גרי (גיורא) ברשלום

גרי נולד בפעם השניה ב – 1933, כאשר ירד בנמל יפו מהאוניה, כך לפחות הוא רצה להאמין. למרות שבמשך כל חייו ניכרו בו מקום הולדתו מורביה אשר בצ'כיה, הן בשפת אמו והן בתרבותו הגרמנית.

אישיותו ודרך חייו עוצבו בתנועת הנוער (ה"בלאו וויס"), ובהרבה מובנים הוא נשאר בתנועה עד יום מותו. שם, בתנועה, הוא הכיר את אמא שרה, ויחד החלו במסע חייהם.

הוא האמין שבא לפלשתינה להיות פועל פרולטר, עני בחומר, ועשיר ברוח ובחזון מהפכניים.

הקיבוץ מאד התאים לו, ובמובנים מסוימים הוא נשאר אידיאליסט תמים. כששמעת אותו מספר ומסביר לתיירים, ובעיקר לתיירות, היית משוכנע שזה גן עדן עלי אדמות. מצד שני, הייתה בו גם חשדנות כלפי ממסד בכלל, והקיבוצי בפרט, הוא שנא את בית הספר ואת כל מוסדות ההשכלה, היה אוטודידאקט בעל ידע עצום בהיסטוריה, תנ"ך, יהדות, תושב"ע, ידיעת הארץ, ספרות, אמנות, גיאוגרפיה, ומה לא.

היה מאד גאה בשליחויות השונות שעשה, הן בהגנה, והן בצ'כיה בשנים 1947 – 1948. אבל, גולת הכותרת של חייו, כפי שהוא ראה אותם, הייתה חברת הנוער, שעד היום שומרים אתו על קשר של אהבה, ושרבים מהם נמצאים אתנו כאן היום.

בגיל 40 גילה את הציור, ומאז הפך הציור לחלק חשוב בחייו.

גרי ושרה היו חלוצים, וכך הם הרגישו עד סוף ימיהם. הם חיו חיים מאושרים, אהבו אחד את השני, בנו משפחה גדולה עם 9 נכדים ו – 12 נינים נכון להיום. 

נוח בשלום באדמת ארץ ישראל כאן בעמק חפר שאת ביצותיו ושממותיו אתה וחבריך הפרחתם.

אוהבים וזוכרים אתכם כולנו,

באתי להיפרד מסבא ביום חמישי בצהרים. היה לי קשה לראות אותו במצב הזה.

הזיכרון של המראה שלו מהשעות האחרונות לחייו יושב לי היטב בראש, אבל הייתי רוצה לזכור כגרי הצעיר הנצחי, עם השיער הארוך והקוקו, הבדחן, הפלרטטן, מספר הסיפורים והגוזמאות, חסר הטקט לפעמים, הסבא שמתעניין דווקא בחברותיי החתיכות, שמסתכל על איך רזיתי או השמנתי, זה שהעריץ אותי על זה שציירתי פיגורטיבי, ובכלל על זה שאני מ"התחום".

אני מנסה לשבת ולחשוב על הסיטואציות המצחיקות שהיו לי ולמשפחתי עם סבא גרי בשנה האחרונה:

-  בגיל 90 החליט גרי להתחיל ללמוד מחשבים, "הקומפיוטר" הוא קרא לו, במבטא היקי שלו. בכל פעם שהוא היה מצליח לעשות משהו לבד במחשב, הוא היה מתקשר אלינו ואומר "אני באופוריה". דקה אחרי זה הוא היה יכול להתקשר ולמחות "הקומפיוטר מת!".

-  בתיקיית המכתבים שלו במחשב מצאנו רשימת מסמכים ארוכה בשם: "מיינה ליבה 1"; "מיינה ליבה 2"; מיינה ליבה 3" וכך הלאה...

-  הוא היה מאד מבסוט שהיינו באים לבקר אותו כל חבורת הנכדות עם הילדים שלנו, אבל לעיתים, הבלאגן ועודף האנרגיות שהבאנו אתנו היו לו קצת יותר מדי, ואז הוא היה רומז: "תסדרו את הצעצועים לפני שאתם הולכים..."

-  מאז שגוני נולד, הוא היה נוהג לומר לי: "נכון שאת מרגיש שזה הדבר הנפלא ביותר בעולם?" ואז היה מוסיף: "עד שיגיע הילד הבא". לעיתים קרובות הוא היה שואל: "מתי כבר תעשי עוד ילד?" הוא מאד התחבר לילדים, אולי בגלל שעד מותו היה עוד ילד בעצמו.

היו לך חיים מלאים וצבעוניים ואנחנו זכינו להיות חלק מהפסיפס שיצרת. אזכור אותך עוד הרבה זמן.

באנו להיפרד מגרי, וזה קשה לנו ועצוב.

לפני יותר מ – 40 שנה הכרנו את גרי, כאשר הגענו למגל כדי להצטרף ליגאל ויהודית לעזרה לקיבוץ צעיר. גרי הפך להיות חלק ממשפחתנו.

ביום חמישי צילצלה יהודית להודיע לנו על פטירתו.

נילי לקחה את הטלפון וטלפנה להיינץ, לפיטר, לאנה מריה, לאליזבת ופריסטל. שמות שלרבים מכם אינם מוכרים. לאנשים אלו, מהקבוצות הגרמניות שהגיעו למגל ולישראל, גרי אומר הרבה. גרי הנחיל לקבוצות אלו את אהבת ישראל, אותה הם נושאים בגאווה עד היום. גרי שמר במשך 40 שנה על קשרים עם חבורות אלו.

לאחרונה, הקשרים הללו נחלשו, וחברי הקבוצות הגרמניות התעניינו במצבו של גרי. אחד מהם, היינץ, כבר הספיק לסדר קלסרים עם כל המכתבים שגרי שלח להם. אחרים התחילו, כבר אתמול, לחשוב כיצד ניתן להנציח את זכרו.

גרי אהב  לצייר, לטייל ולצייר. תמונות רבות של גרי תלויות בדירה שלנו, ובדירות רבות נוספות במגל. ברבות מתמונות מצויירים נופי הארץ, אותם אהב לצייר במסעותיו הרבים ברחבי הארץ.

גרי היה יקיר מגל. גרי היה הסבא של כל הילדים הראשונים במגל. מגל, כך נראה לי, הייתה הבית השני לגרי. גרי השתתף באירועים שונים במגל, ואף עזר לנו מאד, בעיקר בשנים הראשונות.

הבית של שרה וגרי היה תמיד פתוח בפנינו. הדשא שליד הבית של יגאל ושלנו הכיר טוב את גרי. גם דשאים אחרים במגל הכירו אותו, כשהיה מגיע אלינו לשיחות על נושאים שונים.

גרי היה אדם אופטימי שמשרה על סביבתו אווירה טובה, תמיד עם חיוך, דבר שעזר לנו מאד בשנים הראשונות, כשמגל הייתה כמו תחנת רכבת.

גרי, תנוח בשלום על משכבך. 

כתלמידך שהיה קרוב אליך והכירך לאורך השנים, למדתי את דרך 

הצניעות שהתהלכת בה, והענקת מכוחך לאלה שהיו זקוקים לו ביותר. 

אנו בני עליית הנוער, חניכיך - קראת לנו ילדי. 

בחייך השתלבת בצורה מפליאה בסדר היום של הקמת חברה במדינה 

נולדת ומתחדשת. את תורתך לאהבת וכבוד האדם הרבצת בחיוך וקריצת 

עין שובבה. 

בעינינו הצטיירת עד הימים האחרונים כצעיר יוצר רגיש ומרגש, 

וכמתווך היית זמין לספר לשומע את העבר, וגישרת את מעשיך להווה, 

שהוא יסוד לעתיד. 

גרי, נעוריך פיארו את שיבתך. חסרונך הפיזי יהיה מורגש, ומנגד, 

רוחך אשר נטעת בתוכנו מתקיימת ותתקיים בנו במעשים. 

מי יתן וברכתך תעמוד לנו ולמשפחתך שחיבקת בהערצה. ועכשיו, על 

יד שרה רעיתך, תנוח בשלום איש שלום אוהב שלום.