מאיר גרינבאום
- ג' אייר תשס"ב
13/02/1915 - 15/04/2002
רותי קורן, הכלה כותבת:
נפגשתי עם מאיר, לראשונה בחג השבועות 1965. חברתו הטרייה של מיכאל הבן. צעירה הססנית ומבוישת, ובפעם הראשונה טעמתי את "עוגת הגבינה" של מאיר, שעד היום לא מצאתי מתכון שיתחרה בה. מאיר אחראי על אפיית העוגות בחדר, מכיוון שבין כל יתר ההתנסויות המגוונות שלו, היה גם במשך זמן מה אופה בשער הנגב. כבר באותה פעם ראשונה הרגשתי, שהאדם בו פגשתי הוא יוצא דופן. אך צריכות היו לעבור עשרות שנים עד שהבנתי מה גרם לו להיות כך. היום, בעקבות תובנה שנרכשת עם השנים, אני יודעת שמאיר היה מרשים כל כך היות והיה אמן באמנות החשובה ביותר, אמנות החיים. מאיר ידע לתת בלא לצפות להכרת תודה, אך מה שאולי קשה עוד יותר, הוא ידע לקבל בפשטות, בלי חשבון, אך מעולם לא לקחת. הוא ידע לזהות את ההזדמנויות שהחיים מעניקים, גדולות וקטנות ולהפיק מהן את כל האפשר. לקבל כל יום באופטימיות, במבט ממוקד בהווה ובעתיד, ובלא בזבוז זמן מיותר בהתרפקות על החמצות העבר.מאיר היה שייך לאותו דור נפילים, בו אנחנו, בני הדור השני, ממשיכים להתבונן בהשתאות. הביוגרפיה שלו מעוררת התפעלות.
נולד בשנת 1915 בביליפלד שבגרמניה. לאחר התקלות באנטישמיות, התנסויות בתנועת הנוער ובהכשרה, בדומה לרבים אחרים, הוא עולה ארצה בגיל 21, ישר לשער הנגב. מאיר החסון נשלח עם כמה מחבריו לעבוד בסבלות בנמל תל- אביב. רק לאחרונה סיפר לנו בגאווה, כיצד למד מהסלוניקאים לסחוב שקים במשקל 160 ק"ג. השנה 1936, והימים ימי המאורעות, ומאיר מתחבר למאמץ ההגנה והמאבק בו הוא עתיד להיות מעורב במשך שנים רבות. בתחילה היה נוטר, אח"כ מ"כ, ולאחר מכן, אחרי המעבר לכפר סאלד, הוא כבר מא"ז, ומכאן הוא מתקדם בסולם התפקידים והדרגות. בדצמבר 1947 מאיר מנצח את המוות בפעם הראשונה. הוא נפצע אנושות כאשר מוביל שיירה מחלסה (לימים קרית שמונה) לטבריה. הכדור שחדר לריאתו נשאר בגופו עד יומו האחרון. אבל, לאחר שלושה חודשים, הוא שוב בחזית והפעם בדרום. אפשר שמאיר היה נשאר בצבא הקבע במשך שנים רבות, אלמלא פקד אותו אסון כבד. בשנת 1951 נהרגה אשתו הראשונה, חוה, בתאונה, אמה של נורית. מאיר חוזר למשק כדי להיות קרוב לבתו הרכה בשנים, וחוזר להיות חבר קיבוץ מן השורה. אם כי שמעתי אותו מדבר על ימים אלה יותר מפעם אחת, מעולם לא שמעתי שמץ של התמרמרות על הבחירה שכפה עליו הגורל. הוא אהב את דרך החיים בקיבוץ, וקיבל אותה בשלמות. מעולם לא היה חסיד שוטה, היה מפוכח מאוד, וראה את החיים המשותפים כמות שהם, על הטוב והקשה שבהם. על אף הראייה המפוכחת והמודעות הרבה, היה שלם עם הדרך בה בחר.
בשנת 1954, לאחר הפילוג והמעבר מכפר סאלד לגבעת חיים, מאיר חובר לשלומית, וביחד בונים מערכת יחסים מזינה ושיתופית שמעשירה את חייהם למשך כמעט 50 שנה. כמו רבים בני דורו, היה מאיר אוטודידקט. על אף שלא רכש כל השכלה פורמלית, היה היד שלו בכל הקשור לתרבות המערב רחב יריעה עד מאוד. הוא היה מקור המידע לנו ולנכדים בכל שאלה, בייחוד כשמדובר היה בהיסטוריה, גאוגרפיה או מוזיקה. בשנת 1970, כשמאיר בן 55, מתאפשר לו להגשים אהבה ישנה, והוא מתחיל ללמוד ידיעת הארץ בקורס מורי דרך. הוא חובש את ספסל הלימודים עם אנשים הצעירים ממנו בעשרות שנים, עומד בכל הבחינות והופך למורה דרך מוסמך. אני מטילה ספק אם בעת שהחל ללמוד, העלה מישהו על דעתו שמאיר יהיה מורה דרך פעיל במשך 20 שנים, עד גיל 77. מאיר מתמחה בהדרכת קבוצות דוברות גרמנית. הוא מלווה את הקבוצות שלו לאורך כל שהותן בארץ. ביום מוליך אותן מאתר לאתר, רץ לפניהם במעלה השבילים, לא מוותר על אף פינה שיש בה עניין ובערב יושב ביניהם לארוחה מלווה בשיחת רעים וכוס משקה. עושה זאת בשמחה, כי הוא סקרן ואוהב בריות וגם יודע ליהנות מהצד הגשמי של החיים. מה הפלא ששמו הולך לפניו? קבוצות המתכוונות להגיע ארצה, מבקשות אותו כמדריך וחברות התיירות מחזרות אחריו. ובאותן שנים, כשהוא לוגם מכוס החיים בלגימות גדולות, הוא מנצח את המוות בפעם השנייה. מאיר לוקה בסרטן, עובר סדרת ניתוחים והקרנות, אך לא מאבד את האופטימיות ושמחת החיים.
שלומית ומאיר מחליטים ביחד לנצל את אמצעיהם המוגבלים. במקום למלא את הבית בחפצים דוממים, הם ממלאים את חייהם בהתנסויות וחוויות. הם נוסעים יחד וחורשים את אירופה, ארצות הברית, המזרח הרחוק ומרחיקים עד אוסטרליה. לפני שלוש שנים, כשהוא בן 84, והלב כבר בוגד והרגליים כואבות והעיניים שוב אינן מה שהיו, מאיר מחפש תכנית לטיול שלא יהיה קשה מדי, הבחירה היא ספארי בקניה... אמנם בקניה יש ג'ונגלים ומזיקים למיניהם, ואולי אמצעי הבריאות מוגבלים, אך כל עוד ניתן להגיע לכל מקום מעניין ברכב הספארי, מאיר אינו נרתע והוא חוזר מקניה מלא שמחה וחוויות.
לפני 14 חודש שבר מאיר את צוואר הירך, וממכה זו לא החלים עוד. הוא הופך מוגבל בתנועותיו ומאבד את האוטונומיה שלו, אך עדיין לא מוותר והאופטימיות לא עוזבת אותו. הוא נלחם בעקשנות כדי להשיב לעצמו מידה כלשהי של ניידות ועצמאות שאפשרה לו, לתקופה מסוימת לנוע בכוחות עצמו בקיבוץ. הוא עדיין מסוגל ליהנות מארוחה טובה וכוס יין משובח. הוא עדיין שמח למשחק קלפים והוא משחק על מנת לנצח, אך המצב הולך ומדרדר.
בחשכת הלילה שלאחר ליל הסדר, בלא שנדע מה הביא לרגע האמת, מאיר מבין שהוא לא יבריא עוד. על אף המלחמה העיקשת, הוא לכל היותר יצליח להאט את ההידרדרות הבלתי נמנעת, אך לא להשיב את הגלגל אחורנית. ברגע שהוא מבין זאת, הוא מרים ידיים וביום החג הוא אומר לנו בצורה הברורה ביותר, ישירות, שהוא רוצה לסיים את הסבל, שלחיים כאלה כבר אין משמעות עבורו. כל מי ששומע אותו באותו יום, יודע שהשעון שכבר היה מאיים על הקיר במשך חודשיים, החל מתקתק במהירות כפולה ומכופלת. הלב העייף נכנע, שוב לא היה מי שיילחם עבורו.
הוא יחסר לנו מאוד, אך כולנו מבינים שלאדם כמאיר, חיים ללא עתיד, ללא תקווה, אינם חיים. נכדו, צבי, אמר ליד הקבר הטרי: "אנחנו לא נשכח את סבא, מכיוון שהדרך בה הוא חי מהווה עבורנו דוגמא לדרך בה אנו רוצים לחיות". הלוואי ונזכה כולנו שנכדינו יוכלו לומר אודותינו מילים כאלה ברגע האמת.
מאיר
משפחה קטנה היינו, ולכן קשה לי היום במיוחד, כשדודי האהוב מובא לקבורה.
היו לי שני דודים מצד אבי, שחיו בארה"ב ודוד אחד, דוד מאיר, שהיה דוד מיוחד, כזה טיפוס צברי, ארצישראלי ועוד קיבוצניק! כזה חברהמ'ן, כפי שאבי הגדירו.
כילדה אני זוכרת אותו- גבר גבוה וחסון, איש צבא הרבה שנים ואחר-כך מטייל ומדריך טיולים, שהכיר כל פינה בארץ ומאוחר יותר גם הרבה לטייל עם שלומית בחו"ל, והקוריוז שתמיד אהבנו לחזור ולספר עליו, היה איך טיילתי עם ראובן בסקנדינביה, ונכנסתי לטירת שייקספיר שעל- יד קופנהגן, ופתאום שמענו קבוצה דוברת עברית, כשזממנו להצטרף ולהקשיב להסברים, ראיתי, כי המדריך הוא לא אחר מאשר דוד מאיר, שהוזעק להחליף מדריך אחר, וההתרגשות של שנינו היתה רבה.
בשנים האחרונות, כשמצבה של אמי הדרדר, ושלומית ומאיר הרבו לבקרה, התהדקו יחסינו במיוחד. לשנינו היה יחס מיוחד זה לזה. אני אהבתי אותו מאוד ואני יודעת שזה היה הדדי.
אהבתי את סיפוריך, את חכמתך ואת נחישותך להיאחז בחיים ולא לוותר, למרות שהברך הציקה, והראייה לא היתה כבר מי יודע מה. דווקא בתקופה האחרונה, הקשה ביותר, אפשר היה לדבר אתך על הכל, וצלילות דעתך, למרות בגידת הגוף, נותרה עד הסוף.
ולסיום- רציתי להביע את מלוא הערכתי לשלומית אשתך, שלא משה ממיטתך וסעדה אותך במסירות אין קץ לאורך כל הדרך. והערכה מיוחדת וכנה למיכאל, שהקדיש לך את כל זמנו וכוחו ועל כך ראוי להערצה.
אזכרך, דוד, לתמיד, ואוהבך לנצח.
אחייניתך עדנה.
ברכה למאיר גרינבאום, עדי נחמני
על ר' מאיר בעל-הנס
כמעט שכחתי,רבותי, -
את חטאי אני מזכיר –
היכן לראשונה, מתי
פגשתי ח' גרינבאום, את מאיר?
נדמה לי בפרדס,
יחד עם אבנר לס.
בגדרה/ שער-הנגב פלשתינה/ א"י
בתקופת ד"ר רויטלר הרופא
אחרי כיבוש העבודה במושבה ובנמל וודאי
היה (כמו אליעזר הלברשטדט) – אופה
– איש "הבונים" או סתם-חלוץ?
על כל פנים מגשים קיבוץ.
וכשעברנו לכפר-סאלד שבגליל
נשאר, אני זוכר היטב, מאיר
בכל שטחי הביטחון פעיל,
רואה אני אותו שוב במדי גפיר.
בחאקי ובבטלדרס
- תמיד מעז.
בימי המלחמה מאז ימי תש"ח
דרכו באזורי הסכנה עוברת,
וכמזכרת ועדות על כך
נושא הוא בגופו כדור עופרת.
צלקת יש עדיין
הידעתם מניין?
וכמובן, גם הוא אז בפילוג,
עבר לכאן, את מחנה אנשי איחוד הוא לא יפקיר.
כפי שנאמר בירמיהו בפסוק
"שניים ממשפחה – אחד מעיר..."
היום בן ע'!
מאז לא זע הוא ולא מט,
לא התחלף עוד, לא נדד,
כי השתרש כולו אט אט
היטב בבית-חרושת "גת"
לרוב-סדרן העבודה
ורק דבר אחד מעיד
על שאיפה למרחקים:
כל השנים מאיר מתמיד
להיות מדריך לתיירים, מושלם ומדופלם – נודע.
עולה הרים, סובב שווקים
בהודו, קפריסין, זאיר...
מסע ארוך, הרבה פרקים, -
אכן נשאר צעיר מאיר / בהחלט!
כבר בן 70? לא ייאמן.
בגיל שיבה – הייתכן?
וחשק כבר לנוח? – אין?!
יישר נא כוחך, אמן!
מאיר כאן תם השיר כעת
HAPOET
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!