רות הורוויץ

אמא שלנו

 

אמא שלנו חיה כמעט 100 שנה.

קטנה, ממש קטנה.

שיער שחור, רזה, מבט חודרני, חצי עין סגורה,

כמעט לא משתנה עם השנים.

קטנה, אבל בעצם ממש גדולה.

חינוך של תיכון יקה ברמה גבוהה.

תואר אוניברסיטאי אמיתי לא היה לך, אבל אין כמוך ידענית אמיתית- יודעת שפות, תולעת ספרים, קוראת הכל, בעיקר ספרות יפה באנגלית, גרמנית, ועברית, שלא לדבר על עדכון שותף בעיתונים "הארץ", "הדר שפיגל", ו"האובזרבר".

מעוּרה ויודעת כל דבר בקיבוץ, מתמודדת תמיד באומץ עם המציאות ויודעת את מקומה.

אהבת את החיים וידעת למצות אותם עד הסוף.

לכל דבר היה זמן משלו:

שבת בבוקר מוסיקה קלאסית,

אחר הצהרים ובערב קריאה.

בקיץ - חופש כמו שצריך, כולל טיול בחו"ל בכל העולם, מסקנדינביה ליוון, מגרמניה עד ספרד.

בביקור שלך אצלנו בניו-יורק יצאת בשבע בבוקר וחזרת בשבע בערב, כמו הנכדים.

יותר מכל הייתה חשובה לך המשפחה. אמרת תמיד שאבא קובע, או כפי שנהגת לומר: "נשאל את אבא", אך בעצם, הכל היה מתחיל ונגמר בך.

נולדו לך שלושה בנים, שהביאו כלות, אחת עשרה נכדים וארבעה נינים.

לכולם היה לך זמן, ועם כולם דיברת בגובה העיניים, בישירות, ברצינות, ובצניעות.

אהבת את כולנו.

לימי ההולדת - שוויון מושלם, המתנה תמיד מוכנה חודש מראש, וההעברה של הכסף בתקציב אצל רותי, תמיד בזמן - ייקית עד הסוף.

 

בשיחות שהיו לנו בתקופה האחרונה, סיפרת שבמבט אחורה, היית עושה את אותו הדבר: "בנינו קיבוץ יפה," אמרת, "נכון, מאוד יפה, אני שלמה, והאמת - מספיק לי, אני רוצה להיעלם."

חיית ואהבת את החיים.

ואנחנו, המשפחה, באמת אהבנו אותך.

 

שלום אמא, שלום,

ממני עקיבא,

ומכל המשפחה

 

דברים על קברה

 אני שמחה - ומבקשת סליחה על המילה שבחרתי בנסיבות אלה – אני שמחה שנפרדתי מרות.

באתי אליה לביקור שגרתי, בדיוק כשהוחלט לשולחה - שוב - לבית-החולים. ליותר חמצן נזקקה, נשימתה הייתה כבדה עליה. "ושם יוכלו להקל עלייך".

אבל, ואנו יודעים, לא על הכול אפשר להקל, ולא תמיד ולא לנצח. ורות כבר לא חזרה משם.

ואם כבר השתמשתי במילה זו, אומר אותה עכשיו אחרת - אני שמחה בשביל רות שכך נפרדה מן העולם. לא כל אחד זוכה.

צלולה עד הסוף. ואולי ירצה מישהו לדייק ולומר, כי היו גם רגעי בלבול אצלה, בהשפעת התרופות והטלטלות, עדיין אני אומרת, במובן העמוק של המילה – צלולה מאז ומתמיד, ועד הסוף. ידעה מה היא רוצה, ידעה מה טוב ונכון בעיניה. וגם מה לא...

לפני הרבה שנים, עבדנו יחד שנים אחדות בבית-הספר – חינכנו כיתה בגיל ההתבגרות. זה לא היה קל משום בחינה. בתנאים ההם, ובתביעות החיים אז. בהמשך חיינו אני מגלה - זו אותה רות! תחומי התעניינות כה רבים, מעורבות פנימית בכל-כך הרבה נושאים גדולים כקטנים – מן המתהווה בעולם ומן ההיסטוריה שלו, כולל תנ"ך ויהדות, ועד המתהווה בחיינו. ומי לא יודע - ספר חדש: עברית, אנגלית או גרמנית, לא חשוב. אולי גם קצת צרפתית. ומוסיקה. ועוד ועוד. והיא ידעה מה היא אוהבת ומה נראה ומתאים לה באורחות-החיים וגם מה לא – היא לא נסחפה עם אופנות חולפות. צלילות של בחירה ושיפוט.

"כך נפרדה מן העולם". המשפחה! כך מוקפת באהוביה – בנים וכלות ונכדים ונינים, שאין מושלמים מהם בעיניה.

שוחחנו לא מעט בביקוריי. היא אמרה לי: "אני עייפה. אינני יכולה להמשיך עוד. גם לא רוצה". ואני: "לא קשה לך להיפרד מכל אלה, ומהנינים העומדים להיוולד?" והיא רק חייכה. ועוד זכתה לנין ונינה נוספים.

וכך מוקפת הלכה לעולמה, שלמה עם דרכה ועם ההחלטות שעשתה בחייה. לא מעטים, למשל, התפלאו כשהחליטה לעבור לבית-סיעודי, עשתה רושם שהיא עודנה עצמאית, ומסוגלת. אבל היא, בצלילותה, ראתה אחרת. והחליטה, והייתה שלמה עם החלטתה, והייתה מרוצה ממנה עד מאוד. עד הסוף.

לא כל אחד זוכה כך להיפרד מן העולם.

רות לא דיברה על געגועיה ליוסף. מובן שלא דיברה, לא רות! אבל אני - אולי נדמה לי - חשתי בהם. ובאותה שיחה על עייפותה מן החיים, כששאלתי אותה, אם היא מקווה להיפגש "שם" עם יוסף, הייתה, בצדק, מופתעת מעצם השאלה – דבר כזה לשאול את רות. ותשובתה, כצפוי, הייתה לא החלטי.

אבל השתוקקה לנוח. ועתה תנוח לצידו. באה מנוחה ליגע.

ינעמו לה רגבי עפרה.

                                                            סימה שרי

 

שיר שכתבה חנהל'ה פרנקל ז"ל, לרות, דודתה, בהיותה בת 80

 

פה ידובר היום בכל הרצינות

על פלא מהלכת (רגליים די דקות),

כי היא קצרה מאד (קוראים לה, אגב, רות),

ומאידך גיסא (ע"פ כל השגות),

גדולה היא במיוחד,

גדולה מן החיים,

ואף על פי - שיש לה כאילו צד אחד -

יש לה, כך מסתבר, המון המון צדדים.

 

כי בו זמנית שיש לדודה רות -

דעות מגובשות, old fashion, מן הסתם,

אין כמוה מעודכנת במדורי ספרות,

במוסיקה, ריקוד, בהוויות עולם.

אף אם שונאת היא באמת כל שביב של רכילות,

כל עיתונאי זריז, יצא פשוט נכלם

מול שפע אינפורמציה שיש לדודה רות.

ומעונה, כך בהתאם, על סביבותיו צופה,

גם אם צנוע הוא, וכך טיב השירות,

פתוח למפגש חמים ביומשישי על כוס קפה

למשפחה, ול"יתומים" המבקשים חסות,

וכך זה המעון, אז כארמון יפה,

שמלכתו היא - לא אחרת, דודה רות!

ושם גם מתברר, שאף שלכאורה

היא ביקורתית, פשוט נורא,

עם ילדים לה לב רחב מלוא חופניים,

איתם היא משוחחת, ממש תרתי משמע,

ישר ולעניין בגובה העיניים.

 

אף שאמרנו והדגשנו בכל האחריות,

ביתה הוא מבצרה של דודה רות,

הרי עם השנים (80 אומרים לאמור),

הופכת מתחרה היא לעופר ולמור.

קופצת היא לחו"ל, משל הייתה ציפור,

אשת העולם, הרפתקנית, ימים צולחת,

מחר תפנה אל המזכיר - שנת חופש היא לוקחת.

 

היריעה פשוט קצרה היא לפירוט

את כל הנפלאות של דודה רות,

מהן הבאנו חלק די פעוט

כדי כאן להבהיר עניין פשוט -

שהקטנה – גדולה, מין אקסמפלר

שאין לו עותקים, רק אוהבים מספר...

ספתא בת 90 - יניב הורוויץ

מי זאת שם דוהרת על קלנוע בחשיכה?

האם זאת ספתא רותש'ן לקראת סיבוב במשפחה?

עם כל אחד מהבנים  -  שיחה על משהו דחוף,

וארוחה דשנה  -  אם כבר השולחן ערוך.

 

פזמון: 

ספתא ספתא כמה טוב שבאת,

חבל שת'חמאה כבר לא הוצאנו באחת.

ספתא ספתא תמיד את בתמונה, 

מבינה ומתעניינת והכל עם אהבה.

 

עם יעקב הנחמד פותרים את בעיות המשק,

שאול החכם יחליף ת'מנורה בחשק,

ועקיבא היפה, אך התינוק המכוער  -

יעלה את עצתך בדירקטוריון מחר.

 

פזמון: 

ספתא ספתא כמה טוב שבאת...

ספתא לא נוטה לטעות, כמעט תמיד צודקת,

או שהיא לא בטוחה: "אולי, היא לא חושבת"...

אם תשאלוה מה שלומך בבוקר יום נחמד,

אל תתפלאו אם תיענו: "שום דבר מיוחד".

 

לספתא יש המון ספרים  -

אותם קראה אחד אחד,

יודעת: מכללת תל-חי - 

"זה לא בדיוק הארווארד"...

 

פזמון:

ספתא ספתא כמה טוב שבאת...

עכשיו לרגע, בלי הצחוק, אנחנו נהנים 

מסיפורים, מהשיחות והחיוכים,

ומה עוד נאחל לראש חמולה מכובדת  -

מזל טוב ל-90 שנים מהמשפוחה האוהבת!