קטעים מתוך סיפור החיים שלה, כפי שסיפרה פנינה ללאה הישראלי

נולדתי בכפר קטן ברומניה בשנת 1910, לאמי חיה ויוסף גולדנברג. אבא היה יהודי אדוק, שומר מצוות, היה קם בוקר בוקר להתפלל בבית הכנסת. היינו שישה ילדים במשפחה.

הייתי בת 4 כשאמי נפטרה. אני לא זכרתי אותה, אבל אחי שלמה, שהיה מבוגר ממני, סיפר לי עליה, איך שהייתה אופה בעצמה חלות לשבת, ואיך היה בבית כשעדיין הייתה בחיים. הוא סיפר לי שאמא מתה בזמן שילדה את אחותנו, שגם היא לא נשארה בחיים.

שתי אחיותיי הצעירות נולדו מהנישואים השניים של אבא.

שלמה אחי היה ציוני, והיה חבר בתנועת הנוער "גורדוניה – תחייה". אחי השני היה חבר ב"פועל הצעיר", מכל האחים רק שלמה ואני הגענו לארץ ישראל.

אחי שלמה עלה לארץ ושמר אתי על קשר מכתבים. הוא ידע שלא טוב לי בבית בגלל הקפדנות של אבא. במכתביו סיפר לי על הארץ, והמליץ לי על ספרים שכדאי לי להחליף בספרייה.

כשהייתי נערה חליתי במחלת החולירע, ממנה גם מתה אמי. כשלאחי נודע על כך הוא שלח לי 30 פונט, ויותר מאוחר, כשכבר הייתי בת 20, הוא שלח לי מהארץ סרטיפיקט.

אבא כעס ואמר לי שלא יתן לי לנסוע לפלשתינה. הוא שלח בחזרה לארץ את הסרטיפיקט, ולא נסעתי. אבא רצה שאתחתן עם בחור אדוק בשידוך, אמרתי לו שאני לא מוכנה להתחתן עם מי שהוא רוצה, ושהוא לא יכריח אותי.

בינתיים, סידר אבא לי ולאחותי נדוניה, דירה שהוא קנה, ולגברת ששכרה את הבית הזה היו שני בנים. אחד מהם היה ידיד שלי. הוא שיכנע אותי לעלות ביחד אתו לארץ בעליה בלתי ליגאלית. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לקיבוץ שלו בגליל, שבו חיכתה לו חברתו.

באביב 1939 עזבתי את הבית, ויחד אתו עליתי לארץ. הפלגנו מקונסטנצה שברומניה באוניה קולורדו. אני זוכרת שכאשר עלינו על האוניה, אמרו לנו האחראים מטעם ההגנה, שנהיה מוכנים לכך שאולי יתפסו אותנו, ושנתכונן לכל מיני קשיים שיעשו הבריטים. בדרך, בים, הורידו אותנו הפלמ"חניקים מדי פעם לבטן האוניה, כדי שלא נתגלה לאווירונים שחגו מעלינו.

אחרי טלטולי דרך הצליחו להוריד אותנו בלילה אחד בחוף נהריה, מבלי שהאנגלים תפסו אותנו. כמו היום אני זוכרת איך זרקו את המזוודות שלנו לים. עוד באותו לילה חילקו אותנו לכל מיני משפחות. אצלן בילינו את הלילה הראשון במולדת. בבוקר שלמחרת שאלו אותי לאן אני רוצה ללכת, וביקשתי שיביאו אותי לחיפה, כי שם גר אחי. עליתי על אוטובוס לחיפה וירדתי ברחוב הרצל. שפה לא הייתה לי, ידעתי רק רומנית ואידיש, ואת מי שפגשתי ברחוב שאלתי אם הוא מכיר את שלמה גולדנברג. הייתי כל כך תמימה, חשבתי שחיפה היא כמו העיירה הקטנה שלנו, שכולם מכירים את כולם.

לבסוף פגשתי בחור שהכיר את האח שלי, והוא הביא אותי לביתו. אחי חזר מהעבודה וכל הלילה דיברנו. אני בכיתי והוא בכה, כל כך שמחנו ביחד.

ניסיתי לחפש עבודה ולא מצאתי, לא הייתה עבודה בכלל. אחרי החיפושים הלכתי לועד העירוני וסידרו לי בסוף עבודה. כשפרצה מלחמת העולם הודיעו על גיוס לצבא הבריטי. החלטתי ללכת לצבא. הייתי כבר בת 30 ויותר, ואחי אמר לי: "השתגעת, אל תלכי לצבא, מה יגידו שאת הולכת עם האנגלים, את עוד רווקה ואני לא רוצה שתלכי."

הלכתי להירשם וידעתי שאם אגיד להם את הגיל האמיתי שלי לא יקבלו אותי, וכששאלו אותי מתי נולדתי אמרתי להם ב – 1913, וכך זה נשאר עד היום.

התגייסתי לצבא ושלחו אותי בהתחלה לסרפנד. עבדנו כל הבחורות במטבח. משם העבירו אותנו לירושלים, להר הצופים. שם היה בית חולים ושם בישלנו לחולים ולסגל הרפואי. אחרי איזה זמן שלחו אותנו למצרים, לתל אל-כבירא. שלוש וחצי שנים היית בצבא הבריטי. למדתי שם אנגלית, דיברתי בסוף אנגלית יותר טוב מעברית. במצרים עבדנו במחסני ציוד צבאי. חילקנו בגדים ונשק לחיילים שיצאו לחזית. היה לי טוב שם, אבל תמיד חשבתי על הבית שלי, על ההורים שלי, לא יכולתי לשכוח אותם. ידעתי שרומניה נכבשה על ידי הגרמנים ושיש מלחמה קשה.

בריקוד העומר - מימין לשמאל - דניאלה קראוס; פנינה מדיני; עירית מיכאלי; לאה שחר

אני נזכרת שכאשר השתחררתי מהצבא, רות קרול שהכירה אותי בצבא, שיכנעה אותי שאבוא לקיבוץ שלה, לגבעת חיים. באתי לגבעת חיים, ויהושע, אהרון ולובה מדיני, שהיו מרומניה, קירבו אותי ודאגו לי כאילו הייתי בת משפחה. הרגשתי טוב אתם, כי יכולתי לדבר אתם ברומנית. יום אחד נסעתי לקופת חולים ונסע אתי גם הבעל של לובה, אליעזר. בזמן הנסיעה הוא שאל אותי אם אני נשואה, או אם הייתי נשואה. אמרתי לו שאני רווקה, ואז הוא אמר לי שיש לו בחור טוב בשבילי. צחקתי, אבל מאותו היום המשפחה הזמינה אותי לבקר, והתעניינו בי מאד. הם סיפרו לי שיש להם אח שהיה חלק מקבוצת "אבוקה" ליד בית שאן. זה היה אריה.

יום אחד נסעתי ל"אבוקה" לבקר את אריה, אריה והחברים שלו קיבלו אותי יפה. אריה הציע ללמד אותי עברית. הייתה לו המון סבלנות ורצון לעזור לי. הוא דרבן אותי ועודד אותי. אריה היה איש נהדר. היה טוב לב ומשכיל מאד, עדין ומתחשב.

בשנת 1946 עברתי לגור ב"אבוקה". הייתי מאושרת. ב"אבוקה" נולדה בתנו איה.

כשאיה הייתה בת שנה ורבע היה הפילוג בקיבוץ המאוחד, ושלושתנו עברנו לגבעת חיים איחוד. הצטרפנו למשפחה.

זכרתי את גבעת חיים מהתקופה שהייתי בה אחרי הצבא, והיו לי זיכרונות טובים. קיבלו אותנו יפה מאד, הקיבוץ וכמובן המשפחה.

1952-54 משפחת מדיני אריה, פנינה ואיה

בקיבוץ עבדתי במקומות רבים, איפה לא. במשך שנים עבדתי בהכנת אוכל לעובדי השדה. עבדתי במטעים, גם בפרדס, בבית חרושת גת,שם קיבלתי אפילו פרס על עבודתי בפלחי אשכוליות, אני מאד זריזה והיו לי הספקים.

גם היום, שאני כבר לא צעירה, אני עושה לבד את כל העבודות בבית שלי. ניקיון וגינה  - הכל לבד, לא רוצה שיעזרו לי. אצלי הכל מצוחצח ומסודר. אני יושבת לי על הכיסא ומנקה לי לבד את הדירה, ולא סתם מנקה, עושה את הכל ביסודיות, מזיזה הכל ומגיעה לכל פינה. את רואה את הגינה שלי, כמה יפה. יש לי כבוד עצמי, לא רוצה שיעזרו לי כל זמן שאני יכולה בכוחות עצמי לשרת את עצמי.

כשאיה התחתנה עם רפי משדה בוקר, אריה ואני אמרנו לה שתלך לאן שטוב לה, מה שטוב לה  -  טוב לנו.

לרפי ואיה יש 4 בנות נהדרות. אני כל כך מאושרת שלאיה יש חיים מוצלחים ומאושרים עם רפי והבנות.

לעולם לא אשכח איך אריה טיפל בי במסירות גדולה כשהלכתי לניתוח ואחריו. כשאריה נפטר איה ורפי רצו לקחת אותי אליהם לשדה בוקר, לא הסכמתי. אמרתי להם שפה עבדתי, ואני אישה לא בריאה ואני לא רוצה לבוא אליהם במצב כזה.

אני רוצה לספר על השכנים הצעירים שלי, יונה ואלדד ורדי. הם באמת משהו מיוחד. כשהייתה מלחמת המפרץ הם טיפלו בי כאילו הייתי בת שלהם. לקחו אותי אליהם וגם סידרו לי את הניילונים, ובאו בזמן האזעקות אלי, וגם לקחו אותי אליהם שלא אפחד לבד. היחס שלהם זה משהו לא רגיל.

קשה לי עם הבדידות ולא פעם באות לי מחשבות קשות, אבל הידיעה שיש לי נכדות נפלאות, איה ורפי, זה מה שנותן לי כוחות להמשיך.

דף מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השניה

מימין פנינה מדיני עם אסתר המטפלת