קלר ברנע

קלר ברנע

בשבועות האחרונים משתנה הנוף האנושי בקיבוצנו. מידלדל.

עכשיו גם קלר איננה, ואנשים אומרים, כמה היא תחסר. כמה היא כבר חסרה.

נולדה בהנובר, גרמניה, במאי 1920. אחות תאומה למרדכי. הוא נפטר לפני שנים אחדות, וכן אחיה הצעיר ממנה, יהודה.

כשקוראים את סיפור חייה, כפי שסיפרה אותו לארכיון, קוראים על ילדות נהדרת, ובית הורים יוצא מן הכלל! כך היא מתבטאת. אבא ואמא דתיים, ועם זאת, אנשים מאוד ליברליים. ילדי המשפחה, למשל, לומדים בבתי-ספר כלליים, לא יהודיים. והם אינם חשים בשום אנטישמיות. היא זוכרת, כי בלומדה בתיכון , קינאו בה הבנות, על כי בשבת אינה כותבת בבית הספר ואף לא מכינה שיעורי בית...

אבא סוחר. בית גדול ומרווח. רמת חיים ראויה. בבית המשפחה מתקיימות ארוחות שבת יפות. ותכופות מביא איתו אבא גם אורחים מבית הכנסת. זהו אחד הדברים שלימים תרצה קלר להנהיג עם בניה בביתה בקיבוץ, אך ״אלכס ראה את הדברים אחרת" היא אומרת, והדבר לא עולה בידה.

אחר כך היא לומדת בהאמבורג בפנסיון – יוקרתי ויקר – לילדות דתיות, ונהנית מאוד. ״שם הכשירו אותנו לחיים, מקצועות פרקטיים לצד מקצועות ריאליסטיים״. ואנו מתחילים להבין מניין קלר יודעת כל כך טוב כבר בצעירותה לאפות, לבשל, לחשב, לסדר, לארגן. כישורים אלה ילוו אותה כל חייה. מכישורים אלה תתרום בעתיד לחברתנו.

אפילו בשנת 1938 לא הורגשה עדיין בעיר הזו האנטישמיות. אבל, ב-1939 אבא מוזהר מפני מעצר, ובו בלילה הם אורזים ובורחים. תחילה להולנד, ומשם לארץ ישראל, באונייה הלגאלית האחרונה שיצאה מאירופה לארץ. מארס 1939.

היה דוד ברעננה, והאח הצעיר, שעלה כבר קודם לכן, הוא בקבוצת החוגים ברעננה. והדודים בגרמניה עוד מצליחים לשלוח להם ליפטים עם רכושם. ההורים מסתדרים בכפר-מל״ל, ומתפרנסים מחנות מכולת.

קלר ואלכס נפגשים כשאלכם עדיין חייל. הם נישאים, וקלר עוברת לגבעת-חיים, ועוברים עליה חבלי קליטה לא קלים. המפגש הראשון שלה עם הקיבוץ, העבודות המוטלות עליה, קבלת הפנים. היא מרגישה שזה לא בשבילה, ״אבל אלכס, כמובן, לא רצה לשמוע על עזיבה״, היא מספרת. וזה שהיא מסתגלת, ועוד איך, יודעים כולנו.

קלר מספרת על הליברליות של הוריה גם בעניין בחירתה בחיי קיבוץ, כבכל הכרעותיה האחרות, שלה ושל אחיה. הוריה, שעם השנים עברו להתגורר בנתניה, היו מרבים לבקר. את בעיית הכשרות פתרו בכך, שהיו אוכלים ממערכת כלים שאמה קנתה במיוחד, ואת האוכל היו מביאים איתם...

״וחברתית היה לנו טוב״, היא מספרת. קלר ואלכס שייכים לקבוצת הווינאים, החבר'ה של אלכס. וזו היתה נפגשת בכל שבוע בבית אחד מהם. חבריה שמרו על ידידות כל השנים.

 

יש עוד מי שזוכרים:

קלר עבדה בטיפול בחולים – הביאה אוכל לחדריהם, ואף ניקתה וסידרה אותם.

אחר כך עבדה בחדרי החולים.

ותקופה גם עבדה באפיית עוגות לכל החברים. זה היה כשהיתה בהריון, ואסור היה לה לעבוד קשה מדי...

״תקופה עבדתי באספקה, היא מספרת, די בצניעות, יש לציין. כי כשבכל הקיבוצים קראו למוסד הזה ״אספקה קטנה״, בגבעת-חיים היה למוסד הזה שם ייחודי: ״קלר". ההיית כבר אצל קלר? –אני הולך לקלר.יש אצל קלר? וגם (לא מעט): - אין אצל קלר... וכך, לפני שהתפתח המוסד הזה למה שהוא היום – מרכולית וכלבו, סופר ומיני - אצלנו, שנים המשיכו לקרוא לו קלר, גם זמן רב אחרי שאחרים-אחרות ירשו ממנה את המעמד, כי היא עברה לתפקידים אחרים.

הראשון בהם, אחרי האספקה, היה בכלבו – עשרים שנה עבדה שם.

אבל, ״התקופה הכי יפה שלי״, היא מספרת, ״היתה תקופת העבודה עם המתנדבים״.

השקעתי בהם המון, היה לי קשר טוב איתם, הייתי להם אמא והייתי גם קלאפטע, והם ידעו להעריך את זה, ולהעריך אותי.

״אחר כך, אחרי עבודתי עם המתנדבים, עברתי לעבוד בהנהלת חשבונות״.

כך, עד הסוף.

קלר מספרת על הילדים. איך מאוד קשה היתה לה הלינה המשותפת, והיא כאילו לוחשת, שכשהעזה לקחת את הבנים הביתה ללילה, איימה עליה מישהי, שיוציאו אותה מן הקיבוץ.

היום היא מספרת על הישגיהם של הבנים. היתה רוצה עוד לזכות לראות את כולם מסודרים.

ומספרת על הנחת מן הנכדים – ארבעת הילדים של עמי, ושלושת הבנים של דוד.

קלר מסיימת את סיפורה במלים הבאות: ״מהרגע שידעתי שאלכס לא יעזוב את הקיבוץ, החלטתי , שאני אחפש פה רק את החיוב. וכך הייתי גם פעילה בוועדות שונות. וכל עבודה שאני עושה, אני משתדלת לעשותה בכל המעורבות״.

כך גם סיימה את חייה.

כך גם נזכור אותה: במעורבותה ובמסירותה, בהתבוננותה החיובית. באהבה.

                                                                                                              סימה שרי

אמא יקרה!
כל כך חיונית, כל כך אהובה וכל כך חסרה.

בת שמונים ועוד, ואנחנו חישבנו אותך לעוד שנים קדימה, ובמפתיע הלכת לנו.

היית הציר המרכזי של המשפחה, במסירות מופלאה, אין-סופית, שמרת עלינו תמיד, ארוחות חמות, חבילות ממתקים, מכתבים, דאגת כשצעדנו בלילות חשוכים, וכשהרחקנו למקומות זרים, לטייל וללמוד, היית סמל בהכנסת אורחים, קפה ועוגות מופלאות, תמיד היו בבית אורחים, צעירים ומבוגרים, זרים ומשפחה.

בדוגמה ומופת למסירות ואהבה טיפלת באבא בשנים קשות וארוכות, שסיימו תקופה יחידה במינה ביניכם.

חידשת את חייך בחברת חברותייך (ולהן תודה מיוחדת) ואפילו רכשת שליטה על הקלנוע לעת צורך.

היית סבתא אוהבת, אין מילים לתאר את אהבתך לנכדות ולנכדים, אהבת גם את הקיבוץ ללא תנאים.

 

ובערב סתיו מתון אחד עצר הכל מלכת,

ומשהו סחף אותך במהירות למקום אחר,

לא ניתן סיפק להיפרד, לומר מילות אהבה והוקרה,

ליבנו נקרע,

נוחי בשלום, ודעי שנישא אותך עימנו תמיד בגאון.

                                                                                                                    מיכאל

                                                                                                                 בשם הבנים

 

דלת הכניסה נפתחת ונסגרת חליפות ואת לא ניצבת בפתח...

כל כך מוזר. הכיסא מיותם, כוס התה החצי-מלאה ממתינה ללגימתך הבאה תוך שאת מאזכרת: שאת התה אוהבת לגמוע כשהוא קר, ולכן ימתין קמעא...

כך באותם המקצבים ימשיכו להתנהל חיינו, כשאת מידת הנמרצות, החריצות, השקדנות והדאגה לסובבים שהקרנת, נזכור ונשמור.

במהלך השנים בהן חלקנו את אותו חדר העבודה ידעת להקשיב, להתעניין, ובעיקר לספר על המשפחה: על געגועייך לאלכס, שנטע את עץ הפקאן הראשון בגבעה, עבודתו במשרד הבטחון, על תקופת מחלתו התובענית הממושכת, בה לא חסכת מעצמך כל מאמץ...

על משפחת עמי, כפי שנהגת לומר, וגאוותך הבלתי-מוסתרת מנכדייך: דנה הסטודנטית, לירון החיילת וטל ודורון הצעירים בחבורה, שאת כולכם אזכור מביקוריכם בתקופת החופשות אצל סבתא קלר.

סיפורים אודות נינג'ה, החתול הזקן של מיכאל, ועל אלו עוגות-גבינה או קירשוואלד-טורט הכינות לרובי לקראת שובו ממילואים.

וכך, באותו היגוי ייקי כבד המשכת לתאר את אופן קבלתו וגידולו של דוד, על הרחבת הקן המשפחתי שלו, ומעשי עידו, עילי ועודד, שבאופן הכי מובן מאליו נחשבו לנכדייך.

הפלגת בסיפורייך לאוסטרליה הרחוקה, בה התיישב החלק הביברשטייני, וכמעט באותה נשימה עדכנת בדיוק נמרץ את קורות הפלג האונגרי, שאת הנצר האחרון לו.

זכרת ימי-הולדת, נישואים, אזכרות וימי זיכרון. מאד משפחתית, מאד חמה, מאד סקרנית, תמיד נכונה לשמוע וללוות בדאגה ובחום, ובלבד שלא להיות לנטל.

תחסר לי דאגתך ויחסר לי החום שהקרנת.

ינעמו לך רגבי המקום שאת אנשיו כה אהבת.

                                                                                                                               עליזה פרי

קלר / חנוש מורג

"קלר פתוחה היום"? שאלנו זה את זה, והיה ברור – הכוונה האם אתה הולך לאספקה? והאספקה – למי שלא יודע, הייתה הכלבולית של היום. 

שני מושגים המאפיינים את הקיבוץ של פעם – שם של מוסד המזוהה עם שם העובד בו, ושם המוסד המאפיין את רוח התקופה. אסביר: האדם בנה את אופי המוסד שבו הוא עובד – הוא השרה עליו מרוחו ומיכולותיו. "קלר" הייתה דוגמא חיובית לאותה השראה הדדית. היא השרתה את רוחה הטובה על המוסד שבו עבדה – האספקה. וכאן אני מגיעה לאפיון השני של אותם זמנים – תקופת הצנע זה הולך טוב עם אספקה. מספקים רק את מה שהכרחי, מה שחיוני – סבון, משחת שינים, משחת נעלים, נייר טואלט? מה פתאום, כאן כבר פועל חוק המחזור שהיום כל כך פופולארי – ואז היה כה מובן מאליו. הנייר שמשמש את כולנו בשירותים הוא נייר עיתון חתוך לריבועים (חוה שפע התמחתה בכך – והגיעה לשיאים בערמות העיתון החתוכים בשעת האסיפה של הקיבוץ, כל מוצ"ש בחדר האוכל יכולת לראות אותה חותכת ניירות לכיתה שבה היא טיפלה). בהקשר לכך זכורה לי הבדיחה הידועה על יענקלה שניר שהיה יחד איתי בגן בכפר סאלד, ויום אחד בעודו עסוק ישוב על האסלה בבית הילדים לוטה (אהרון) שומעת אותו צועק: "לוטה, מה זה הפילוג בתנועה הקיבוצית?" את הקריאה הוא רכש באופן כה טבעי בשירותים... כנראה משם גם ההרגל המגונה של לא מעטים מאיתנו לקרוא במקום האינטימי הזה...

ונחזור לקלר, קלרש'ן כפי שכינוה חבריה, קלר הייתה נשמה גדולה בתוך גוף קטן ופנים זעירות ונחמדות. לי, משום מה, נדמתה למיני מאוס (אולי בהשראת התמונות שבארכיון מההצגה של חנוכת חדר האוכל בה גילמה את דמותו של מיקי מאוס). עיניים חייכניות ומאירות לכל, אוהבת אנשים ואוהבת לעזור להם. קלר הייתה מאותם אנשים שהזולת אינו שקוף עבורם, היא מתייחסת לכולם, דואגת ומיטיבה. ידה בכל – עוזרת בהכנות לחתונות, מביאה אוכל לחולה, ומי שלא ראה אותה מטפלת באלכס בעלה בעת זקנתו לא ראה מסירות מהי.  גם לי היה העונג הקטן להיות מטופלת שלה. בשחר ההיסטוריה של גבעת חיים איחוד,  חליתי בסקרלטינה, עד אז לא היו בטוחים שהתסמינים של הילדים שחלו הם אכן של סקרלטינה, מהרגע שאובחנתי כחולה במחלה חלה עלי חובת ההסגר. בודדו אותי בחדר ליד האיזולאטור (הצריף הכחול של אז) ושם שהיתי, בהתחלה לבד, אחר כך כבר התחילו להגיע עוד ועוד ילדים. מי שטיפלה בי הייתה קלר – וזכיתי. החוויה שנשארה לי מאותם ימים היא של כיף, של פינוק, שום דבר הקשור במחלה או בבדידות. מאז נקשרה נפשי בנפשה, בשקט, בלי הרבה מילים – כל פגישה איתה נעימה וחביבה. 

המוסד שהיא כה הייתה מזוהה עימו – 'האספקה' – הוא קודם כל ואך ורק שירות לחבר, והיא הפליאה לעשות אותו ככזה. ושלא תטעו, בקיבוץ הישן זה לא היה מובן מאליו להיות איש שירות אדיב ונעים, כי לאנשי השירותים לא תמיד הייתה תודעת השירות, וגם לא הייתה להם גאוות יחידה, מי שלא יצא לעבודת השדה נחשב קצת פחות במושגים של פעם... 

אחרי הרבה שנים של עבודה באספקה עברה קלר לעבוד עם המתנדבים וגם שם השפיעה מטובה על כל אותם המתנדבים ששהו בקיבוצנו לתקופות שונות. היא העניקה להם הרגשת בית, ורבים אכן הרגישו כך בביתה ממש. רק עם תום שנים ארוכות של שירות לכל, היא הגיעה לשבת במקום שקט, בהנהלת החשבונות, ואפילו כאן מצאה את הדרך המסוימת שלה להיות לעזר לכל מי שרק היה צריך.