חוה יגודה

מילות פרידה

היום אחרי מחלה קשה את מצטרפת לבעלך חברך, אהובך, כשאת בת 86 במותך.

נולדת בגרמניה להורים ד"ר סלי ומלי לב. גדלת בצל האנטישמיות בגרמניה, ולך שני אחים- רות טפליץ ז"ל ואורי שייבדל לחיים ארוכים.

גרת בסמיכות להולנד באווירה שהייתה נינוחה ודומה לחיים בהולנד.

מצב משפחתך היה אמיד ומבוסס. היית בתנועה הציונית ובשנת 1935, כאשר הופסקו לימודי היהודים על ידי השלטון הנאצי, הצטרפת להכשרה. בשנת 1937 עלית עם משפחתך לישראל, כשבתחילה עבדת כעוזרת בבית מלון קטן בירושלים. ביחד עם קבוצת בני נוער הצטרפת לקיבוץ גבעת חיים.

אחרי שנה התיידדת עם יצי (אברהם) ונכנסת לחדר משפחה, כך היו מתחתנים אז, אלא שאביך דרש וקיים חתונה כדת וכדין. וכאן החלה שושלת משפחתך: ארבעה ילדים, 14 נכדים ושבעה נינים.

אזכור אותך בצעירותך שזופה וחטובה, מלאת שמחת חיים מחד, ומאידך זכורות לי השנים הקשות בימים של אז.

את חיות החיים שלך האצלת בחדר המשפחה שלנו, מה שהיום קוראים בית. אז היה זה חדר בגודל של כ – 30 מ"ר, חלון אחד או שניים, עם שירותים קטנים, צנוע מאד. אבל, בחללו הקרנת רוח מיוחדת שיש בה מתיקות, אהבה, ביחד, עקשנות, מסירות, מצפון, תקווה. רוח זאת זקפה את בניך, נכדיך וניניך לדורות. בחדר זה ספוגים זיכרונות העבר עם ההווה. לכל נכד ונין נתת מענה לרצונו ומבוקשו, ואת הדרך לביתך עשו הנכדים בריצה, רצים אל הפינוק והרוגע.

בשעה מסיימת זאת, נכון להזכיר ולזכור שאת, חוה לב-יגודה, נתת את הטוב והמיטב שבך למשפחתך ולדרך חייך, בשקט, בהשלמה ובהכרה, כך גם במותך.

אחרי השבעה יינעלו דלתות החדר בפעם הראשונה מזה חמישים שנה, ובצעדים מדודים משהו מהמדשאה מאחור נביט בפעם האחרונה אל החדר של ה - 30 מ"ר ומשהו, רעף אדום של פעם, ומתוכו להבת רוח חיים תמיד נאצלת.

נזכור אותך, וניפרד לשלום, בצער ובגאווה,

מיכאל יגודה

חוה

גרשון שפע

הבריכה הייתה לחוה מקור חיות, בריאות ושגרת יום מוקפדת. עם סיום עבודתה בחדר הגיהוץ ב - 9.00 בבוקר הייתה מתעקשת לעלות רגלית לבריכה עם שקית בד בידה. מהמלתחות הייתה יוצאת רק אחרי שווידאה שכל הברזים סגורים, שאין מנורות דולקות, ושכל הניירות בפח.

הייתה יוצאת עם בגד ים שחור, רפוי משהו, וצועדת קוממיות לעבר שפת הבריכה. עומדת שניות רבות מרוכזת וממוקדת, מסדירה את קצות האצבעות וכשהכל מוכן מניפה ידיים, ו... קופצת ראש נחוש ומקצועי. גומאת חצי שעת שחיית חזה תקנית (כיאות לשכנות היסטורית עם פינדה שפע), בלי כובע, בלי משקפת  -  כמו פעם.

היציאה מהמים הייתה אף היא רבת רושם ואון. תוך כדי הטיפוס בסולם הייתה מבקשת לא פעם לשפץ את המלתחות על חשבון השילומים שמגיעים לה.

בשנתיים האחרונות בפגישות עמה עוד הבטיחה, חרף מחלתה, שהיא לא מוותרת ועוד תחזור. אבל, המציאות הייתה חזקה, אפילו יותר מחוה היקית הקשיחה והעקשנית.

ובבית שלנו המיותם מהמשפחות השכנות, גם שתי החוות כבר אינן בין החיים.

חלוקת אבטיחים, אדמונד לוי, חווה יגודה, אהרון מדיני

5.9.2008

סבא וסבתא אהובים,

פעם בשנה אנחנו מתאספים פה לכבד אתכם ואת זיכרונכם. זה אולי נראה מעט מדי, אבל זה לא אומר שאנחנו לא חושבים עליכם וזוכרים אתכם כל הזמן.

בכל שישי חולף זיכרון של טעם עוגות השמרים הנהדרות של סבתא והעיתונות שהביאה.

בכל פעם שאני עוברת ליד ה"חדר" שלכם אני נזכרת איך קטפנו לכם פרחים בדרכנו אליכם. 

לעתים, בארוחות ערב, אנחנו נזכרים בלבן, במלפפון ובחצי-פרוסת-לחם-שחור שסבתא הייתה אוכלת (אף פעם לא הבנתי איך זה משביע אותה).

לפעמים גם נזכרים בתקופה שישנו אצלכם וקיבלנו בשבת ארוחת בוקר במיטה, עם שני חצאי לחמניית-טוסט, חמאה ונקניק (גם היום, אחרי עשר שנות צמחונות, הריח והטעם הנהדרים של הלחמנייה והנקניק עדיין עולים בפי מהמחשבה על כך.)

פעמיים-שלוש בשבוע בדרכי לחדר כושר, כשאני עוברת ליד הבריכה, אני מציצה אל המים, ונזכרת איך סבתא הייתה שוחה שם בכל בוקר.

וכשחולף לידי בקיבוץ קשיש על קלנוע, אני נזכרת בקלנוע הגדול של סבא, ובנהיגה הזהירה של סבתא על הקלנוע שלה שנים רבות אחר כך.

כל פינה בקיבוץ מזכירה אתכם ואתם נמצאים בכל פעולה שאנחנו עושים.

אז גם אם אנחנו באים לפה רק פעם בשנה, זה לא אומר שאנחנו לא חושבים עליכם וזוכרים אתכם כל השנה.