אלקה זיו

 

סבתא

אם את לא מתנגדת, רציתי להגיד לך שלום אולי דרך המילים שלך, שהתחברו למשפטים האחרונים שאמרת לי בבית החולים, משפטים שרצים לי בראש כבר כמה ימים ולא מוצאים את הדרך החוצה. כנראה הם גם לא ימצאו, ואני בכלל לא רוצה שימצאו.

את שוכבת במיטה עם עיניים כל כך עייפות ולוחצת לי את היד חזק. ״אל תדאג, לא נפטרים ממני כל כך בקלות״. אחר כך צוחקת, והצחוק הופך בן־רגע לשיעול והשיעול לשינה.

ואני מסתכל עליך נושמת כבד ולא ממש מבין מה את עושה כאן עם כל הצינורות והאינפוזיות ואת עדיין כל כך רוצה להמשיך הלאה, לחיות.

שבי בבית שלך, סבתא, שבי ותקראי ספר, שימי את האוזניות הגדולות כדי לשמוע חדשות או להירדם עם באך ברקע. תכיני עוגיות עגולות וקטנות כמו פעם, תוציאי עוד פעם אחת את הגלידה שהיית מכינה, גרעינים לבנים והמון פטל בשביל אביב.

ביום רביעי האחרון אמרת לי שהיום את מרגישה קצת יותר טוב וביקשת שוב שלא אגיד כלום בטלפון להורים המטיילים בהודו, אין מה להדאיג אותם, ושימשיכו ליהנות. ואז הוספת:

״מה אני בכלל אומרת לך את זה, אתה הרי לא טיפש שתגיד להם, אני סומכת עליך." וצחקת.

ביום רביעי אמרת לי עוד משהו, אמרת שאת רוצה לנסוע לטייל באלסקה. אמרתי לך שמאד קר שם אז הסכמת לדחות את זה, אבל רק עד הגילגול הבא.

ואולי ניפגש באלסקה בעוד כמה זמן ואת תצחקי ותקריאי לי את הסיפור על הארנבונים  שהייתי מכריח אותך להקריא לי לפחות פעמיים בשבוע. ותגידי: ״מה אני אמרתי לך, לא נפטרים ממני כל כך בקלות״.

אני, בכל מקרה, יודע שאת כבר שם.

                                                                                                                                           נמרוד

 

מנסה להרגיש ולא מצליחה. רוצה לבכות והדמעות לא יוצאות, הכל כרגיל.

עוצמת עיניים בכוח ומנסה לחשוב עלייך בבית, עלייך אצלנו, עלייך בבית חולים, ולהרגיש מה היית בשבילי.

יש מלחמה אצלי בראש בין המציאות שבה את כל כך מוחשית ובין הזיכרון. ברור לי שהזיכרון ינצח והמציאות תצטרף לאויב ותהפוך להיות זיכרון. אז תגענה הדמעות, המחשבות עלייך יצוצו בכוח והגעגועים יתחילו לזרום בדם.

קשה לחשוב במונחים של עבר, של פעם, קשה להפוך אותך להיסטוריה, לפרק בחיים שנגמר.

דרכך למדתי על חיי כל כך הרבה. את היית השעה האובייקטיבית שלי בשבוע, שבה אני לומדת על עצמי דרך עברי. דרכך למדתי להכיר את אבא, שעל עצמו לא מספר הרבה. כל סיפור שסיפרת עליו היה בשבילי חלק מפאזל ענק שניסיתי, ועדיין מנסה, להרכיב.

את אמרת לי דברים שאנשים סביבי פחדו להגיד, והפכת את דברייך לחלק מאבני הבניין שמרכיבות אותי.

עדיין קשה לי להסביר מה היית בשבילי. ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שאת לא נמצאת במקום שחושבים ממנו. ואחרי תקופה מסוימת שהכל יהיה כרגיל, בלעדייך, אני אתחיל להרגיש אותך במקום שמרגישים ממנו.

                                                                                                                                                   אלה

 

   

 

מתוך סיפור חייה

 

אני זוכרת את יום העבודה הראשון בגבעת־חיים. יצאתי לתלוש תירס ביום חמסין־אימים.  אהרון מדיני היה האחראי והוא ראה שאני שובקת. אמנם לא אמרתי מילה. אהרון ניחם אותי ואמר לי, לכולנו היה קשה בהתחלה. באותו היום הוא קיצר את יום העבודה וכולנו הלכנו הביתה. אחר כך הסתובבתי קצת בכל מיני מקומות: במטבח, במכבסה. בבית הילדים כמובן לא, כי לא הכירו אותי. לבית הילדים הלכו ״מיטב׳׳ האנשים. חסרו אנשים בצאן. אז עלה בדעתי הרעיון: אלך לעבוד בצאן, וזה היה כיף של עבודה. היה קשה. לקום בבוקר השכם לעבודה, לצאת למרעה, והיו ערבים, ולא פעם היו דפיקות בלב. בכל זאת זה היה מאד יפה. זה היה טבע והיה חוץ ושעות לבד. מאד יפה. מובן שגם חלבתי, את כל העבודות עשיתי חוץ מגז. זו היתה עבודה קשה ביותר ובחורות לא עבדו בה, בכל אופן לא בקיבוץ שלנו. הילדים מזכירים לי עכשיו שבאו אלי לדיר עם אוקי לעיתים קרובות.

עבדתי בדיר הרבה שנים, שבע בערך, ילדתי את ראובן וגם את יהושע והמשכתי לעבוד בצאן. הם עכשיו עוד מזכירים כמה כיף היה לבוא לדיר ולהשתולל בין הכבשים. את המקצוע לא למדתי. היו ימי עיון במקוה-ישראל וגם ימי הסתכלות בעין־חרוד. היה נחמד, היה גם צוות נחמד והייתי מאד מבסוטה״.