מדג'ה זליגר
נולדה: 20.11.1912 בפולין בעיר המחוז ויֶלון.
עלתה ארצה: 1934
משוררת במכחול, כינוה.
המילים, השפה, היו אהבתה. אך בעברית לא הגיעה למלוא ביטויה, כך הרגישה, ולפולנית לא רצתה לחזור.
ואז בא הציור. "והציור שלה, עם הזמן, ידע לשיר, לבכות, לדבר ברמזים" ועוד ועוד. ידעה "לצייר רגש, מחשבה, רעיון, זיכרון, געגוע." עם השנים, התחלפו מורים, השתנו טכניקות. אך כל ציוריה - רבים מהם שחורים, כאובים, אך יש גם, בתקופות אחרות, עליזים - כולם, עיקרם היה "הנפש ההומה".
ממחברת השירים של מדג'ה:
מחשבות של סתיו
הידעת כי אין מעוף למרחקים / לחסידות נכות? / החשבת פעם על גורלה של חסידה
נכה / שנעזבה באחו זר / בין ייצורים אחרים, שאינם חסידות?
יש בגני אילן / שלא הצליח להכות שורש / והוא, גם הוא נכה. / מוריק ומצמיח עלים
ושלוחות / אך אין בכוחו להבשיל את פריו.
מחצית שורשיו נשארה / באדמת מרחקים, ממנה הובא / על כן פריו נושר
בוסר / עת רוחות הסתיו בוחשות בשלכת.
ירדו עליו רוחות הסתיו.
מתוך טקסט לתערוכה בגלריה
שתי מלחמות עולם עברה אמא.
כילדה – מלחמת העולם הראשונה הרסה את המוכר לה סביבה.
כאישה צעירה- מלחמת העולם השניה, גרמה לאובדן כל עברה, מולדתה ושפתה
לכן,בסיטואציה של אילמות מילולית ומופנמות, הציור היה מוצא ליכולת הבטוי הגדול ההקיימת בה.
היה לציור תפקיד כפול: לבטא מלים חסרות ואובדן נפשי גדול.
כבנים לדור שלם שעבר שתי מלחמות עולם (ובעצם, כל מי ששרד הרגיש ניצול) כולנו
רגישים לביטוי שנת ודור זה לרגשותיו, לעברו ולנסיונו בחיים.
ההתבוננות בעבודתיה מעוררת בנו צד נוסף של עניין, והוא פענוח הישרדותה הפרטית
של מדג׳ה וקבלתה לאפיונים קולקטיביים המוכרים לנו מסביבנו, כחלק מחברה שלמה ששרדה.
ילדייך
ניצבו מולך דוממים. לאט לאט ציירת אותם, ביראה, במסירות, בהיסוס, חיפשת עוד משוהו.
פניהם הברורות, יציבותם הסימטרית והצניעות בלבושם.
האם הם הסלעים עליהם נשענת, אז, באותן שנים?
-
האם ארזת הכל.
-כן, גם את שק השינה.
־חסר לך משהו, אולי תרצי לארוז עוגיות.
-כן, אולי קצת. אמא, מה להביא לך משם?
מה ישמח אותך.
־אבנים.
רוני מנירום (זליגר)
מתוך רשימתה של רוני, המופיעה בקטלוג התערוכה שהוציאה הגלריה
תשעים למדג'ה
זליגר
הגב כבר כפוף
והזיכרון לא כל כך טוב, אך מסתבר
שברגעי צלילות יפים יש למדג'ה שלנו מה לומר אפילו על חיים ומוות. על דברים
שהיא אומרת, לא נותר לנו אלא לחשוב ואולי גם ללמוד.
היא מעבירה את ימיה בנווה-נועם ומביעה הערכה רבה למקום ולמטפלות. עוסקת בעבודות שבתה נותנת לה, ועדיין חולמת על נסיעה בקלנועית. חגיגת יום־הולדתה, בחברת הצוות, המטפלות והבנות הסב לה רגעים של אושר. שוב נפרשו לעינינו קורות חיים, שהיו בהם כתיבה בגיל צעיר מאוד, עבודה עם יאנוש־קורצ׳אק, לימודים לאחות מוסמכת, הצטרפות להגנה בצפת, וכמובן כשרונה הגדול בציור.
בשיחה עמה, היא
אומרת על העתיד, כי איננה
בטוחה כלל אם תחיה עוד יום או חודש או שנה.
־ מהו ההבדל
בין גיל שבעים לתשעים?
״מבחינת המעורבות שלי בחיים אין הבדל, אבל
בזמן האחרון נעלם לי הזיכרון. אני
ממשיכה ליהנות, בייחוד מעבודה. היום
כבר לא הולך לי לצייר, אבל
התמונות שלי תלויות כאן על הקיר״.
איכפת לה
עניין הביגוד שלה. ״זה״, היא
אומרת, ״נותן לי הרגשה שאני חיה, ומשנה
מפעם לפעם״.
מדג׳ה אינה נלהבת מברכה כמו ״עד מאה ועשרים" .לא חסר לה הקשר עם חברי הקיבוץ, כי כאן מתמלאים כל צרכיה. מה שכן חסר לה הוא ביתה על תכולתו. היא אומרת, כי כאן היא גרה, אך זה אינו ביתה." איפה יש לי כאן משהו מביתי שאוכל להיות עמו?״ אומרת בכאב.
לקבלת-השבת
היא באה מכיוון שכולם באים, אבל
זה לא נותן לה סיפוק או הנאה אישית.
מה שנותן
לה סיפוק ושמחה, הם הביקורים של בני-משפחתה
למרות שאינם רבים.
כאשר שתי
בנותיה מלוות אותה, אפשר לראות זיק של אושר ממשי בעיניה.
לא מרובים הם הזמנים, בהם נעתר אדם לדבר על המוות. בשעת שקט של לפני הצהרים, וללא מעצורים, מדג׳ה מדברת על הקשרים שבין העולם הזה לעולם הבא. אין זו שיחה כללית בנושא, אלא ממש עליה אישית היא מדברת.
מדג'ה, האם
החיים והמוות קשורים?
״בהחלט. אני
לא אחיה לנצח. אדם יש לו התחלת חיים ויש לו סוף חיים.מפסיקים
לחיות, ואז המוות מתחיל, ואני
קשורה לאימא שלי שהיא שם למעלה. אם לא
טוב לי, אני מתלוננת לאימא שלי בשמיים״.
את יכולה
לתאר את עצמך בעולם הבא, האחר?
״כן ,בקרוב גם
אני אהיה בשמיים. אני אמות ואיפה ואיך זה יהיה? לא אהיה בקבר. קבר
זה מקום ששם ישימו אותי, ושם
יעמדו אנשים וכל המשפחה שלי, אבל
אני לא יודעת מה הם יאמרו .לא
חשבתי אם בנותיי תדברנה איתי כאשר אהיה שם למעלה״
בסוף שיחתנו
אומרת מדג׳ה כי הייתה עושה מה שהצעירים עושים, וכי
הם חלק מהחיים, והיא אינה יוצאת דופן. מדג׳ה
אינה מדברת על דברים שכביכול הקיבוץ צריך לתת לה בתמורה לשישים שנות עבודה, וגם
לא דורשת זאת. ואם תיכנסו לנווה-נועם, ותראו
אישה בעלת שיער לבן ואסוף, ועל
חוטמה משקפיים,והיא חותכת
וקושרת חוטים לבנים ואחרים, כי אז
תראו את מדג׳ה.
שוחח עמה- יוסי כפרי
יאנוש קורצ'ק - חוויות אישיות מדג'ה זליגר כותבת
בתוכנו 1978
בערב יום השואה, בחלון התצוגה בחדד האוכל, היו כמה חפצים חשובים: שנתוני העיתון "מלי פשגלונד", מכתבים כתובים אלי בידי קורצ'אק, ספר "הברית החדשה" עם הערותיו (בכתב ידו, כמובן), תצלומים ועוד.
החברים אינם יודעים מאין הגיע החומר הזה, ואלה שיודעים שהוא שייך לי, שואלים - איך זה הגיע אלי? ובכן, אכתוב כמה מלים של הסבר.
כידוע, בשבת 1926 הוציא קורצ'אק לפועל רעיון שהגה זה מזמן: עיתון של ילדים ונוער, שרק הם יכתבו בו. העיתון היהודי בפולנית "נאש פשגלונד" העמיד לרשותו של קורצ'אק, בתור תוספת לילדים, דף: 2 עמודים לשבוע.
קורצ'אק כתב את ה"פרוספקט" המפורסם שלו, שמערכת עיתון הילדים תשכון בבית גדול ומפואר, בעתון יהיו כל המדורים המעניינים את כולם. הוא כתב שיהיו שלושה עורכים: "זקן במשקפיים, עורכת צעירה בשביל נערות ועורך צעיר בשביל נערים, כדי שאף אחד לא יתבייש לבוא למערכת. בינתיים, בהתחלה, צריך להסתפק בשני עמודים בשבוע, אבל בעתיד, זה יהיה אחרת. העיקר, שילדים יתחילו לכתוב מכתבים למערכת, על כל המעניין אותם.
אחדי הופעת ה"פרוספקט", החלו לזרום מכתבים למערכת. בין הכותבים הראשונים הייתי גם אני. כעבור זמן מה של התכתבות, קיבלתי הזמנה לבוא למערכת ולאחר מכן ביקר קורצ'אק בביתנו, כדי להכיר את הורי ואת אחי.
ואז הוא הציע לי לעבוד בקביעות כמזכירה לילדות, יחד עם נער בשם עמנואל, כמזכיר לילדים. קיבלנו משכורת חודשית, שני שולחנות כתיבה בחדר המערכת שבבית "נאש פשגלונד" (למבוגרים) ו"שכר סופרים" בעד כל שורה שבתור.
"מלי פשגלונד" (לילדים) התפתח וגדל לארבעה עמודים לשבוע.
כתבו מאות ילדים מכל פולין ומארצות אחרות. הגיעו גם מכתבים מארץ-ישראל.
העבודה שלי היתה מגוונת: הייתי מזכירה לנערות, כתבת, מראיינת. שלוש פעמים בשבוע לפנות ערב היתה לי קבלת קהל. באו ילדים מכל הגילים. לפעמים צריך היה לעזור בכתיבה או לכתוב הכתבה, לפעמים לעזור בגיבוש רעיון כל שהוא. קורצ'אק בא למערכת פעם בשבוע, בימי חמישי. העיתון הופיע בימי ששי.
"מלי פסגלונד" עסק בכל תחומי החיים. הילדים כתבו על כל דבר שקרה: רעיון, מחשבה, סיפור, תלונה וכו'. קורצ'אק היה עונה בהתחלה לכולם, מדגיש דברים ומעורר תגובות. כאשר רבו המכתבים, נתן תשובות יותר כלליות ולפי נושאים.
קבוצת כתבים צעירים התגבשה ויצרה חבורה מיוחדת במינה, שחדר המערכת היה להם כמועדון. כעבור זמן התחלנו לצאת לטיולים בחופשות. בעזרת מדריך מקצועי בנינו בעצמנו קיאקים ויצאנו לשוט בנהרות. כל יום מישהו היה חייב לכתוב "רפורטזיה- "כעין דו"ח - לעתון שלנו.
הטיול האחרון שהשתתפתי בו ערך 6 שבועות. הגענו בקיאקים עד לים הבלטי שבצפונה של פולין.
היתה זו חופשתי האחרונה בבית. בשנת 1934 התקבלתי לאוניברסיטת ירושלים ונסעתי ארצה.
לקחתי אתי את השנתונים הראשונים של "מלי פסגלונד". היה לי קשה לשמור עליהם כי כידוע, בשנים ההן לא היה כל כך נוח באף מקום. לא למדתי באוניברסיטה, כי אם עבדתי בבנין. גרתי בכל מיני מגורים במקומות שונים: אוהלים, צריפי מחצלאות, ליפטים...
בשנת 1936 קורצ'אק הגיע ארצה, בפעם השניה. הוא ביקר אצלי בכפר-אתא. זו היתה פגישתנו האחרונה ואז נתן לי למזכרת את כל הספרים שהיו לו בתיק: "הברית החדשה" וספרי שירה של משוררים פולנים מפורסמים. על הפגישה הזו סיפר קורצ'אק במאמר שכתב לעמוד של "מלי פשגלונד" בשנת 1937.
השתדלתי לכתוב בקצרה. היה לי קשה, כי לא ידעתי מה פחות חשוב, מה עוד אפשר להשמיט. ואולי אצליח אי-פעם לכתוב זיכרונות יותר מפורטים על אותה חבורה שגדלה לצידו של קורצ'אק, לא כחניכים בביתו, אלא במגע ישיר של שיחות, חשיבה ויצירה.
מי יודע איך היו מתפתחים אותם הצעירים אילולא פגעה בכולם השואה?...
מדז'ה זליגר
מדג'ה- משוררת במכחול (1998) |
 |
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!