. למשל איך משאבת החלב מתנתקת מעצמה מהעטין... ואם לרגע לא שמנו לב הוא העיר לנו להקשיב לו...  כשהיו חילוקי דעות בין אחיו הוא ידע לפסוק מה דרוש ולכן הם עשו כדבריו. בכמה חגי שבועות ישראל הזמין אותנו למסיבת החג ומאד נהנינו מכך, המסיבות של הקיבוץ היו מרשימות מאד. לחשוב שמגבעת קוצים הוקמה "גבעת חיים", קיבוץ מפואר כזה זה באמת לא דבר קטן!!!  הכרנו כמובן גם את נורית, רביבה, אברהם ואורי, ואבי מאיר הכיר עוד כמה מחברי הקיבוץ.  אני כיום בשנת 2021 בן 69 ומכין דפי שורשים והיסטוריה משפחתית שתישאר לילדי. תוך כדי כך הגעתי גם לאתרכם ונזכרתי בגעגועים בפגישות ההן. טוב שיש אתרי זיכרון, ראיתי כאן תמונות של ישראל ומשפחתו שאין לי וזה מענין. זכור לי הציור הכמעט ניצחי של הילד (שמשון?) עם האריה שהיתה תלויה בביתו.  ברשותי החוברת שהוכנה על דוד ישראל היקר. חוברות השורשים ינציחו אותו ואת מעשיו ולטובה כך יזכרוהו תמיד. אשר כץ  21.6.2021 תל אביב

דוד ישראל

רבקה דוידי | 25/10/2021

 דוד ישראל ז"ל 
אני רבקה בת לעקיבא ז"ל ואיטה כ"ץ שתיבדה לחיים ארוכים אחות לחנה קורלנד. גרנו בנווה חיים היום שתינו גרות בכרמיאל. לישראל היו 5 אחים ואחות זיכרונם לברכה חלוצי ובוני הארץ דור שאיננו עוד  אחד מהם הוא אבא שלי עקיבא כ"ץ 
בילדותי ביקרתי בקיבוץ  יחד עם הורי וגדלתי על סיפורי הקמת הקיבוץ מפי ישראל איש צנוע ועניו ,עמל כפיים חדור מטרה חזון הקמת הקיבוץ היה בראש מעיניו אהבתי אותו מאוד. גם מצא זמן והיגיע למרות עיסוקיו הרבים לאירועים משפחתיים זוכרת אני בעיקר את חדר העבודה שלו בביתו ואת בריכת הדגים ואת המפוחית שהיה מנגן בה. כאח בכור תמיד ידע לברור את המילים הנכונות בתמיכה באחיו.
במסגרת הנוער העובד והלומד הגעתי לגבעת חיים, הינו עובדים בענפים שונים לימים עבדתי בבית התינוקות אינני זוכרת אם זאת נורית או רביבה שהפנתה אותי לבית התינוקות הצטערנו לשמוע על פטירתה של רביבה ז"ל. 
ליפני שירותי הצבאי, במסגרת ההכשרה לנחל אני גרעין מיסד של קיבוץ קלי"ה כשקיבוץ גבעת חיים היה המשק המלווה עד להקמת הקיבוץ ישראל שמח על הבחירה שלי תמיד נתן עצות בהקמה.
 כשהקמתי משפחה נסענו עם הילדים לבקר את ישראל לישראל היה חשוב לספר ולהראות בשבחי הקיבוץ אחד היפים בארץ, מפעל חייו. ואנחנו היינו מקשיבים בקשב רב. כשהגענו ליום ההולדת90 לכבודו  שמח מאוד לראות את כולנו. 
קיבלנו את החוברת "דרך חיים"  שמנציחה ומספרת על האיש  ישראל איפה ישנם עוד אנשים כמו ישראל... כולנו בני המשפחה גם אנחנו מחפשים היסטוריה משפחתית ונכנסנו לאתר ההנצחה 
 לאשר היקר יש ברשותנו תמונות שלכם יחד עם ישראל. אין לנו הכתובת שלך. כתבותינו רבקה  ודני דוידי נחליאלי 13 כרמיאל.

חסר רכיב