מאיר גרינבאום

נולדתי ב-1915 13.2 בגרמניה, בעיר Bielefeld להורי, דוד וברטה גרינבאום. היינו בבית שני ילדים אחותי הצעירה ממני ואני. הורי היו שייכים לקהילה הרפורמית שהייתה אחת הקהילות הרפורמיות הוותיקות בגרמניה ומנתה כ-700 נפשות. החיים היהודיים בקהילה היו אינטנסיביים: כל ערב שבת הלכנו לבית הכנסת, שם התקיימה תפילה מיוחדת לצעירים. הייתה גם תנועת נוער יהודית- גרמנית לא ציונית בשם ברית הצופים היהודיים. החינוך בתנועה היה לאזרחות טובה ולהרחבת האופקים האוניברסליים. לציונות הגעתי עם עלות הנאצים לשלטון ב-1933. תנועת הנוער שלנו הפכה אז- לציונית מגשימה.

הורי באו מבתים מסורתיים, שניהם בנים למשפחות ותיקות בגרמניה, שהיו בגרמניה כבר ב-1730.אבי בא מכפר קטן והשכלתו הייתה עממית. פרנסת המשפחה ממסחר בטקסטיל, בנעוריו היה חייט. בתקופת האינפלצייה ב-1922 זנח את מקצועו ועבר לסחור בטקסטיל. מצבנו הכלכלי היה טוב.

הייתי נער שובב. זכרונותי הראשונים מימי ילדותי הם מתקופת ראשית בית הספר העממי. בכיתה בתיכון היינו 3 תלמידים יהודיים, השאר גויים. בכל בית הספר היינו 7 יהודים בכיתות השונות, ביניהם גם אורי לב-רון שהיה בן עירי. הורי רוב התלמידים הגרמנים השתייכו לתנועות ימניות קיצוניות וגם המורים וגם התלמידים נתנו לנו להרגיש ביהדותנו. לקהילה לא היה גן ובית ספר יהודי, וכל החינוך שלי הסתכם בשיעורי הדת. תלמידים נוצריים קיבלו במסגרת השעורים בבית הספר שיעורי דת, ואנו, ילדי היהודים, רוכזנו בכיתה אחת, ורב הקהילה היה מעביר לנו שיעור כך במשך כל שנות בית הספר התיכון. 

היו בעיר שלנו כ-130000 תושבים מהם 750 יהודים כל הזמן היינו בתנועת נוער, היינו מקיימים מפגשים במועדון שלנו שליד בית הכנסת. נפגשנו פעמיים בשבוע ודנו בבעיות העולם והשעה כמו פציפיזם סוציאליזם ובעיות אקטואליות של גרמניה בשנים 1933-1931 הייתי חבר בתנועה סוציאליסטית פרה- מיליטריסטית. בעיקר השתתפתי בהפגנות, כנסים ותהלוכות.

כאשר הנאצים עלו לשלטון ב- 1933 עזבתי את בית הספר והלכתי לעבוד בבית מסחר יהודי גדול בתור מתלמד מאוד לא אהבתי את העבודה הזו. בספטמבר 1933 עזבתי את הבית והלכתי להכשרה שארגנתי לעצמי באופן פרטי ליד העיר Krefeld הכשרה בעבודת גן ירק. 

הגן היה שייך לתעשיין יהודי שהסכים לתת עבודה לי ולחבר שלי שהיינו שייכים לתנועת נוער בשם Krefeld - " אנשי עבודה " תנועת נוער זו התאחדה יותר מאוחר עם השומר הצעיר.

ההכשרה בגן הירק של התעשיין הייתה הכשרה דה-לוקס. היה לנו חדר בעיר. בהתחלה אכלנו על שולחנו של התעשיין, וכשלאשתו נמאס מנוכחות שני הצעירים, הוא סידר לנו מסעדה יהודית כשרה בעיר, וכמובן גם שילם תנועת החלוץ הכירה בסוג הכשרה פרטי זה. בתקופת ההכשרה שנמשכה כחצי שנה, ביקרנו בסניף התנועה ב Dusseldorf מרחק של כ-20 קילומטרים מעירנו והשתתפנו בפעולות התנועה. 

ב-1934 התנועה סידרה לי מקום הכשרה ביחד עם חברי בכפר קטן ליד העיר Stuttgart הסידור היה במסגרת הכשרה בודדת בחקלאות כהכנה לחיים בארץ. באותו כפר היו עוד שני צעירים יהודים מהתנועה שלנו שחיו אצל איכרים אחרים. אני עבדתי וחייתי בביתו של איכר נוצרי. גרתי בביתו ואכלתי עם בני משפחתו. מתקופה זו יש לי זיכרונות רבים. פעמיים בשבוע הוא היה לוקח אותי עמו ליום השוק לשווק את הירקות. את תפקיד השיווק נתן לי באומרו שהיות ואני נראה ומדבר לא כמו המקומיים, יש סיכוי שייקנו אצלי יותר. אחרי שסיימנו את המכירה נהג לקחת אותי עמו לבית המרזח לשתות בירה. בית מרזח זה היה שייך ל-S.A. אנשי החולצות החומות. כאשר שאלתי אותו מדוע הולכים למקום זה לשתות, טעו שזו המסעדה הכי זולה בעיר והבטיח לי שלא יעונה לי שום רע כשאני אתו, וכך היה. האיכר הזה היה מאוד טוב אלי, ולמדתי אצלו לעבוד בחקלאות. עבדנו יחד מ-5 בבוקר עד שקיעת השמש. תמורת עבודתי קיבלתי דמי כיס בלבד בערב נתתי שיעורי עזר לבנותיו הקטנות. זכורה לי מתקופה זו אפיזודה קטנה. אחת לכמה שבועות נהג האיכר לשלוח אותי עם העגלה לקסרקטין של חיל הפרשים של הצבא להעמיס זבל כאשר בפעם הראשונה באתי לשם. עצר אותי השומר בכניסה ורצה לדעת מי אני ומה מעשי באזור זה, סיפרתי לו שאני מאזור אחר ושאני יהודי ועובד אצל האיכר המסוים אותו הכיר. הוא אמר לי לגשת לאורווה ולהעמיס את הזבל. כאשר התחלתי במלאכה הופיעו חיילים מהמחנה, עמדו סביבי והתבוננו בהתפעלות במעשי, איך זה שיהודי עובד עבודה פיזית. צחקו והתבדחו עד שסיימתי והסתלקתי משם.

הייתי קשור לבית החלוץ בStuttgart וכל יום ראשון, כשאיכר הלך לכנסייה, הייתי הולך לסניף להשתתף בפעולות בתנועה פגשתי את אלכס קסטן שעבד אף הוא בהכשרה בבניין. בפעולות שמענו על הארץ ועל הקיבוץ והציונות. בסניף התקיימו גם חוגים שונים. אני השתתפתי בחוג תנ"ך בהדרכתו של מרטין בובר. באותה תקופה גם הדרכתי בני נוער בתנועה. 

היינו יוצאים לטיולים לאורך הגבול השוויצרי. באחד הטיולים האלו חציתי את הגבול ויומיים טיילתי ברחבי שוויץ לבדי. כשעמדתי לחזור לגרמניה בטרמפיאדה ליד Zuerich קניתי שני עיתונים קומוניסטיים שיהיה לי מה לקרוא עד שאתפוס טרמפ. כשעליתי לטרמפ שעצר לי נוכחתי לדעת שאני נוסע עם נאצי. תקף אותי פחד שהאיש ראה את העיתון שברשותי וילשין לשלטונות. כל הנסיעה הייתי במתח רב שאתפס כשאעלה על האונייה לחצות את הגבול. אך למזלי הוא לא שם לב והגעתי בשלום הביתה.

לפני שנבדקתי במכס החבאתי את העיתונים מתחת לגרב. הפקיד שבדק ראה והריח את הגרביים ומייד שיחרר אותי מחיפוש נוסף. 

בחורף 1936 חליתי ושלחו אותי להבראה בבית אבות יהודי בעיר Mantua התיידדתי שם עם מורה בית ספר תיכון יהודי שהיה סוציאליסט לפרידה הוא נתן לי במתנה את ספריו של בורכוב על סוציאליזם בגרמנית. הספר הזה היה מחוץ לחוק. כאשר חזרתי בטרמפים לקיבוץ ההכשרה עצרה אותי המשטרה האיטלקית. בחיפוש מצאו אצלי את הספר למזלי, לא ידעו גרמנית, אך כיוון שחשדו בי לוו אותי עד מקום ההכשרה בליווי צמוד להכשרה בחסות המשטרה.

במרץ 1936, יחד עם עוד חבר עברנו להכשרה בודדת לחווה שליד העיר Laneigo שמקןעם חווה זו הייתה בבעלות של אציל יהודי עשיר מאוד. שוב הייתה זו הכשרה בתנאי דה-לוקס. גרנו בארמון, היה לנו חדר מרווח משלנו משרתת סידרה את החדר עבורנו. אכלנו טוב יחד עם מנהל העבודה האציל היהודי נתן הוראה לדאוג לנו היטב. 

בעל הבית היה בא מדי שבוע מהעיר Padua להתעניין בשלומנו. לא חסרנו דבר. הבעיה היחידה הייתה שלא נתנו לנו לעבוד בחקלאות, אבל בכל זאת למדנו לנהוג בטרקטור ולעבוד בתעשיית הגבינה. בסופי השבוע הוזמנו לבית הבארון לסעוד על שולחנו בשבת. בפסח הוזמנו כל החלוצים שעבדו באזור Padua כ-20 איש להתאכסן במלון מפואר בעיר ולהשתתף בסעודת חג שנערכה לנו החלוצים ולקבוצת קצינים יהודים צעירים שעמדו להישלח לאתיופיה.

באוגוסט 1936 קיבלתי את הסרטיפיקט ונסעתי עוד פעם, על חשבון האציל הטוב, לביקור פרידה אצל הורי בגרמניה. הורים קיבלו את הידיעה ברוח טובה, נפרדנו בהבנה ובהרגשה טובה. הורי היגרו ב-1939 לאמריקה ואחותי הצליחה להגיע ארצה שנתיים קודם בן 21 בספטמבר 1936 עליתי ארצה. בנמל Triest הצטרפתי לקבוצת חלוצים שעלו לשער הנגב. כולם יוצאי גרמניה ביניהם: הנס פיינברג אילזה ברונר ואבנר לס. בהגיענו לנמל חיפה הייתי נרגש, חשתי שאני מתחיל פרק חדש בחיי. הימים ימי מאורעות, העלו אותנו על רכבת, ובליווי הצבא הבריטי הגענו לראש העין, ומשם באוטובוס לתל-אביב. נשארנו יומיים בתל-אביב וביקרנו בהבימה בהצגה בעברית, וילהם טל. המילה היחידה שהבנתי "חופש, חופש, חופש". אחרי יומיים בתל אביב הקטנה שמחתי להגיע לגדרה באותם הימים התקיים המעבר מגדרה בחורף 1942 עלתה הקבוצה הראשונה 15 איש ל"עין זרעה" והתחילה להיאחז, לסקל ולבנות את בתים ליישוב החדש כפר סאלד הייתי שם המא"ז, וכמובן עבדתי כמו כולם בסיקול ובהכנת השטח. גרנו באוהלים אני ישנתי ליד הנשק במבנה ארעי מאבני בזלת שהקמנו למטרה זו לאט לאט התאספו כל חברי שער הנגב והילדים במקום החדש בשנת 1942 קיבלנו לקיבוץ קבוצת השלמה שעשתה הכשרה כילדי עליית- הנוער בגבעת חיים ואחר כך הכשרה בעין גב חיה דרייפוס, אבי ברוך, אלי ורפל ועוד. ביניהם הייתה חוה, התיידדנו ומקץ שנתיים הקמנו משפחה.

 ב-1944 נישאנו. נורית בתנו נולדה בסתיו 1945. 

ב-1947 12 26 כאשר הובלתי שיירה מ"חלסה" לטבריה נפצעתי והובלתי לבית חולים במצב אנוש. כדור נכנס לריאה, והוא שם עד היום אחרי שלושה חודשים חזרתי לקיבוץ. במאי 1948 חזרתי לשרת בצה"ל בתפקידים שונים. בפברואר 1949 מוניתי להיות מפקד גוש הנגב בבאר-שבע בזמן מבצע "עובדה". בסוף 1949 הייתי תקופה קצרה מפקד גוש פתח-תקווה ומ- 1950 מפקד גוש ראש פינה בגליל העליון. 

בשנת 1951 נחת עלינו אסון כבד. אשתי חוה נדרסה בתאונת עבודה בקיבוץ. נורית הייתה אז בת 5. חזרתי הביתה והשתחררתי מצה"ל עד הפילוג עבדתי כנהג משאית. 

ב- 1952 עברתי לגבעת חיים איחוד עם חברי. כאן, בימים הראשונים נכנסתי לעבוד בבית החרושת גת בו אני עובד עד היום ומרוצה. מילאתי תפקידים שונים כמו סדרן עבודה ועוד. ב1953 כאן בגבעת חיים הכרתי את שלומית והקמתי שוב משפחה.

לנקודה – מחנה הנגב שבקרבת המושבה מהרגע הראשון הרגשתי טוב. עזר לכך שרוב החברים היו מגרמניה, ויכולתי ליצור קשר. התנאים היו פרימיטיביים. גרנו שלושה באוהל, ולפעמים באוהל מיריעה אחת בחורף האוהלים נפלו בגשם וברוחות. האוכל היה חלש, אך הייתה אוירה טובה.

אחרי חודש נשלחתי עם עוד כמה חברים לעבוד בנמל תל-אביב בסבלות. שלשת רבעי שנה עבדנו וחיינו כל השבוע בעיר, ובימי שישי חזרנו לקיבוץ. כל מטלטלי היו בגדים בלבד, הייתי לוקח איתי ביום ראשון ומחזיר בשישי. בשריפה שפרצה בביתן שלנו אבד כל רכושי הדל, לא היה איכפת לי, פרט לתמונות ולמכתבים. 

בתל-אביב ניצלנו את הערבים והלכנו להצגות ולסרטים. נהנינו מהגיוון, אם כי העבודה הייתה מפרכת. סחבנו שקים של עד 160 ק"ג. מורינו היו הסלוניקאים שעמם דיברתי באיטלקית והתפתחו בינינו יחסים מיוחדים. בימים שהים היה סוער היינו "החבורה " יוצאים לטיולים באזור מרכז הארץ. בטיולים האלו הגעתי בפעם הראשונה לירושלים וגם לגבעת חיים, מובן בטרמפים, הכול. בנמל עבדו אז 100 חברי קיבוצים שונים, משער הנגב היינו ארבעה חברים בילוי נוסף בתל -אביב, ישיבה בבית קפה תמורת כוס תה בחצי גרוש, ישיבה כל הערב וקריאה בעיתונים. 

בקיץ 1937 חזרתי לקיבוץ ועבדתי בתחילה בפרדסים אחר כך נכנסתי לעבוד במאפייה בהדרכתו של אליעזר הלברשטט, למדתי להיות אופה. באותו זמן נהייתי נוטר וקיבלתי אימונים ראשונים בהגנה. בלילות יצאנו לאמבושים ולמארבים לכיוון דרום ניסינו לשים מארבים לערבים שבאו להצית עמודי חשמל, לא הצלחנו בשנת 1938 נשלחתי לחניתה להשתתף בקורס מ"כים בתום חודש וחצי של אימונים נהייתי קורפורל של הנוטרים. בחורף 1939 נשלחתי לעבוד בהעמסת פרי הדר, על הרכבת ברחובות. שני יהודים בין פועלים ערבים שעבדו כמו משוגעים, אחרי יומיים נשברנו מהקצב. משער הנגב היינו יוצאים, חבורת משוגעים לדבר, לטיולים באזור החוף. כן השתתפתי בקורסים שונים לסיור

של ההגנה ב-1937 עלתה אחותי ארצה והצטרפה לקיבוץ בשם "למחר" שישב ברמתיים 

בשנת 1943 נשלחתי לג'וערה לקורס מ"ממים של ההגנה לחודשיים מתקופה זו ועד פרוץ מלחמת השחרור העברתי באופן חלקי קורסים מטעם ההגנה בנפת תל- חי. הייתי נוסע למשקים ומעביר שיעור נשק ושדאות לחברים בקיבוצי הגליל. גם המושבות הייתי מגויס חלקית כעובד נפה בסתיו 1947 הדרכתי בקורס מ"כים של ההגנה בעמק הירדן ובאזור התבור. בגמר הקורס פרצה מלחמת השחרור וגויסתי גיוס מלא לצבא.

אני מאוד שלם עם חיי בקיבוץ. עם שלומית רעייתי ערכתי במהלך השנים מספר טיולים לחו"ל. היינו בכל אירופה המערבית, בארצות הברית, מצרים, קפריסין ולאחרונה במזרח הרחוק בעת ביקורנו בארצות הברית ב-1977 ביקרתי את מקום קבורת הורי שהגיעו לשם בתחילת מלחמת העולם.