שלומית גרינבאום

שלומית אהבה לספר לנו כיצד, כשהייתה בכיתה ב', החליטה שהיא רוצה להיות מורה. משהחליטה, ביקשה מאמא שלה לקנות לה מחברת, ובמחברת זו תיארה יום יום את התנהגות מורתה בכיתה תוך ציון הדברים שהיא רוצה לאמץ ואלה שלא נשאו חין בעיניה. את המחברת הזאת שמרה במשך שנים רבות...

אני חושבת שכל מי שהכיר את שלומית, ימהר להבין כמה סיפור זה מאפיין אותה לא רק כמורה, אלא כאדם. המסירות, היסודיות, רגש האחריות, ההגינות והדבקות במטרה. שלומית נולדה במוסקבה. בגיל שש, בעקבות המהפכה הקומוניסטית, היגרה עם הוריה לברלין, שם התחילה את לימודיה.

כשהייתה בת 14 הבינה בעצמה שהגיע הרגע לעזוב את גרמניה, והצטרפה לאחותה הבוגרת ובעלה שעלו ארצה. לאחר שנה של המתנה ברומא קיבלו את הסרטיפיקט המיוחל. שלומית, כדרכה, אינה מוכנה "לאבד זמן" ומבלה שנה זו בלימוד, כשומעת חופשית באוניברסיטה הצרפתית.

השנים הראשונות בארץ היו שנים של מחסור, ולעיתים לא היה בבית די מזון כדי לספק את הרעב של נערה מתבגרת. שאיפתה של שלומית להיות מורה עדיין מכוונת את צעדיה, והיא מתחילה ללמוד בסמינר לוינסקי, שבאותם ימים נמצא בנווה צדק, במקום בו נמצא היום מתחם סוזן דלל.

היא מסיימת את הסמינר ומתחילה בקריירה רצופה של הוראה בתפקידים שונים, קריירה שנמשכת 50 שנה. לנו, המתבוננים מהצד, נראה היה שההתלהבות והמסירות נותרו כשהיו עד ליום ההוראה האחרון.

שלומית איבדה את בעלה הראשון, אביו של מיכאל במלחמת השחרור, וברבות השנים הקימה זוגיות חדשה מאושרת וממושכת עם מאיר בגבעת חיים.

אני הכרתי את שלומית בשנת 1965 כבת זוגו של מיכאל. ומאז התפתחה בינינו מערכת יחסים נדירה בין חמות לכלה. במשך כל השנים אינני זוכרת אפילו מקרה אחד של ביקורת ישירה או עקיפה על התנהגותי או על החלטותיי. אין לי ספק שלעיתים שתיקה זו לא הייתה לה קלה, לאור ההבדלים הניכרים ביני לבינה בכל הקשור לניהול משק בית, ולעיתים גם לחינוך ילדים. במשך כל השנים הייתה לנו לעזר בכל ברגעים הקשים בהם נתקל זוג צעיר בתהליך ההורות ותמכה בי יותר מאמי.

כשנולד בננו הראשון, צבי, סיפרה לי שלומית את הסיפור הבא: כשנולד מיכאל והיה בן מספר ימים הרימה אותו בזרועותיה והבטיחה לו ש"לעולם לא תקריב את עצמה בשבילו". שלומית לא התכוונה לומר שלא תעשה בשבילו כל מה שניתן לעשות, אלא שהנתינה והמסירות אינם קרבן, היא תיתן לצורך הנתינה, ללא כל ציפייה להכרת תודה או לקבלת תמורה. אם הנתינה הופכת קרבן מוטב שלא תתבצע.

כזו הייתה שלומית, לא מחבקת בכל הזדמנות, לא מרעיפה הרבה מילים של אהבה, אך נותנת מעצמה בפשטות, בלא חשבון. נותנת כדי לתת ולא כדי לקבל ולא כדי לקנות אהבה. נכדיה מאז היותם פעוטים ועד היום, וגם נינותיה הקטנות, הרגישו בחוש את הביטחון שבאותה אהבה פשוטה ונדיבה.

לפני שלוש שנים חלתה שלומית בדלקת ריאות דומה בעצמתה לזו שהכריעה אותה עתה. כמעט בדרך נס קמה ממחלתה וחזרה לחיים עצמאיים. שלוש השנים שניתנו לה היו שנים מלאות ויפות. בהן נסענו עימה למחוזות ילדותה המוקדמת, למוסקבה וסנט-פטרסבורג. שנים בהן הצליחה לבנות מערכת יחסים חמה וקרובה עם נינותיה, ולתת להן הזדמנות לזכור אותה גם בשנות בגרותן.

ביום שישי ה - 7 לאפריל הזעיקו אותנו לבית החולים, שלומית אושפזה שוב עם דלקת ריאות. הרופא שקיבל אותה רצה לבדוק את מידת הצלילות שלה. הוא הצביע על מיכאל ושאל: "מי הוא", ושלומית ענתה: "הבן שלי". הצביע עלי, והיא ענתה: "אישתו". הוא שאל: "מה היא בשבילך?" והתכוון שתענה: "כלתי", אך היא ענתה לו: "הרבה מאד", וחיוך רחב האיר את פניה. הייתה זו אחת הפעמים היחידות בהן הביעה את רגשותיה כלפיי במילים מפורשות, ואת המתנה האחרונה הזאת לא אשכח לעולם.

רותי קורן

שלומית מספרת זיכרונות מן הבית הכולל:

באחת השנים, עם גמר שנת הלימודים בכיתה ב', לא הספקנו לסיים את ספר 'בראשית'. לכן, לא החזרנו את הספרים לספרייה, והם נשארו בארון הכיתה, מוכנים לתחילת כיתה ג'.

יום אחד, בחופש הגדול, עמדנו לצאת לקייטנה, שנמשכה בימים ההם, גם לילדי כיתה ב', שבוע מלא.

התרגשות הילדים הייתה רבה. זמן היציאה נקבע לשעה שמונה, אחרי ארוחת הבוקר. בגמר הארוחה הגיעה הודעה, שחל איחור בבוא המכונית ועלינו להמתין לשעה תשע, בערך... אמרתי לתומי, יותר לעצמי מאשר לילדים: "מה נעשה בינתיים?"

להפתעתי באה מיד תשובת הילדים: "יופי! נלמד עוד פרק בספר 'בראשית'!"

"מה פתאום?" אמרתי, והוספתי: "אפילו אין לי כאן ספר".

אך הילדים הסתדרו במהירות בכיתה, הגישו לי את אחד הספרים, והיו מוכנים לשיעור.

וכך, בבגדי ים, מצוידים בתיקי המסע ובמימיות, ישבו הילדים בכיתה ובאמת למדו בכל הרצינות.

קשה היה להאמין, אך השיעור נמשך בריכוז רב ממש עד בוא המטפלת, שקראה לנו לעלות למשאית.