חסר רכיב

אסתר עופר

אסתר עופר
- ה' שבט תשס"א
13/04/1912 - 29/01/2001

אסתר עופר - קורות חיים

(מן הארכיון, מתוך ראיון שנערך אתה בשנת 1989)

את אסתר אנו מכירים כל השנים כאשה שעוסקת בלתת. בכל מקום שהיתה - דאגה לעזור ולתמוך. וכשזה לא היה ממש בתפקידה - התנדבה לעשייה של עזרה לנצרך. את זה, לפי תיאוריה בראיון - רכשה בחינוך בבית הוריה, בליטא, בעיירה סרדניק שליד העיר קובנה. בעיר היתה קהילה יהודית גדולה (3000 יהודים) שחייה היו מאוד מאורגנים.

 

בית האב היה מסורתי, ובאירועים שימש האב גם כחזן בבית הכנסת של הקהילה. כשהיה ראש העיר אחרי מלחמת העולם הראשונה - פיתח את בית הספר היהודי ובית תמחוי לנזקקי הקהילה - זקנים וחולים, ואנו, הבנות, גוייסנו לעזרה בכל מיני דברים. אמא היתה קומוניסטית, אבל בסגנון של פעם, כאשר המטרה הייתה לעשות לטובת החברה ולחלשים שבה. היינו שישה ילדים במשפחה, וכאשר ארבעת הגדולים כבר יצאו מהבית, נשארנו רק אחותי ואני בבית. אבא ואני היינו ציונים, אבל אפילו הוא התנגד לעלייתי ארצה. אז ברחתי מהבית להכשרה לקראת העלייה ארצה, ואפילו כשביקשתי עזרה למימון הכרטיס לעלייה - לא תמכו בי.

לארץ הגעתי בשנת 1931 ובחרתי להצטרף לגבעת ברנר שהייתה בהתהוותה.

סיפרו שקשה להם מאוד ויש שם הרבה חולים. התנאים שם היו קשים מאוד ולא הייתה עבודה, ולעיתים הייתה לנו רק פת לחם לקיומנו. שם עבדתי בעבודות פיזיות שונות וקשות וכשהגעתי לעזור בנגריה הכרתי את דוד (דודיק) והתחתנו.

שם נולדה לנו גילה.

בעקבות מחלה אלרגית של דוד נאלצנו לעבור לאזור אקלים אחר וכך הגענו לקיבוץ יגור. שם היו בני משפחתו של דוד. התאקלמנו שם טוב מאוד גם מהצד החברתי וגם בעבודה. ושם גם נולדה לנו יעל.

 

עם הפילוג במפלגת מפא״י הרגשנו שאנחנו חייבים לצאת מיגור. כשנודע לנו שיוצאי גבעת חיים בונים קיבוץ חדש בחרנו להצטרף אליהם, כי לדוד היה מאוד חשוב לבנות משהו חדש וטוב.

 

עוד בצעירותי החלו צרות הבריאות שליוו אותי כל חיי, והגבילו אותי בעבודה פיזית כלשהי. אך לא הפסקתי אף פעם לתת ולעזור היכן שצריך (כאן בגח"א).

התחלתי את מבצעי איסוף הבגדים לנעמ״ת ולנצרכים בכלל וגם הייתי בצוות אבלות.

לשמחתי הייתי מצוות עובדי הסביום הראשונים, ושם ממש מצאתי הנאה ורווחה ביכולתי לעשות למרות מגבלותיי.

 



שתי בנותיי נישאו לבעלים נהדרים וילדו נכדים מקסימים, שילדו נינים מופלאים ואני מאוד אוהבת ומאושרת עם משפחתי.

בסביום עבדה אסתר שנים רבות עד ימיה האחרונים, עד אשר חלתה ונחלשה, ואמש. בשקט-בשקט. נגאלה מסבלה.

דמותך הקורנת מנתינה ומעשייה תישאר בצרור זיכרונותינו כאחת מאנשי ומייסדי קיבוצנו.

יהיה זיכרך ברוך

                                                                          דניאלה קראוס

 

 

על לוח המודעות בסביום רשום היום: ״אסתרקיה שלנו נפטרה"

כן. אסתרק׳ה מזה 16 שנה נמצאת אצלנו בסביום. כשפתחנו את הסביום אסתרק׳ה היתה בין הראשונים להצטרף.

שמחנו מאוד על החלטתה לעבור לסביום, בגלל הדימוי החיובי שהיא העניקה למקום החדש בקיבוץ. אסתרק׳ה היתה חרוצה ותופרת טובה.

את אסתרק׳ה הכרנו בשבילי הקיבוץ - סבתא עגלגלה עם קוקו ותיוך חם. היא היתה משקימה בבוקר (אחרי לילות שבקושי נתנו לה מנוחה ממכאוביה הרבים) ובמשך השנים היו צעדיה איטיים יותר. צעדה לאט אך בטוח לכיוון הסביום.

 

אסתרק׳ה היתה שבוייה באמונה ״שעבודה היא חיינו״ וגם כאשר נאלצה להישאר בביתה היתה מתעקשת להמשיך את יצירתה גם בבית ויותר מאוחר בנווה נועם. במשך שנים רבות היתה אסתרק׳ה מביאה לסביום קטעי עתונות (אז מעיתון

״דבר״) שעוררו בה התרגשות, והיו לנו שיחות ארוכות ומעניינות בנושאים רבים, בעיקר קשורים לפוליטיקה. היו לה דעות ברורות והיא ידעה להביע אותן הן בשיחה והן בכתיבה. אסתרק׳ה היתה כותבת גם על דברים קלים יותר, וכמעט לא היה ארוע בסביום שלא צויין ע״ י ברכה ממנה.

 

היא לא הסתפקה ביצירה בעבודה, בשיחות ובכתיבה, גם לאומנות הפלסטיק היא פנתה. ביתה מלא פסלים, ציורים ויצירות פרי ידיה. אישה קטנה כל כך עם הרבה הרבה יצירה בתוכה...

 

כשאסתרק׳ה עברה לגור בנווה נועם כוחותיה הלכו ואזלו אך היא עדיין המשיכה לעבוד. לחייך ולדאוג לזולת. עד ימיה האחרונים היתה עם המון הבנה ועזרה ודאגה להאכיל חברה לשולחן האוכל שלה - את שרה בר-שלום.

 

אסתרק׳ה, היית חלק ממשפחת הקיבוץ וביחוד שלנו בסביום ושל כל הצוות המטפל.

נזכור אותך בליבנו.

                                                                      טובה מייקלס ואפרת ידיד

 

 


 

ס ב ת א  אס ת ר

 

דברים על קברה

סבתא אסתר אישה מדהימה בחייה ובמותה.

 

סבתא אסתר היא עולם ומלואו - עולם מלא ועולם ממלא, בעיקר באהבה.

אורח החיים שהנחה אותה - וכך היא גם חינכה את הדורות הבאים: ״ואהבת לרעך כמוך!״ זה בא לידי ביטוי באהבתה ובדאגתה לאחרים. ולנזקקים בעיקר.

את מי שרק יכלה - חיבקה ונישקה (ולא סתם נשיקה - שאבה!). ואצלנו הדבר הפך למושג - ״חיבוק ונישוק כמו של סבתא אסתר״.

היא דאגה לאחרים, רק לא לעצמה. היא הסתפקה במועט! אין ספק. חלוצה היתה בפועלה, וחלוצה היתה בכל נפשה ובכל רמ״ח אבריה.

 

סבתא אסתר זו היסטוריה בהתגלמותה. דפי ההיסטוריה היבשים, שכה שנאתי לקרוא וללמוד, קיבלו מימד אחר לגמרי, כשסבתא אסתר היתה מספרת את קורות חייה המגוונים: איך עזבה את ביתה ומשפחתה בגלות, עלתה ארצה, פגשה את

אהוב ליבה דודיק, (כך קראה לו, לסבא שלנו), ובנתה במו ידיה את ביתם ואת ביתם של אחרים.

 

גבעת חיים היתה התחנה האחרונה במסכת חייה הארוכים. סבתא אסתר, הסבתא האהובה שלנו, נתנה לנו כל כך הרבה, ובעיקר - עושר ואושר רוחני.

סבתא אסתר תישאר אהובתנו לעד.

סבתא אסתר, אישה מדהימה בחייה ובמותה.

                                                עודד מור בשם הנכדים והנינים וכמובן אמא וגילה.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב