בלה ארנוני
- כ"ח אב תשס"ה
15/04/1910 - 02/09/2005
אמא יקרה ואהובה,
תשעים וחמש שנה, תשעים וחמש שנים ארוכות וסוערות של גולה וציונות ועליה ומדינה בדרך. חלוציות והגשמה וקיבוץ של פעם. של פשטות, צניעות, נתינה והסתפקות במועט ובמה שיש, ועשייה למען הרעיון והכלל ומעט כל כך לעצמך.
זכית וחייך שזורים בכל אלה, וזכינו גם אנו כשנולדנו וגדלנו בשולי תקופה זו.
נולדנו בגליל בקיבוץ כפר סאלד. חשבנו כי אין מקום יותר יפה לחיות ולגדול מאשר בו. עבורנו זה היה חלום וגן עדן, אפילו שהיינו כמעט מחוסרי כל. אני זוכר את ביתכם, שלך ושל אבא, בשנות ה- 40. חדר צר וקטן עם מיטה, ארון קטן, שולחן כסא ופתיליה. בקייץ עמדה ג'ארה מחרס בפינת החדר למים קרים ואבטיח חצוי לשניים על מנת שיתקרר. זה היה המטבחון שלכם, וזו בעצם הייתה ספירת המלאי של כל רכושם הפרטי. אולי החסרתי את המטאטא במרפסת שהיה משותף גם לשכנים - מימין ומשמאל.
כעבור כמה שנים כשספרת לנו על התקופה הזו וכעסנו עלייך שעזבת את הגליל ועברת עם הפילוג לגבעת חיים, התרפקת בנוסטלגיה ואמרת לנו שבעצם זו היתה התקופה היפה, המרתקת והמשמעותית ביותר בחייך - ובחיי כל הדור ההוא.
אינני יכול או רוצה לספר על התקופה שלאחר מות אבא. רק אומר שזו היתה תקופה קשה מאוד מאוד לך ולנו.
כשבגרתי מעט הייתי שואל אותך מדי פעם למה אינך מתחתנת שוב ואת השבת לי בכמה מילים קצרות ופשוטות "אין עוד כמו האיש הזה, ואני לא יכולה או מסוגלת לקשור את נפשי פעם נוספת". וכך הפכנו למשפחה חד-הורית עוד הרבה לפני שהוטבע ונוצר מטבע הלשון הזה, ואת זכית לזוגיות מאושרת ומשפחתית רק שנים בודדות.
והימים חולפים, והזמן עובר ואנו בגרנו, כל אחד פנה לדרכו וביתך התרוקן ושוב נשארת לבד עם עצמך ועם בית ריק. לו רק ידענו מה עובר עליך. את לא אהבת לפתוח את סגור ליבך ולשתף אותנו בלבטים ובמכאובים שלך. הפנמת אותם ושמרת לעצמך. זו היתה דרכך.
בשנים האחרונות קיבלת מתנה וזכית לחברת נפש. אולגה בנאי עברה לגור בשכונתך ונעשיתן חברות בלב ונפש. מזל גדול היה שגם היא היתה מהאצולה ההונגרית וכך חזרת לשפת האם ותענוג היה לשמוע את השפה הזו המוזרה והמשונה מתנגנת לה בביתנו. הפכתן לחברות תאומות והיא היתה לך לקרן אור.
וזכית גם למעין בן רביעי - יקר ומסור, ליוני שטיפל ודאג לך באהבה ובמסירות גדולה, דבר שנבצר מאיתנו לעשות. בתשומת לבו הסב לך כל כך הרבה נחת ותמיד כשעדיין היינו מדברים בטלפון היה חשוב לך לספר לי שיוני ביקר אותך, ויוני תיקן וסידר לך בבית וכך לא נשארת לבד.
וזכית לנווה נעם, שבו טיפלו בך כנסיכה, דאגו והרעיפו עליך חום ואהבה.
אמא יקרה, מעטים האנשים הזוכים לשיבה ארוכה כשלך. התברכת בילדים, נכדים ונינים ומשפחה אוהבת ותומכת. אני תפילה שחסד יעשה עמך ואת בדרכך לאושר.
מוקי, הבן הבכור.
במתפרה
גידי כותב
אני עומד על הקבר שלך אמא ומנסה לסכם, להיזכר ולהיפרד. לצייר תמונה למזכרת.
למרות שזה היה צפוי, בכל זאת יש הקטע הלא נתפס שהיית אתנו ועכשיו כבר לא.
היית לנו אמא הרבה שנים. מה שהרבה אחרים לא זוכרים. אבל הילדות בקיבוץ האידיאליסטי אפשרה לנו להיות איתך שעות בודדות ביום. אחר כך, יותר מדי מהר הגיע הרגע הנורא שהשאיר אותך בודדה, כל כך הרבה שנים. את החלטת להקריב את חייך האישיים שאנחנו לא ניפגע.
שנים על שנים אני מתהלך עם השאלה הלא פתורה, הטוב עשית או רע. לקחת על עצמך משא כבד ואני משתאה איך עמדת בו בגבורה ואיזה מזל שמרבית חייך עברו בחברה הקיבוצית שמאוד עזרה.
את היית סמל הצניעות ואהבת הבריות, לא עשית מלחמות והיית משוגעת על עבודה. היה לך חוש הומור, שכנראה עזר לך להעביר את החיים, כי הצחקת אותנו ממש עד לאחרונה. לפני שבוע כשהחום סירב לרדת, שאלתי אותך אמא, האם כואב לך משהו? היה לך קשה לדבר, אבל פתחת עיניים גדולות ולחשת שלא כואב, בליווי אותו מבט מתפלא האומר, מה פתאום אתה חושב שכואב לי? יומיים קודם לכן כשבאתי וחיבקתי אותך החזרת לי חיבוק חזק חזק ונשיקה גדולה שהפתיעו אותי ורק עכשיו אני מבין...
חוסר התיאבון והסלידה שלך מאוכל בשנה האחרונה, סימן שהגוף החליט שזה מספיק. ידענו שזה מתקרב. אבל לא אשכח איך בכל פעם שנתנו לך סודה אמרת - "אוי, כמה שזה טוב" או אם נתנו לך קוביית שוקולד תמיד רצית עוד אחת.
בשבת שעברה, שרה האכילה אותך גלידה בכפית ואת סיימת את הכל והאחות התורנית מאוד התפלאה. אמא היתה הונגריה עד הסוף, כמה שהחיים שלה היו רוב הזמן מרים, היא לא ויתרה על הטיפה המתוקה שלהם.
נזכור אותך לטובה, תהיי חסרה לנו. נתת דוגמא לנו ולאחרים.
סבתא יקרה,
אחרי 95 שנים כל מה שנשאר הוא לומר תודה.
על הפשטות שבהיותך, אדם שקט ולבבי. על ההומור, שכמו אהבת להגניב לפתע אל דברייך.
תודה - על הצניעות והנועם בהם חיית, על שדרך התבוננות בך, ניתן היה לחוש שלווה כי את, במין גדולה חרישית, כך היה נראה, כמו התיידדת עם המציאות, תהא אשר תהייה.
תודה, על שהיית מן שער מסתורי אל תקופה אחרת, ובמקרים נדירים סיפרת סיפורים, קוריוזים קטנים מחייך והם כמו מצטיירים בדמיוני.
בגיל 22 את מתחילה לעשן, שובבה ומסתתרת בחדר השירותים שבביתכם בהונגריה. בוודאי ניסית לטשטש את הריח בצאתך...
אחרי עלייתך ארצה, ולפני נישואיך, את חוזרת מהביקור בהונגריה, ובנימין ארנוני, המחזר השרמנטי, ממתין לך בנמל חיפה, עם זר פרחים, ודאי אתם נרגשים מאהבה חדשה שבלבכם...
כעת את אמא, ומכינה חלב ציפורים, הממתק האהוב על ילדיך, מביצים, חלב וקקאו. ודאי היה זה רגע משפחתי מיוחד בתקופה קיבוצית בה למשפחה לא היה מקום רב.
את יושבת מול מכונת התפירה, או עם מסרגות, ומכינה עבודות יד מפוארות. כך ביטאת את היצירתיות שבך. שמיכות צבעוניות פרי עמלך מכסות את מיטתי עד היום.
ותודה על המשפחה שהקמת, שבזכותה גם לי ניתנו חיים.
ותודה אחרונה אני מקדיש לאנשים שהיו קרובים לך באמת בשנים האחרונות, יוני פרינץ וצוות נווה נעם, מכל הלב, בשמנו ובשמך, תודה.
המשיכי הלאה סבתא, בשמחה על חייך.
אוהב יואב.
בלה ארנוני בת 80
מכיוון שמוקי שנים לא מנגן באקורדיון,
ולנחום יש בעיות במיתרי הקול -
התנדבתי לכתוב פזמון
ואם הוא יצא מזויף,
אשם יהיה בזה רק הדף.
לכתוב לפגישה אצל ליאה ודב
היה די קל - כי גרתי אצלם,
לספר על בית אמא בשנות החמישים,
לפני הלינה המשפחתית
בבית עם שלושה בנים -
קצת יותר קשה
ואני לא בטוח מה יצא
כי אז בקיבוץ ההורים
את הילדים היו רואים
בארוחת ארבע -
כשיש ממתקים,
כמו "חלב ציפורים"
או בימי חמישי,
כשבבית הילדים
מחליפים מצעים
ורק אז הרשו להם לבוא לבית הילדים.
כי בזמנים אחרים
חצר הקיבוץ
היתה מגרש המשחקים
ומי חלם אז על:
"זהו זה" ו"תוסס" ו"דרדסים".
היום מותר לספר
שדווקא אצלנו היה יכול להיות אחרת,
כי הדוד מאמריקה הביא טלוויזיה קטנטונת,
שנים לפני שבקיבוץ חלמו על הפלא השמיימי.
אבל האח הגדול,
שהוא כידוע מגזע בן גוריון
החליט: מה פתאום! מה עם השוויון!
ואת המתנה נעל בארון
ומאוד עצובים בחוץ המשכנו
במשחקי "שוטרים וגנבים".
היה לו גם רעיון גאוני,
לסדר לאמא
שעון מעורר ביולוגי-
מהגג הוא הוציא שני רעפים,
והבויידם הפך לשובך יונים,
ומאז ועד היום,
שפותחים את המכסה שבתקרה -
נופלות משם הרבה "מזכרות"
ואמא ישר עם מטאטא בידה.
האח הגדול היה כל יכול,
כשבני גילו עדיין למדו,
כבר אז החליט
שהנגב זה יעודו,
עזב את הלימודים,
ועם קבוצת מבוגרים,
ירד לחרוש
בשדות הקיבוץ שבאורים.
האח הקטן היה "תכשיט" מפורסם
כשלא קיבל את רצונו
ירד לרצפה,
הפסיק לנשום, נעשה כחול
ואמא מיד נתרצתה
ובלבד שיתחיל לנשום תחילה.
וכשכבר היה גדול
וראה שאמא שלו
אוכלת המון,
החליט שגם הוא יכול,
ומיום ליום הפך גפרור רזה
עד שהאח של אולגה הכניס בו תורה
ומאז הוא אוכל פירות, גרעינים וסויה.
ומאז עברו שנים,
והגוזלים פרחו להם מהקן
אך את אמא לא שכחו
ובה המשיכו להתעלל,
לקצוות העולם היא נסעה-
לניו- יורק, להשתתף בחתונה,
לקייפטאון, וכיף התקווה
להכיר את החם והחמה
ושסוף סוף בשדה בוקר
חתונה היתה
אמא בציריך נתקעה
עם כרטיס "סטנד ביי" בהנחה.
ורק שמנהל התחנה
ראה כמה היא בוכה -
במטבח של המטוס, הוא מצא לה פינה.
אמא זו הפרסומת
הטובה ביותר לקפה,
כי חוץ מזה
לא מגיע שום דבר לפה,
וזכור לי מקרה נדיר-
השניצל בחדר האוכל היה לה טעים
ולחלוקה היא ניגשה לקבל עוד מנה -
כל החברים קמו מהכיסאות - מוחים כפיים
לא מאמינים למראה העיניים.
את המחיר לתיאבון האיום
משלמות העצמות, ומשלמות בגדול
כי כבר שנים הן מתחננות -
לסידן, חלב וגבינה.
ומכיוון שאין בהן התחשבות,
הן מגיבות במהרה,
וכל שבועיים שלושה -
עצם אחת עושה שביתה.
וכשראו בקיבוץ כמה זה מסוכן
מצאו פיתרון ואמא קבלה תלת אופן,
אבל העצמות הרעבות לסידן,
לא בקלות הניחו נשקן.
ומהר מאוד הפכו את הרוכב והאופן
ועוד עצם יצאה למנוחה
של חודשיים שלושה.
ועכשיו כשיש נכדים,
ואנחנו כמובן,
קצת פחות נחשבים
ומה שחשוב, שיהיו לנו גלגלים
ונביא לסבתא את ה"תכשיטים",
אז שיהיה לך אמא לבריאות,
עוד הרבה שנים
ושתזכי ליהנות גם מהנינים
אבל- "אשטום", "בולונד"- בבקשה
קחי קצת גבינה
לפני השינה.
ולכל האורחים שבאו ל"גבעה"
גם שבחוץ משתוללת השמש החמה
ולמרות שבטלוויזיה ה"מונדיאל"
עכשיו בשיא החגיגה-
הרבה הרבה תודה
בשם אמא שלי, בלה.
גידי (?)
עם הנכד
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!