חסר רכיב

אלי יואכימסטל

אלי יואכימסטל
- כ"ח אדר תשס"ב
29/10/1910 - 12/03/2002

מסכת חייו של אלי שזורה בנפתוליו של חלוץ, שהחליט לעלות לישראל בתקופה קשה, ולחפש בה את מקומו.
אלי נולד בברלין, ב-1910, ובביתו לא ידע שובע, מאחר והמצב הכלכלי היה ירוד.
הוא קיבל חינוך גרמני, בשילוב של מסורת החגים היהודיים.
לאחר שסיים בי"ס יסודי, למד בבית ספר חקלאי, מתוך מניעים פרקטיים - כבר אז חשב על עלייה לישראל. ואמנם בהיות אלי בן 15 הצטרף לתנועת ה"בונים".
יחד עם לימודיו מביה"ס החקלאי הוא סייע בפרנסת המשפחה ועבד בחנות סיטונאית.
בשנת 1934 נשלח מטעם ה"בונים" להכשרה בלייטוורס, שם למד טיפול בענבים ועבודה ביקב.
משם נשלח להמשך ההכשרה לסלובקיה,ולאחר מכן לדנמרק, שם שימש עגלון בהוהלת חלב למחלבה.
מדנמרק עלה אלי לישראל ב-1937, והצטרף לאנשי גדרה. ב-1942 עברה הקבוצה לכפר-סאלד. גם שם עבד במחלבה וייצר גבינות ושמנת.

בשנת 1952 עבר עם הכפר סאלדים, שיחד עם אנשי גבעת חיים הקימו את הקיבוץ החדש.
תחילה המשיך לעבוד במחלבה, אחר כך עבר לעגלונות - הוביל מזון וכביסה לבתי הילדים עם הסוסה אפורה. שנים אחר כך נטש את העגלונות לטובת הטרקטור, באותו תפקיד. בהמשך עבר לעבוד בחדר האוכל בטיפוחה של רודה שחר. תמיד היה חרוץ ומסור לעבודתו.

פסח 1964

פסח 1964


פורים

פורים



בשנת 1958 נישא לרות, והם חיו כ-20 שנה יחידיו. במיוחד אהבו להאזין יחד. היתה זו תקופה מאושרת בחייו. עד שנפטרה.
ב-1980 הצטרף אלי, למשפחתי, והפך להיות בן בית שלנו. כשראיתי לראשונה את אלי, חשתי בבדידותו ובצורך שלו להיות עם משפחה, מאז ועד העברתו ל"נווה נועם" היה חלק ממשפחתי המצומצמת בקיבוץ, והמורחבת - מחוצה לו.
אלי תמיד היה אדם שמח בחלקו, מעולם לא התלונן. תמיד "הכל בסדר"! הוא היה מבקר אצלי באמצע השבוע ובשבתות. היה מקפיד, כיאה לבן משפחה, להביא דברי מתיקה לילדיי, בצירוף כרטיס ברכה.
יחד עם קשייו של אלי בנפתולי חייו, הוא ידע גם למצות את מנעמי החיים : הוא הקפיד כל שנה לנפוש במלון בחיפה, ואף מדי פעם נסע לשוויץ בה היה לו מלון שלו, קבוע.
ניתן היה להיווכח בצניעותו הרבה, כאשר היה אורז מזוודותיו לפני הנסיעה; לא לקח עמו מערכות בגדים רבות. כדי שיחוש הרגשת חשיבות, נהגתי מדי פעם להתקשר אליו למלון, וכך שמו יוכרז בכריזה של המלון, והוא יווכח כי מתעניינים בו, ושהוא אינו בודד כפי ששידר לעיתים.

בחמש השנים האחרונות עבר אלי להתגורר ב"נוה נועם", וזכה לאהבה ותשומת לב מצד כל הצוות.
השתדלתי להנעים לו את ימי שהותו שם, ובשבתות הייתי באה אליו, ובילינו יחדיו בשירה, בהתעמלות, ובסיפורים על ילדיי ובני ביתי.

בתקופה האחרונה, אלי בקושי זיהה אותי, וברוב הזמן ישן, אך אני המשכתי לבקרו, לסעדו ולשוחח אתו. אני חייבת לציין, שעם דעיכתו של אלי, הוא זכה לתשומת לב של הצוות, ולטיפול מסור וצמוד. זוהי תעודת כבוד לקיבוץ, היודע לכבד ולהעניק חמימות רבה לקשישיו. גם ברגעים האחרונים, כאשר אלי כבר לא היה בהכרה, הרעיפו עליו מטפלי "נוה נועם" אהבה, חמימות ותשומת לב.
יהי זכרו ברוך
אסתי בירן

אלי מחלק כביסה לבתי הילדים




חמש דקות אחרי שנודע לי על מותו של אלי - אני כותב עליו מספר הגיגים שחולפים במוחי. מדוע אני כותב על אדם זר, שלא היה קרוב משפחה, לא חבר לשיחה ושאין לי רקע משותף עמו? כי יחד עם זה,לפתע אני מתייג את אלי במחשבתי כן כבן משפחה, כן כחבר לשיחה עם רקע עשיר ומשותף. אלי הצטרף אלינו כבן משפחה מאי שם, מאיזו שמורת טבע שהולכת ונעלמת, של ייקה שאהב להאזין למוסיקה עם הרבה גינוני נימוס אירופאיים, שלצערי, כבר אינם בנמצא. אלי התקבל על ידנו כדבר המובן מאליו: עוד בן משפחה אובד שאסתי אחותי אספה אלחיקה. איש נייטרלי, יושב ומאזין ואינו מגיב, כשומע הכל, אך אינו רוצה להביע דיעה.
סקאלת הנושאים והמשפטים שאלי היה אמון עליהם היה מצומצם, אך תמיד היתה זכורה לי רוחו האופטימית והסתפקותו במועט, ובמשפט שחזר עליו בכל שיחה: "הכל בסדר!" זוהי תמצית פילוסופיית החיים של אלי: בודד ערירי, ללא נפש חיה של חבר, עבודת עגלונות פשוטה, הליכה מדי שנה לפנסיון בסגנון אירופאי או נסיעות לשוויץ לנשום אויר פסגות שלתרבות אירופאית, ובעיקר - להתבודד עם המוסיקה והתקליטים שכה אהב, כמו שם, באולמות הקונצרטים של ברלין, שניחוחם באחת נקטע בשל אווירת מלחמת העולם השניה.
ולמרות המרירות שיכולה היתה להתבצבץ מצורת חיים זו, אלי הסתפק במועט עם "הכל בסדר" שלו. הוא היה חלק אינטגרלי במשפחתנו, בלי לשאול שאלות רבות - עוד דוד שהסתפח אלינו.
אלי הגיע לשיבה טובה ונפטר. ולנו, בני המשפחה נותר חלל.

יהיה זכרו ברוך.
רוני כס-אל (אחיה של אסתי בירן)

עזרא שמש, אלי יואכימסטל בחדר האוכל צילם חגי דור





ראיון אישי עם אלי יואכימסטל

מראיינת: דינה שפריר 
המקום: ארכיון
תאריך: 17.12.1989

נולדתי בברלין ב-1910. עוד מעט, בשנה הבאה, אהיה בן 80. 
הבית לא היה בית דתי. שפת הדיבור הייתה גרמנית. לא דיברו בשום שפה אחרת. אבא היה herren konfektion  שלבגדים. אחר כך היה עצמאי, מכר סיגריות ובגדים. לא הייתה לו חנות, הוא הלך מבית לבית. המצב הכלכלי היה קשה.
אמא הייתה עקרת בית. מלבדי היו בבית עוד שתי אחיות. אחת הייתה צעירה ממני בשלוש שנים, ואחת צעירה ממני בחמש שנים. האחות האמצעית נספתה בשואה.
בבית חגגו את כל החגים. ההורים הלכו לבית הכנסת בראש השנה, ביום כיפורים ובפסח. בפסח ערכנו "סדר". במשפחה אהבו מוזיקה. היה גרמופון בבית והקשבנו למוזיקה.
למדתי בבית ספר עממי גרמני. היו שם עוד תלמידים יהודיים. לא הייתה אנטישמיות. גם אחותי למדה באותו בית ספר. אחותי הצעירה ביותר למדה בבית ספר יהודי. לא ידעתי עברית, וגם לא את התפילות, שום דבר. אחרי בית הספר העממי הלכתי ללמוד בבית ספר חקלאי. רציתי ללמוד חקלאות, כי כבר חשבתי על עלייה לארץ. בגיל 15 הצטרפתי ל"הבונים", וכמובן חשבתי על עלייה. למדתי שנתיים בבית הספר החקלאי, שם הרגשתי טוב. אחרי הלימודים הלכתי לעבוד בחנות אנגרו (סיטונאי) עבדתי שם 4-5 שנים. עד גיל 23 עבדתי בחנות. אחרי זה הייתי בלי עבודה. בשנת 1934 נשלחתי מטעם "הבונים" להכשרה בלייטמרס, באזור ביהם. שם למדתי "כרם". טיפול בענבים וגם עבודה ביקב. למדתי לעשות יין. אני זוכר שלקחתי פעם צינור לפה ושתיתי בצינור כל כך הרבה יין, ולא ידעתי איך הגעתי למיטה אחר כך. שנתיים הייתי באותו בית ספר לעשיית יין, אחר כך נסעתי לסלובקיה, שם הייתי בהכשרה ארבעה חודשים. אחר כך נסעתי לדנמרק, שם הייתי עגלון. בכל יום הייתי מוביל את החלב למחלבה שהייתה במרחק של 4 ק"מ מהמקום שבו עבדתי, בסך הכל שמונה ק"מ. בדנמרק נשארתי עד שנת 1937. באוגוסט 1937 עליתי ארצה. באתי לגדרה. שם היינו עד 1942. בגדרה עבדתי בחדר האוכל, בגן והייתי שומר לילה במשך שנה שלימה. אחר כך לא יכולתי לישון ביום, ושלחו אותי להבראה למשך שבועיים בחיפה. ב-1942, כשעברנו לכפר סאלד, עבדתי במחלבה, עשיתי גבינות ושמנת. עבדתי גם בחדר האוכל. ב-1952 באנו לגבעת חיים. לא רציתי להיות בקיבוץ המאוחד. בגבעת חיים עבדתי בחדר האוכל , עשיתי שמנת, אבל, אחרי איזה זמן הפסיקו כאן לעשות שמנת. שלחו אותי לעבוד ב"גת" שמונה חודשים. אחר כך הייתי עגלון, עבדתי בעגלה עם סוס והובלתי אוכל ובגדים לבתי הילדים. עשר שנים עבדתי בטרקטור בחצר, בעיקר הובלות. מלבד העבודה חילקתי כרטיסים לקונצרטים. עד היום אני מקשיב למוזיקה ויש לי הרבה תקליטים. 
נהגתי טוב בטרקטור אבל לא קיבלתי רישיון. לא הצלחתי לעבור את המבחנים בתיאוריה. לא הפסיקו לי את עבודתי בגלל זה. את העבודה בטרקטור הצטרכתי להפסיק כי עברתי ניתוח ב-1976. מאז אני עובד בחדר האוכל ואני מרוצה מהעבודה שלי.
ב-1958 התחתנתי עם רות. 20 שנים היינו נשואים. גם היא אהבה מוזיקה. יחד היינו שומעים תקליטים. תחביבים אחרים לא היו לנו. לפני תשע שנים קיבלתי משפחה, את אסתי. לשם אני הולך תמיד בשבת, ביום שישי בערב הם לוקחים אותי לחדר האוכל. הם באים אלי ואנחנו אוכלים ביחד ארוחת ערב. אסתי לא תמיד בבית בשבת. כשהיא איננה ביית אני לא הולך לשם. אני מרגיש שם טוב עם כולם, עם הילדים ועם כל המשפחה. זה מאד חשוב לי.
בקיבוץ אני מרגיש טוב. טוב לי בעבודה. אחרי העבודה אני רואה טלוויזיה ושומע מוזיקה.
יש לי אחות ברמת השבים, וזה מה שנשאר לי מהמשפחה. אבא מת בברלין. לקחו אותו לעבודה קשה ב-1942. הוא קיבל התקף לב ומת. אחרי מותו של אבא לקחו את אימי ואחותי לאושוויץ והן מתו שם.
אחותי הצעירה ביותר, כבר אמרתי, ברמת השבים. היא עלתה לארץ ב-1936. הייתה שנה אחת בהכשרה מטעם "החלוץ". היא לא הייתה ב"הבונים". לפעמים היא באה לבקר אותי ולפעמים אני נוסע אליה. אני עליתי לארץ אחריה. קיבלתי סרטיפיקט ועליתי באופן ליגאלי באוניה ירוזלמה.
עכשיו אני ממלא מפיות ומכין ארוחת עשר בחדר האוכל. ביום שישי אני גם מחלק עוגות.  

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב