זה השקט ששותק

ולא סוחף ולא מוצא בי כלום

כי זה הרגש שחותך אותי

מועך אותך, עולם קסום

נצנוץ כוכב פוחד כל-כך

עכשיו מעצם הקיום שלו

האם, האב, בודד כל-כך

עכשיו מעצם הבדידות שבו.

 

יגיע רגע כה מתוק

שעות, ימים שבועות

שהוא חולם עליו

נלחם עליו והוא יבוא.

ולו שבריר שניה, שינה

שבריר של אש

שמציתה אותו

נדלקת בו המנגינה.

אמיר אסטליין

 

אורי ואילן

אבא יקר,

כל היום הייתי בסטודיו שלך, בין הציורים הצבעוניים, הנופים מהחלון ומתוך הבית. חשבתי על השיחות שהיו לנו על העבודות שלך, על הבית, הקיבוץ, המשפחה, הפוליטיקה, האמנות והמוסיקה שכה אהבת.

שלשום דיברנו על טורניר וימבלדון, וצחקנו על כך שרק שנינו במשפחה צופים בשידורים מהתחרות, ותכננו לנסוע בשנה הבאה יחד. עכשיו אולי אסחוב את אימא...

חברי הטוב, אבי היקר, עוד אדבר אתך מדי יום – כמו שנהגנו תמיד – ותספר לי  ולגליה בפרטי פרטים ובגאווה על המעדנים שלך והמתכונים היצירתיים.

לא אשכח לעולם את הנכונות שלך להקריב בשבילי ולתת הכול, ובעיקר את צחוקך המתגלגל ודמותך החזקה והיציבה.

גליה ואני אוהבים אותך מאוד,

מתגעגע מאד מאד,

רועי

 

אבא,

כמו נהר גועש, כמו אוקיינוס ללא גבולות,

כמו הר בעקשנותו ובלבב גור בן יומו,

לא הפסיק לצחוק, ועל הכל שם פס  -

תמיד חייך ולעולם לא כעס.

מילה שלו, והכל נעשה

אלוף בבישול ובחום לב.

אבא, הלכת, ולנו עכשיו נורא כואב

כמו שעון שנדם, כך פתאום נעצר.

לא תראה אתנו מה יוליד מחר.

אישיות כה כובשת וצחקוק מדבק,

אבא, עכשיו, איפה אתה צוחק?

חלל, וריק לי עכשיו

איך נוכל להיות כאן בלי אב?

צהרים קבוע ושישי משובח

איך כל-כך אהבת את המטבח,

ואת אמא יותר, ואני לא מתאר

מה שעליה עכשיו כאן עובר.

לא מספיק לחצים בעולם של טירוף?

ועכשיו, אתה איננו, אתה מה זה חצוף.

בלי שלום, ובלי שום הכנה

פתאום כך הלכת בלי כוונה.

איך נמשיך כאן עכשיו, את מי אני שואל,

מי עוד יצחק אתי עם אמיר עם רועי,

מי יתלונן על כמות הבצל?

ועל תכניות בהקיץ  -

מי ידריך ומעבר לכתפנו יציץ?

וישמור, ויאהב,

ויתפוס כשניפול,

מי? אני שואל.

מי עוד יכול?

אבא שלי אתה הגדול מכולם

לא אשכח בחיים,

אוהב לעולם.

גלעד אסטליין

 

  

אילן שלי, חבר שלי, אהוב שלי.

דיברנו על ילדינו המופלאים, אמרת לי "אני מת עלייך", ופשוט מתת.

לא מוכרחים ליישם טוטאלית כל דבר, נכון?

אילן שלנו רבגוני - אוהב את החיים, אופטימי ללא תקנה, מצייר, מבשל, צוחק, מקלל.  אוהב כדורגל ומוסיקה, קלאסית ועכשווית, חידונים ותשבצים והרבה הרבה חיות וחיוכים. יותר מכול אוהב אותנו, המשפחה. ערך עליון. חבר ואב מדהים.

ופשוט נעלמת בחטף.

בתערוכה 'מעבר לבית, מעבר לנוף' אמרת:

"הילדים הצעירים שבאים לסטודיו שלי אומרים בכנות בלתי משוחדת: 'אנחנו רוצים ללכת בַּשביל, לטפס בהר ולראות מה יש מעבר להר', ואני, כמותם, רוצה כנראה ללכת בַשביל, לטפס בהר ולראות מה יש מעבר להר. אבל אני, שלא כמו הצעירים, יודע שמעבר להר יש הר נוסף שדומה מאוד לקודם."

אז הגעת לשביל ופסעת לבד - אוהב, אהוב, אבל מוקדם מדי.

השארת אותנו פשוט בהלם ובאלם, וכבר מתגעגעים.

נאוה

 

אילן, אחי הקטן

סבתא אסתר הייתה תמיד צועקת אחרי "תשמור על הקטן". זה היה בימים הרחוקים שם בשכונה .

כשאני הולך לחבר'ה ואתה, אחרי, ניסיתי בכל מיני צורות להשאיר אותך מאחור, אם על-ידי זה שהייתי דוהר במורד הכביש עם עגלת ילדים ואתה בתוכה, ונותן לה להתגלגל בסוף לבדה, או אם על ידי פיתוי, כשנתתי לך פלפלים אדומים חריפים מאד, תוך כדי שאני אומר לך שאלה תותי שדה מיוחדים. אתה, אף פעם לא וויתרת, אף פעם לא נשארת מאחור, ולא סיפרת לסבתא.

"אחי הקטן", כך הייתי מציג אותך כשהיינו הולכים יחד. אנשים חייכו במבוכה  -  "זה קטן?" איש ענק, בעל חיוך של תינוק אמנם, אבל עם לב גדול.

שלוש אהבותיך הגדולות  -  אהבה לבישול, אהבה לציור, ומעל להן אהבה למשפחה, ותמיד זה בזה משולבים. בהתלהבות סיפרת לי על תבשיל שהכנת, ואיך החבר'ה ליקקו את הצלחות. אהבת לעמוד לבוש בסינור ליד השיש, התנור והכיור. ראו שאתה נהנה.

תערוכת הציורים האחרונה 'בבית ציוני אמריקה' גרמה לך עונג עילאי  -  הופעת באינטרנט כצייר ישראלי מוכר, כמה היית גאה בסטודיו שנאווה ואתה בניתם בבית.

ובכלל, נאווה ואתה, אהבה ללא גבולות. "אני, בגלל אשתי, פולני אמיתי" – כך הצהרת בחיוך ממזרי. איך התלבטת לפני הניתוח, ואיך התחלת לפרוח אחריו. "אני כבר שוחה ועולה במדרגות של הסטודיו", סיפרת לי בהתלהבות וכבר תכננת את הניתוח השני שלאחריו, הבטחת לי, "אני מצטרף ללהקת הריקודים 'שלום 2000'".

תכננת בפברואר לנסוע עם נאווה לאירופה, להירשם באוניברסיטה כסטודנט חופשי, ליהנות מהחיים, והכל נגדע באבחה של אותו לב גדול, שאכזב.

"תשמור על הקטן" ביקשה סבתא אסתר, ולא הצלחתי. אני כל כך עצוב וכבר מתגעגע.

 אחיך האוהב

 

היום אף אחד לא עובר

היה יום חם, כמו היום. הייתי בן 11 או 12, והייתי הבלם האחורי של קבוצת הילדים של 'הפועל גבעת חיים', קבוצה שאתה בנית במו ידיך. עמדנו לשחק נגד 'הפועל חדרה', הקבוצה שתמיד הייתה מפרקת אותנו, ולך זה נמאס.

כשנגמר התדריך הטקטי וכולם עלו על הדשא לחימום, השארת אותי בחדר ההלבשה וסגרת את הדלת. הסתכלת לי בעיניים ואמרת לי רק משפט אחד: "היום, אף אחד לא עובר אותך", וחייכת את החיוך שלך, שכל-כך אהבתי.

שיחקתי מאות משחקי כדורגל בחיים שלי, אבל זה אחד שאני אף פעם לא אשכח. אף אחד לא עבר אותי באותו יום  -  לא רונן שפירא, לא תומר הינדי, ולא גמד הלילה הלבן. את כולם השכבתי. לא הפסדנו במשחק הזה, וכשירדנו בחזרה לחדר ההלבשה, שוב חייכת אלי, ואני הייתי מאושר.

את המשפט הזה – "אף אחד לא עובר אותך היום"  - לקחתי אתי הלאה אל החיים.

כששכבנו מתחת לג'זין ובעלייה מהליטני, ובאוזניות של הקשר היו אומרים שהחוליה בדרך אלינו, הייתי מדליק את  ציין הלייזר ואומר לעצמי בלב שלוש פעמים: "היום אף אחד לא עובר אותי כאן". וגם שם השכבתי את כולם. וכשהכל נגמר, תמיד חשבתי על זה שאם היית שם היית מחייך אליי.

ולמרות שעברו הרבה שנים מאז, בכל פעם שאני עומד מול איזה שהוא תאגר בחיים, בין אם זה משחק כדורגל על הדשא בשכונה, ובין אם זה ראיון לתפקיד עורך של עיתון, אני עוצר שנייה לפני, ואומר לעצמי בלב: "היום אף אחד לא עובר אותי כאן", וכמעט תמיד זה מצליח.

ובין אלפי הדברים הקטנים שלימדת אותי, יש עוד דבר שלימדת אותי כשההורים היו בחו"ל פעם ראשונה, ואני נשארתי אצלכם, וכל שעתיים, בערך, הייתי בוכה. "אם מרגישים עצוב ורוצים לבכות", אמרת, "צריך לנשום עמוק 10 פעמים ואז זה עובר". גם זה מצליח כמעט תמיד.

וזה מה שאני מנסה לעשות בשעות האלה, מאז שיזהר התקשר לספר לי, אני מנסה לנשום עמוק, אבל היום זה לא כל-כך מצליח.

אז תהיה שקט ותנוח דוד אהוב שלי, אני מבטיח לך שאף אחד לא יעבור אותי.

 

לכל משפחת גבעת חיים איחוד,

ביום רביעי שעבר הכה בנו ברק, פתאומי וחד. מהרגע הראשון, ובמשך כל השבעה, נעטפנו באהבה גדולה, וזכינו לתמיכה שאין מילים לתארה מכם, חברינו וחברותינו בקיבוץ. שוב גילינו את אותה התייצבות מוכרת – אך כלל לא מובנת מאליה – של כולכם.

אנו מודים לכל אחד ואחת מכם, על היד שהושטתם, על הדמעות, על העוגות והפשטידות ועל החיבוק

משפחת אסטליין.

שנה למותו של אילן

חנוש מורג

יולי 2005

 

'עבודות אחרונות'  -  כך נקראת התערוכה, אני הייתי קוראת לה – 'עדויות אחרונות'.

יותר מכל הזיכרונות, יותר מן הסיפורים, עומדים הציורים כעדות לאילן האיש, האדם, החבר. הם אוצרים בתוכם את הטעם המיוחד של ה'אילניות' שלו, שכל מי שהכיר אותו יודע מהי: אישיות דינמית, אינטואיטיבית, איש מבריק, מהיר תפישה ומהיר תגובה, חד לשון, אוהב אנשים וחיות, איש של משפחה ובית, איש שאוהב את החיים.

הם נושאים בתוכם את סערות הרגש, את הגעגוע לנוף, את הכמיהה לבית חם, את הקשר לקיבוץ. הם עדויות צבעונית לאישיותו הרב-גונית.

אילן היה אדם יצרי במובן הטוב של המילה, הוא היה מחובר אל החושים, אל הטעמים, אל הרגשות, אל עצמו. ציוריו מבטאים זאת היטב. הנחות צבע אקספרסיביות, משיכות מכחול מתפרצות,  קומפוזיציות אלכסוניות, ובו בזמן גם ליריקה עדינה ושקטה, פחות דינמית.

כמו אצל כל צייר, כך גם אצל אילן, מהווה היצירה כעין סיסמוגרף למצב הקיומי שלו.

 

בסדרה 'הבית' שעליה עבד תוך כדי תהליך השינויים, הוא חושף את התסכול והכאב בצבעוניות בוטה, בקומפוזיציה סוערת. דימוי הבית האטום, משטחי הצבע המלוכסנים, מבטאים את תחושת חוסר האיזון שהוא חש.

בסדרת הציורים האחרונה שלו – 'מבעד לחלון' ניכר שאילן עובר תהליך פיוס. המינון של הצבע פוחת, ההרמוניה שורה על הבד, שלווה אופפת אותו.

אילן סגר מעגלים, השלים עם עצמו ועם סביבתו. מעגל היצירה משיק כל הזמן למעגל החיים, שבו נע האמן. אילן ביטא לא רק את עצמו אלא גם את כולנו, גם שלא ביודעין,  בכל אותם מהפכים שעברנו בשנים האחרונות.

 

ציוריו הם ביטוי לגעגוע, געגוע למקום שהולך ומשתנה, לפרידה מנוף אהוב וכפרי. אילן כאילו ערך לעצמו טקס פרידה, כאילו ניבא את שעלול היה לקרות כעבור כמה חודשים.

טעימות צבעוניות

יום שישי אחר הצהרים בביתנו.

סבא צבי ואני יושבים בהסבה מול תכניתו של צחי בוקשסטר,  אילן קולף , חותך ומקצץ בשמחה את ארוחת הערב.

שאלות מנומסות כדי לצאת ידי חובה " אפשר לעזור?"  נענות בשלילה , אם לא בזלזול מה,

"את עלולה לחתוך שוב את הבטטות לעבי של ארבעה מ"מ ולא שלושה, ואז תחרבי את המנה..."

אזכור לכישלוני הגדול במילוי הנחיית השף.

מדי פעם נשלחתי בכל זאת לגילה להביא איזה רסק עגבניות או כוס יין לבן שהיו חסרים בבית.

אילן לקח את הבישול בשיא הרצינות, ואם לא הספקנו לגמור את הביס הראשון ולהחמיא –

איים עלינו ב"אם זה לא טעים – אני מפסיק לבשל".

אמירה זו הייתה מתקבלת באדישות ובלגלוג כיוון שפה תפס הביטוי "יותר מאשר העגל רוצה לינוק – הפרה רוצה להניק"- או במקרה שלנו, לבשל.

 

שמע תבשיליו יצא למרחוק, ולא נדיר היה לראותו מכתיב בשמחה מתכון בטלפון,  על אם הדרך  

או במינימרקט המקומי. [ בקבוץ התחילו לבשל  בבית במקום ללכת לחדר האכל...]

בביתנו ספרי מתכונים רבים – על חלקם הקדשה: לנאוה, כדי שאילן יבשל לך...

אילן גם אהב מאד את תכניות הבישול בטלוויזיה –והיה מבשל, טועם "ומייעץ" לשפים ממטבחו .

השכנים תמיד קבלו  מהחמוצים או הכבושים למיניהם ועל ידידיו הטובים נמנו הירקן והקצב.

במלאות שנתיים ללכתו, החלטתי להוציא את הספר, שכן רבים הפונים ומבקשים את מתכון כדורי הבשר, ירקות בתנור או החמצת המלפפונים , תוך התרפקות על זיכרון  הטעמים.

גם גדולי עושי הזיתים במקומנו באים לכבד אותנו במעשי ידיהם  ולהעלות אפיזודות מאיסוף הזיתים או קטיף המלפפונים הקטנטנים אצל אליהו בחממה.

יש  מתכונים שהוכתבו לי – כשאילן לא יכול היה לבשל.

 תודה לכל אלו שמסרו לי את המתכון שהכתיב להם אילן- מהלב ,מהפנקס ומהזיכרון.

 השארתי את המתכון כפי שנמסר. בלי לסגנן.

על אילן כבר אמרנו : איש גדול, תאב חיים, אוהב את הצבע הריח והטעם.

ואנחנו אהבנו אותו...

 נשמור את זכרך באהבה

מתכונים של אילן

התפוח לא נפל רחוק מהעץ

אילן אסטליין ז"ל - בית

אילן אסטליין ז"ל - בדרך לפרדס