צפורה ברגר
אמא-
נסתיימה תקופה
של 78 שנות חיים שחצו את אחת התקופות הסוערות ביותר של העם
היהודי.
עם אופייך
החזק שגובש ועוצב בגיל צעיר, על-ידי אירועי העולם שאין לאיש שליטה עליהם, למדת
,שהחלטותיך
בכל רגע ורגע יכולות לחרוץ את גורלך לחייםו למוות. הרצון
החזק לשלוט ולהחליט על גורלך נמשך עד יומך האחרון, כשהחלטת
שהגיע זמנך למות בכבוד.
השיער הג׳ינג׳י, הטבעי, הוא
שהציל את חייך פעם אחר פעם, ואיפשר
לך לצאת ולחזור מגטו וורשה. כך יכולת
להבריח מזון פנימה, ולהסתלק
באומץ ברגע האחרון שלפני חיסול הגטו הקטן, כשאת
עוזבת את משפחתך, שאותה
לא תראי עוד לעולם.
יכולת ההישרדות
וההתחזות לפולנייה הצילו את חייך מידי הפולנים והגרמנים, וגיבשו
את אופייך. כך, כל אירוע
בחייך נהיה קטן במשמעותו לעומת עצם האפשרות לחיות.
תשע שנים
של מלחמה, ועלייה לארץ, הביאו
אותך להכרה שבחירתך להקמת המשפחה
בישראל ובקיבוץ
גבעת חיים איחוד היא הבחירה הטובה ביותר.
כל חייך שמרת
בשתיקה את שעברת, הסתכלת
קדימה, דאגת לעבוד ולא להיות נטל על הסובבים אותך, לשמור
על חזות שהכל בסדר, גם כשבריאותך
הידרדרה.
נדהמתי לראות
איך היה בך דחף פנימי ללמוד ולהפעיל את תוכנות המחשב השונות, ולהתקשר
דרך האינטרנט בשיחות ועידה עם כולנו. תמיד
דאגת שכושר החשיבה שלך
יישאר צלול
ופעיל והצלחת בזאת עד רגעי חייך האחרונים.
יהי זכרך ברוך.
שלמה, יוסי, אסתר-ברגר.
אמא-
היום אנו
נפרדים ממך.
78 שנות חייך הגיעו אל סופן, מהן
52 שנים של הקמת משפחה – מנשואים
ועד נכדים, שותפה
פעילה וקשובה לגידולם.
אמא – אשה
תעלומה.
אצלך תמיד
הכל היה ויהיה בסדר, לא עוד.
הכל מתוכנן
ומחושב, אין מקום ליד המקרה.
חודש וחצי
״בילינו״ יחד בביה״ח.
ביום שישי
- 9.3.02 – ״קפצנו״ להלל יפה.
בשבת - - 10.3.02 יום הולדתך ה-78 חשבת שאין זה יאה לבלות בביה״ח, חתמת והשתחררת.
ביום ראשון
- - 11.3.02 הגעת לבילינסון
בכוחותייך, הלכת על שתי רגלייך, ומחייכת
נכנסת לביה״ח, אז כבר
ידעת שהדלת האוטומטית שנסגרת מאחורייך, לא תפתח
בעבורך עוד.
התקופה האחרונה
הייתה לא קלה, מהסיבה שתקווה כמעט ולא הייתה. ביחד
בנינו לוח זמנים שיש לעמוד בו, וכך
היה.
ביום ראשון
- לאחר מקלחת הבוקר, נפרדנו. יוסי
הגיע כמתוכנן אחר הצהריים, אז אמרת
לו -יופי, עכשיו
אפשר לסיים. אך ידעת
שנשארה עוד משימה אחת – יום
שני בערב - המשחק.
ביום שני-22.4.02 – בשעה 19:00 הלכת לישון, למעשה
מאז לא התעוררת. הייתי
אצלך בשתיים לפנות בוקר והבנתי שהמסע נגמר.
בבוקר הגיע
אבא ונפרד ממך לשלום. עשר
דקות אחר-כך תמו ונשלמו חייך.
אמא, בשמך
נודה-
לקיבוץ - הבית
בו חיית ואותו אהבת מכל וביטאת זאת ב-״אין מקום יפה וטוב לחיות בו יותר מהקיבוץ הזה
– גבעת חיים איחוד״.
לחברי הקיבוץ
– שכה אהבת וכיבדת, שרק
מילים טובות ידעת להגיד עליהם. תודה
על שנתנו לך לחיות ולאהוב את החיים במחיצתם.
תודה -לכל הנוכחים, חברי
הקיבוץ, המשפחה המורחבת והחברים, שבאתם
לחלוק עמנו את הכבוד האחרון לאמנו.
אסיים בשם - אבא,יוסי ובשמי
ברונצ׳ה אורן
וגיא – אשר נמצאים בחו״ל
ובני ביתי – צביקה
אלדד וניר
״את ודאי שוב מחייכת
וחושבת...
אולי, אבל
אינך הולכת
את נשארת, את מולכת
לתמיד״.
( אהוד
מנור – ״עד״)
מהמשפחה האוהבת.
צפורה שהלכה
מאתנו-בשקט, בסבל
רב-נוחי על משכבך
בשלום.
צפורה היתה מעמודי התווך של הנהלת החשבונות, ובעצם, מאותם אנשים, שבשקט מחזיקים מקומות גדולים. בלעדיהם, העבודה אינה זורמת.
צפורה החזיקה פינה קטנה- שולחן ומחשב עמוס קלסרים, בסדר שרק היא ידעה, אבל ידעה היטב, והיתה הקשר בינינו לבין אלה שבחוץ. זאת עמדה חשובה, זאת היד על הסכר.
וכאן ראינו, היינו עדים, לתכונות הייחודיות של צפורה: נאמנות אין קץ, חריצות, ללא משוא פנים, נחישות, עמידה חד-משמעית על כללים ויעילות.
נזכרתי בסיפור של הבעל שם טוב על סורג הפוזמקאות, שאמר, שמאנשים כאלה, אנשים כמו צפורה, העושים מלאכתם נאמנה, בלי כחל ושרק, מאלו בנויים אבני השתייה עליהם ניצב בית המקדש. ואנחנו התברכנו בה כאן.
היי ברוכה, צפורה.
חבריך בהנהלת החשבונות.
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!