מוסה (משה) עקה

חבריי בני קיבוץ גבעת חיים איחוד,

משה אחי, המכונה בפי כולכם - חבריו ואוהביו - מוסה, הלך לעולמו בשבוע שעבר. משה נטמן בגבעה המשקיפה על כל עמק חפר, נוף בחרותו, בגרותו ושיבתו, נוף אותו אהב כל כך. נוף אשר לא היה הופך חלק בלתי נפרד מהוויתו של אחי, אלמלא חי מרבית חייו אתכם ובמחיצתכם.

במושגי העירוניים (המוגבלים משהו, כך מסתבר) נעצב לבי עם השנים על כי אחי לא זכה להקים משפחה בישראל. לתומי סברתי, כי מוסה חי את חייו ערירי, אך לא השכלתי להבין מה גדולה הייתה משפחתו, שבניה כל אחד ואחד מכם. עד כמה אהב ונאהב, וכמה היו מלאים חייו וגדושים.

למרות הקשר ההדוק ביני לבין אחי כל השנים, רק הצצות אקראיות אל מהלך חייו סיפרו לי את סיפורו האמיתי. אירועים, אשר רק בבגרותנו, שלו ושלי, נתנו לי להבין כי מוסה זכה בזכייה גדולה במשפחתו האוהבת, משפחת גבעת-חיים. בין אירועים אלה - מסיבת יום הולדתו השבעים, ולצערי גם הלוויתו. אירועים מרגשים אשר שפכו אור גדול על האושר שהיה מנת חלקו, ועל העצב הגדול שלכם, חבריו ובני משפחתו הראשונה, עם לכתו מאתנו.

חייו של מוסה היו חייו אתכם, ילדיכם - ילדיו, ואתם אחיו! גאוותו הייתה בהישגי הקיבוץ, ודרכו הייתה דרכה של גבעת חיים איחוד. חיים מלאי אהבה, חברות, כבוד הדדי, נתינה וקבלה. חיי משפחה למופת.

נוח אחי על משכבך בשלום, והשגח עלינו ממרומים, למען נשכיל לחיות את דרכנו בדרכך המיוחדת, מלאת שמחת החיים, המחפשת את הטוב בכל דבר (או הטוב, בב' דגושה ובעלת משנה משמעות, כפי שלמדתי), דרכה של משפחתך האמיתית, משפחת גבעת חיים.

האח דוד עקה

 

מוסה!

ב״מילון אסטליין השלם״, תחת הערך קרובי משפחה כתוב:

״מוסה עכה, מוסייף, מוסה קעקול, חוייה, אחינו - זה השכן מקדימה, שמלווה את המשפחה כל השנים. השמות נגזרו לו מספר חסמבה,

ומהזמנים שעבד עם אבא-אורי במחסן המשק ובאקונומיה. בשימוש יומי נצעק השם עם כינוי, ובתגובה נפתח תריס וראש עגול - בקיץ, או כובע צמר שחור מכסה פנים - בחורף, אומר ״אהלן אורי איסלנד, מה המצב?

ולאחר קבלת דיווח יומי, היה בא הסיכום: או ״יהיה טוב״ או, בהתאם לנסיבות, ״המצב ניש״. עד כאן עיין ערך.

מוסה, היית באמת חלק מאיתנו. מהמשפחה, מהשכונה. מהדור שבא אחרי הפילוג לקיבוץ. דרכינו הצטלבו לאורך שנים, בפרדס, במחסן המשק, אחר כך באקונומיה ובחדר האוכל, במגרש הכדורגל, וכמובן בשכנות, בשכונה.

איש רחב גו היה מוסה, ובגו הזה שכן לב רחב. גם כשקצף על מישהו, תמיד היה מפטיר בסוף: תעזוב, תעזוב, במשמעות של לא כדאי להתרגז. ידע לאבחן אנשים, ידע להעריך ולכבד את הטובים, ואילו על האחרים היה אומר בשקט ״חבל על הזמן״.

למרות היותו ערירי, לא היה מוסה בודד. אולי דווקא משום כך היה איש רעים להתרועע, וחברות זו חצתה מחיצות. ואנשים גמלו לו כגמולו, והוא הטביע חותם בחוגים שונים בקיבוץ.

הרבה להתעניין, וכל ערב, כשחזרתי הביתה, היה פותח את החלון ושואל, ומוסה היה אדם שידע לשאול. 

בשיחות ארוכות יותר, על הדשא או אצלו או אצלנו, היה מעלה בנוסטלגיה את ימיו הראשונים בקיבוץ ואת העבודה במחסן המשק. מדבריו ניכר היטב שממש העריץ את הלל ליפמן ז״ל, שנתן לו הרגשה של שותפות ואחריות. משיחות אלה הבנתי מניין למוסה הביטוי ״המצב ניש״. תמיד ניסיתי לתקן אותו ולומר – ״המצב ביש״ ולא ניש. אבל, מאוחר יותר התברר, שכשהלל ליפמן רצה לבטא אי שביעות רצון, היה אומר ״גאר ניש״. מוסה הטמיע מזאת על המצב, שהוא ניש...

לימים, כשעבד בגת, וכושרו הגופני נפגע, חש מוסה כעס ועלבון על חולשותיו הגופניות, והתעקש, שהוא יכול לבצע הכל. אך, לא כאלה היו פני הדברים. בסיועו של התומך והמעודד - של נחום - ולאחר היסוסים ולבטים, נטש מוסה את שכונתנו, ועבר לשיכון שבו היו תנאים טובים יותר.

לפני שבוע נפגשנו בבית-החולים מאיר. פתאום ראיתיו, ואמרתי בקול רם: מוסה קעקול! עיניו הכמעט עצומות נפקחו, והוא אמר בפליאה: אורי איסלנד? מה אתה עושה כאן?

שוחחנו קצת על דא ועל הא, ואז אמר לי: אתה יודע, מאז שעברתי, אני כל הזמן בנווה-נועם, ואפילו לא עשיתי חנוכת-בית... בינתיים, יוסי כפרי חזר, ונפרדנו, ולא ידעתי שזאת פגישתנו האחרונה. ועכשיו אני זוכר, שכשהסתובבתי ללכת, שמעתי אותו אומר בשקט, כאילו לעצמו: יהיה טוב...

אורי אסטליין

 

 

המכתב הבא נשלח לידידו של מוסה, ולדברי כותבתו מיועד הוא לכולנו...

אתמול, עת צעדתי בדד בשבילי המשק, בשבילי ילדותי, והתבשמתי בריחות של פעם, ידעתי, שלדודי היקר נתח משמעותי בבניית שורשיי. אותם מחוזות שנגעתי בהם, עיצבו בבוא הימים את תשתית חיי, עליה קמה וצמחה האהבה לארץ הזאת ומקימיה.

ולמה אני כותבת אליך... דווקא אליך? כי ידעתי על הקשר המיוחד שנרקם בין מוסא היקר, או בפינו מוש-מוש, לבינך.

עת היינו במסע הלוויה )לוויה שכל אחד מאתנו יצא והתפלל שכך בדיוק ייפרדו ממנו החיים), נותרה חרותה בי תמונת בנך הנשען עליך ובוכה על האבדה ואתה עמדת שם מחבק ומנחם.

תמונה זו, במקום אלף מילים, הוכיחה על הקשר המשפחתי המיוחד שנרקם ביניכם.

לדוד משה, הקיבוסניק, (בפי הבגדדים) היה מקום נכבד באלבום המשפחתי - איש מיוחד. לגביו היה קונצנזוס אחיד - אהוב, נערך ואהוד.

האיש שכיבד את האדם באשר הוא, ואת אורח חייו מבלי לדרוך, מבלי לקטרג ומבלי לבקר. נוח לבריות. וכשכאבנו על כך שלא זכה להקים משפחה משלו, מצאנו, שלאדם היקר הזה יש עוד מחוזות אליהם התחבר ומהם ינק הנאה ואושר.

ואתה היית זה שהראה שלידידות שנרקמה יש רלוונטיות לא פחות מאשר לתא המשפחתי הידוע.

חרוטות בי תמונות, בהם דאגת להביאו לכל האירועים המשפחתיים, ואתה הוא זה שטיפל בו בעת חוליו, ובעיקר זה שדאג לחגיגת ה 70 שלו.

ידידות זו, שהייתה קרוב לוודאי הדדית, מהווה צידה ומסר שלחברות מעין זו יש כוח, נפח ומשמעות.

מוסא הוא ״מושג״ כפי שהתבטא אחד החברים אתמול.

דודי היקר מיצה את חייו עמנו ואת מקומו על הארץ הזאת במידה כזאת, שאתה ומשפחתך היוותם חולייה דומיננטית במחרוזת חייו.

נתן יהונתן באחד משירו כותב: ״ראיתי דו-שיח ללא מילים על רקע של שקיעה ודומיית מילים מקצה הדרך״ - ואלו המילים שחותמים את מסכת חייו של דודי היקר בעיניי.

 

תודה,

רותי הבת של סימה (אחייניתו)

על כוס קפה עם מוסה עכה

בתוכנו 1985

מתהלך וחי בקרבנו אדם שקט ונחבא אל הכלים אשר למרות צניעותו הוא מטביע את חותמו על המוסד אותו אנו פוקדים מדי יום. אם יאמר הוא "חדר האוכל זה אני!" לא נחשוב לו זאת ליוהרה. כולנו חבים לו הכרת-תודה והערכה רבה על מלאכתו היומיומית, האפורה, החשובה כל כך. רובנו, מן הסתם, מכירים את מוסה דרך ה"בוקר טוב" בעגה האופיינית לו, או את הטפיחה על השכם עם מאור-הפנים החייכני בינות לשולחנות האכילה או עגלות ההגשה. זהו מוסה. רצינו להכירו מעט יותר. לכוון עליו , ולו לזמן קצר את "אורות הזרקורים" אשר אינם נוטים לפנק אותו בדרך כלל. ישבנו בדירתו הארעית (הוא חוזר בקרוב לדירת הקומותיים המשופצת שלו), ושוחחנו עם מוסה, לא לפני שלגמנו כוס קפה שחור וטעים על...מוסה.

בא לנו לפתוח מההווה דווקא.

מוסה, האם גבעת חיים היום היא הבית שלך?

אחרי שלושים שנה במקום הזה אני אומר בגלוי ובכל האמת: אם יתנו לי בית בעיר עם עבודה וכל התנאים, אני לא עוזב את גבעת חיים. זה היום הבית שלי. יש לי כאן חברים. אני מרגיש כאילו נולדתי במקום הזה. יש לי פה נוף יפה, אוויר טוב. אני אגיד לך עוד משהו: אם הייתי בעיר לא הייתי יכול לנסוע לחו"ל. לא היה לי מספיק כסף. נסעתי פעמיים למצרים. האחים שלי בעיר לא יכולים להרשות לעצמם את זה. בכלל, כשאני נוסע לבקר את אמא בעיר, אני תמיד רוצה לברוח משם ולחזור מהר לכאן, הביתה. אני אוהב את השקט שלי, את הבית שלי וזהו. עוד מעט תהיה לי ממש וילה. יותר מזה הבן-אדם לא צריך.

נחזור להתחלה מוסה, מה אתה זוכר מילדותך ומבית-אבא בעירק?

גרנו בעיר קטנה, נאסריה, לא רחוק מבצרה בעירק. היינו משפחה גדולה- שבעה בנים ושתי בנות. אני נולדתי שישי ברשימה. לפני נולדו שני אחים גדולים, אחריהם שתי האחיות, עוד אח שמת יום לאחר הלידה, ואז בא תורי, ואחרי נולדו עוד שלושה אחים. לאבא היתה חנות בגדים. המצב בבית היה טוב. בדרך כלל לא חסר לנו דבר. אני זוכר שהיינו הולכים עם אבא לבית הכנסת בשבתות ובחגיםץ ברבי שבת הוא היה עושה קידוש. אבא נפטר כשהייתי בן שתים-עשרה ואז הפסקנו לקדש. לאחר מותו הלכתי במשך שנה שלמה לבית הכנסת, יום יום, בוקר וערב, כדי להגיד "קדיש".

האם סבלתם מגילויי אנטישמיות?

בדרך כלל לא. החברים הטובים ביותר שלי היו ערבים. רק כשהיטלר עלה לשלטון בגרמניה התחילו הצרות גם אצלנו התחילו לקרוא לנו בשמות-גנאי, להעליב אותנו. אני זוכר טוב הפגנה של הערבים נגדנו. התחילו לזרוק עלינו אבנים. המשטרה הצילה אותנו ופיזרה את ההפגנה. לפעמים ראש-העיר והמשטרה היו מבקשים מהיהודים לקום ולעזוב את העיר לכמה ימים ואז היינו יוצאים אל הפרדסים שבסביבה. כשנרגעו הרוחות ועברה הסכנה היינו חוזרים לעיר. אני זוכר שבבגדד היו הרבה מקרים של רצח, שוד ואונס כלפי הקהילה היהודית.

מה היה המצב בבית הספר?

למדתי בבית ספר מעורב, לא היה בי"ס יהודי. לא הרגשנו שום הבדלים בינינו לבין הילדים הערבים. למדנו את הקוראן בדיוק כמוהם. רק כאשר התחיל להתעורר "העניין הפלשתינאי בארץ ישראל" היו מוציאים אותנו משיעורי קוראן.

האם למדת תורה?

כן. בבית הכנסת הקטן בעיר למדתי פעמיים בשבוע לאחר שעות ביה"ס, אצל מלמד יהודי.

ועברית?

רק בין המבוגרים היו כמה שדברו קצת עברית. מעטים מאד. לאחר שאבא נפטר הפסקתי ללמוד. לא היה לי ראש לזה. רציתי להתחיל לעבוד כסנדלר כדי לעזור לאמא בפרנסה. הסתובבתי בין היהודים והתחלתי לשמוע קצת על ישראל. אז גם שמעתי שפה בלתי-מוכרת והסבירו לי שזאת עברית. יותר מאוחר אסרו השלטונות על לימוד ודיבור עברית. התחילו לעשות את זה במחתרת. אחת מאחיותיי היתה פעילה בזה. אני עצמי למדתי עברית רק בארץ.

איזו פעילות ציונית קיימתם לפני העלייה לארץ?

הגיעו לעיר שליחים מישראל אך אני לא פגשתי אותם. היה לי חבר שסיפר לי קצת על הארץ. הוא אמר שיהודים מעירק מתחילים לנסוע לשם. ממנו שמעתי שארץ ישראל נמצאת בפלשתין וידעתי איפה היא...כל הפעולה הציונית ופעולות השליחים מא"י נעשו בסתר. אני זוכר שאחי הגדול הזהיר את אחת האחיות שהיתה פעילה ציונית ואמר לה שאם תמשיך עם זה היא תגיע לבית הסוהר. באמת, אחר כך אחד מהאחים שלי הואשם בפעילות ציונית וישב שמונה שנים בבית הסוהר. כשפרצה מלחמת השחרור שמענו על כך ברדיו ב"קול ישראל" בערבית. גם על זה חל איסור מוחלט והקשבנו לרדיו בסתר.

מתי עליתם?

בשנת 1951 התחילו לתת אישורי יציאה ליהודים. ויתרנו על תעודות הזהות העירקיות שלנו. בפספורט היה כתוב שאנו טסים מעירק לקפריסין אך בעצם טסנו ישר לישראל.

כל המשפחה עלתה ביחד?

לא. עשינו כמה "נגלות" אמא נאלצה להישאר בעירק בגלל האח שעדיין ישב בכלא. לא הסכימה לעזוב אותו. יחד איתה נשאר גם האח הצעיר ביותר שלא הורשה לעלות בגלל גילו. לאחר מהפיכת קאסם שוחרר האח מהכלא ועלה לארץ. בינתיים התחיל האח הצעיר לעבוד, הרוויח כסף ולא רצה לבוא לישראל. עם עליית סדאם חוסיין לשלטון הוא נאסר לחצי שנה. כאשר שוחרר הגיע  לארץ בסיועו של מוסטפה ברזאני, מנהיג הכורדים בעירק, שקיבל כסף מממשלת ישראל כדי שיעזור להוציא יהודים מעירק. הוא היה האחרון מבני המשפחה שעלה לארץ. אמא עצמה עלתה לפני שתים-עשרה שנה.

איך אתה מגיע לגבעת חיים?

הגעתי לגבעת חיים ב- 1954. מטעם הסוכנות ארגנו כאן אולפן חקלאי לחיילים משוחררים. היינו צריכים לעבוד שמונה שעות כל יום וקיבלנו שישים ל"י לחודש. אורי לברון ריכז את האולפן. כשהחליטו לפרק את האולפן אמרו לי שאני צריך להחליט אם לעזוב או להישאר. אני זוכר שאליעזר ארזי עשה איתי טיול בכביש והסביר לי על חיי הקיבוץ. אחר-כך בא אלי גם צבי פלבר שהיה אז מרכז העבודה וביקש לדעת אם אני נשאר. אחרי שבועיים הודעתי שאני נשאר.

היכן עבדת?

עבדתי בהכנת תערובת לבעלי-חיים במחסן המשק. יחד עם הלל ליפמן, היינו מכינים כל יום 6-7 טון תערובת לרפת, ללול, להודיה ולדיר הצאן. גם מרדכי שקדי עבד שם לפעמים. כשהלל יצא לריכוז קניות החליף אותו רולף דרייפוס. עבדתי במחסן התערובת שבע שנים, זו היתה תקופה טובה מאד.

איך הכנתם את התערובת?

קיבלנו בתוך שקים את כל החומרים שמרכיבים את התערובת. שפכנו אותם לתוך מיכל לפי הכמויות הנדרשות. במיכל היה מערבל שערבב את כל החומרים ביחד. היתה שם גם מגרסה שגרסה את הגרעינים הגדולים ופוררה אותם. מן המיכל היינו מוציאים את התערובת המוכנה עם משפך לתוך שקים. העמסנו אותם על המשאית (עם אבל ז"ל או משה פינק) חילקנו אותם לכל הענפים. העבודה היתה קשה מאד עם המון אבק אבל אהבתי אותה. אלו היו שבע שנים יפות בחיי.

ומה הלאה?

לאחר שסגרו את מחסן המשק עבדתי שנתיים בחדר האוכל יחד עם ריקי ארזי ז"ל. משם יצאתי למכון התערובת ב"אמבר". עבדתי שם שנתיים וביקשתי להפסיק. לא יכולתי לסבול את הקיבוצניקים-המנהלים. היתה אווירה לא טובה. חזרתי הביתה והלכתי לעבוד בפרדס. אורי מירון היה המרכז. היה צוות מצוין. אורי לברון, מורדי, משה נתיב ידידי היקר, יעל הרץ, ארי פולק, איציק הרץ, חבר'ה טובים.

ומשם חזרה לחדר האוכל?

כן. שבע שנים עבדתי בערב. הייתי מתחיל ב-12 בצהריים, הולך בשלוש להפסקה. חוזר בחמש ויחד עם שתי בנות מהאולפן עובד עד תשע בערב. אחרי שבע שנים הלכתי אל יענק'לה מרכז העבודה, ואמרתי לו שמספיק לי עם העבודה בערבים. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר ואמר שאין לי מחליף אבל זה לא עזר. עברתי לעבודה בבוקר ואת זה אני עושה עד היום.

ניסית גם משהו אחר?

הלכתי ל"גת" לראות מה עושים בפלסטיק, אבל ראיתי מיד שזה לא בשבילי.

איך אתה מצליח להסתדר עם כל העובדים?

לא יודע איך אבל מצליח...מתרגל אל כולם ומסתדר איתם והם מסתדרים איתי.

והמתנדבים?

אין לי בעיות איתם. למדתי כמה מילים באנגלית למשל, "clean the table" וזה מספיק. אפשר להראות גם עם הידיים. לפעמים הם עושים בלאגן, אבל לא נורא.

מוסה, את האמת, אתה אוהב את העבודה הזו?

כן בהחלט. לא הייתי מחליף אותה היום בשום עבודה אחרת. בכל מקום אחר הייתי מרגיש זר. אני מגיע כל בוקר בחמש ודואג שהכל יהיה מוכן לחברים שיוצאים מוקדם לעבודה, כי חשוב שיוכלו לשתות קפה בשקט לפני שמתחילים לעבוד. אני אחראי גם על שטיפת הרצפה. החברים כבר יודעים שאני שוטף בהתחלה את החלק המרכזי ומתישבים בצד כדי לא להפריע. כולם כבר התרגלו לראות אותי בחדר האוכל ואני מבסוט מזה. גם הילדים. הנה, לדוגמא: אמנון בן-אור הקטן אמר לסבא שלו "החדר אוכל הוא של מוסה" סבא חיים השיב לו "לא נכון, חדר האוכל הוא שלנו", אבל הקטן מתעקש "לא, הוא של מוסה". כשהורים רוצים שהילדים לא ישתוללו הם אומרים "תיזהרו, מוסה יכעס עליכם".

מה היית משנה בחדר האוכל?

שני דברים. צריך להגדיל את שטח ההגשה העצמית. בימי שישי יש ארבעה מסלולים וזה צר מדי. לא מספיק מקום. גם המינימרקט קטן מדי וצריך להעביר אותו למקום אחר. באופן כללי אני מבסוט. חדר האוכל גדול ויפה. שעות הארוחות הן גמישות מאד, הרבה יותר מאשר במשקים אחרים. אני חושב שבדרך כלל נעים לשבת ולאכול אצלנו.

מה אתה עושה בזמן הפנוי? יש לך תחביב?

אני קורא עיתון "מעריב", כמעט את הכל. ספרים אני קורא רק מעט כשיש לי שקט בראש. כל יום מ-18:30 עד 19:30 הולך לעזרא שמש. שותה אצלו קפה ומשחקים דומינו. לא, אין לי תחביב. 

כשהייתי צעיר אהבתי מאד ספורט. הייתי חובב כדורגל. מילו (צ'רבנקה) ראה שאני בא למשחקים ויום אחד הציע לי שאקח על עצמי את סימון המגרש והרכבת הרשתות על השערים. הסכמתי. קבלתי עזרה ולפני כל משחק הייתי מסמן את הקווים בסיד. הייתי סוחב מהמטבח ארגז עם בקבוקי מיץ על הכתפיים ומחלק לשחקנים בהפסקה. דאגתי גם לכביסה המלוכלכת אחרי המשחקים שתגיע למכבסה. הייתי גם סדרן במגרש. לפעמים היה קצת בלאגן, בעיקר במשחקים נגד גבעת-אולגה. אחרי המשחק הייתי מוריד את הרשתות, סוגר את הכל והולך הביתה. כשהקבוצה עברה לשחק באיצטדיון גמרתי עם התפקיד. לא, היום כבר לא הולך בשבתות לכדורגל. כל יום שישי אני גומר את העבודה יותר מוקדם ונוסע אל אמא. היא כבר לא יכולה לבוא לבקר. יש לה בעיות עם הרגליים. היא כבר בת תשעים וחמש. בשבת נפגשים אצלה כל בני המשפחה. יש לה כבר כמה נינים והרבה נכדים. במוצאי-שבת חוזר הביתה. רק שבוע אחד בחודש אני נשאר, כשיש לי תורנות שבת.

לסיום, מוסה, נהוג לומר שהעיקר הבריאות. איך הבריאות אצלך?

מאה אחוז. לפני כמה שנים עברתי ניתוח לקיצור המעיים. ירדתי הרבה במשקל והיום אני מרגיש ממש טוב. במאי הקרוב אני אהיה בן חמישים ושבע. רוצה להמשיך ולעבוד כל זמן שאני יכול ומקווה שלעוד הרבה זמן.

ובכן, זהו האיש. זהו מוסה...פשוט-הליכות, מחוספס משהו, שמח בחלקו, תורם כמיטב יכולתו והבנתו למען רווחת החברים הבאים לסעוד בחדר האוכל, אוהב את שגרת יומו ואת פינתו השקטה כאן בינינו. ונדמה לי שזו ההזדמנות לומר: תודה לך, מוסה!

(רשם חנן)