אינה ירון (צ'רד)

על אמא

יכולתי לכתוב הרבה על העבר, על התקופה של לפני המחלה, אבל הדבר שהכי חזק אצלי, הן התחושות של התקופה האחרונה שהייתי עם אמא בבית החולים.

כולם חשבו, וגם אמרו, שאני זו שמקריבה, שמוותרת על חיי שלי למען הטיפול באמא. אך איש לא הבין שקיבלתי בתקופה זו יותר משנתתי.

יכולתי לבוא בבוקר עם חולשה ופחד, ברגע שעמדתי בפתח הדלת, אמא נופפה לי בידה בשמחה ואני התמלאתי אופטימיות וכוח, ומיד יצאנו לטיול הבוקר שלנו, כשמגע כף ידה החמה מרגיע ומלווה אותי כל היום.

בשבילי היא הייתה מקור להזדהות, היא לימדה אותי לאהוב ולקבל כל אדם, לא להאשים איש במצבה. לבסוף הייתה מוסיפה: "תעשי משהו נחמד בשביל עצמך, תחשבי חיובי".

כאיש מקצוע ידעה היטב את מצבה, והייתה מפוקחת ואמיצה בקבלת החלטות לגבי הטיפול בה. רצתה לחיות, לעשות, לתת. הקשיבה כל היום למוסיקה, וכשהגיעה שעת המנוחה ביקשה ממני שאשמור על עצמי, שאנוח גם כן.

הרופאים שטיפלו בה אמרו שפציינטית כזו לא ראו. היא אהבה מאד את הצוות, הכירה כל אחד והייתה רגישה אליהם, התייחסה לכל אחד כאילו הוא עולם מלא בפני עצמו.

לא קל היה המקום שבו שהתה בשנה האחרונה, לפעמים הייתה תחושה שנמצאים בארץ אחרת. לדעתי, היא הרגישה מה שסטיבן הוקינג אמר: "כל עוד שחיים – יש תקווה!".

                                                                                                    יהודית

זה תמיד קשה להספיד הורים

אמא, אם יכולתי לומר לך כמה מילים, הייתי אומר לך: ככל שהשנים חלפו גיליתי כמה מיוחדת את, רבת פנים ויכולות. היית השילוב הקלאסי של מוח ימני ושמאלי. אומנית ופסלת מצד אחד, ודיאגנוסטיקנית רפואית מדהימה מנגד. את אישה חברתית כריזמטית ומגנטית. הבית היה תמיד מלא בחברי הקיבוץ ואורחים שרצו בחום שנתת.

בבתי החולים ששהית בהם יצרת הילה של אצילות, חום, גאווה, שהביאו אחיות ורופאים לאהוב אותך.

אני חש שאת היא זאת שנתת לי את אהבת הלימוד וגילוי עולמות אחרים ומיוחדים. הדימיון הפורה שלך הוביל אותך ללבוש פרוות דוב ולבוא לחדר האוכל באמצע הצהריים ולשעשע את החברים. בקיבוץ היית התבלין המשגע במרק המימי.

יש לך לב של זהב, כמו מזל דלי אמיתי. עבורך – לתת היה יותר חשוב מאשר לקבל.

את מייצגת את המיטב של ההיסטוריה היהודית. ב- 1492 גירשו את משפחתך מספרד לגרמניה. היהדות והאמונה באלוהים היו מרכז הזהות שלך, לצד הצורך בקריאה וידע. לא לחינם היה גארי ברתיני חברך הנערץ.

ראית בעליית היטלר לשלטון בגרמניה, וברחת ברכבת האחרונה שיצאה מגרמניה. ב – 26 בספטמבר עזבת את גרמניה, וב – 28 לחודש החלה המלחמה. עברת את ההפצצות בלונדון, שרק היום, עת הקטיושות מתפוצצות בשדרות, ניתן להבין מה את עברת. איזו היסטוריה ועבר מרתק.

 

את חסרה לנו.

יום אחד עוד ניפגש, ובינתיים אומר לך שלום ולהתראות.

רובי

 

אינה

זהו. עכשיו, כשגם אינה איננה, זה באמת וסופית, קיבוץ חדש. כל עוד היו ברשימת האובדנים רק שלוש הארוחות בחדר האוכל, ו'כל אחד לפי צרכיו', והתקציב האישי, והתור לחו"ל, ומסיבות השבת, זה היה קיבוץ אחר, אבל עדיין לא ממש חדש. עכשיו, בלי 'אינה מבית-וינה', זה קיבוץ חדש ממש. כי מהו גבעת-חיים בלי אותו תבלין אקזוטי שיצקה בו?

היא הייתה פרח משוגע. התאהבתי בה כשעבדנו יחד – היא בניהול בית-וינה, אני בריכוז תרבות. שעות רבות עשינו יחד, השתוללנו בלי גבול – והיא ידעה להשתולל, צחקנו יחד – והיא ידעה לצחוק, ורבנו – והיא ידעה לריב. ובעצם, לא ממש. כשהשליכה צלחות במזכירות בזעמה, כי בסידור העבודה שוב לא נתנו לה עובדים לנקות את האולם לקראת מופע, או קונצרט (ועוד של ברתיני!) נקראתי לבוא ולהרגיע. הייתי מגיע בריצה, מתמרן בין הצלחות המעופפות, מחבק ומרחיק אותה משדה הקרב, ועד שהגענו לבית-וינה כבר הייתה צוחקת בכל פה, מרוּקנת לחלוטין מטינה ומכעס.

אחר כך כיוון קופידון את הדברים כך, שהיינו לשכנים. רק פיסת דשא הפרידה בינינו, עד שמחלון השירותים בדירה שלי יכולתי לצפות בה מנכשת בגינה – שתמיד נראתה לה פורחת פחות מזו של השכנים, או לצעוק לה שתכין ארוחת ערב, שאני כבר מגיע. ארוחת הערב אצל אינה הייתה בסטייל אנגלי: השולחן כוּבד במפה, הטוסט היה מרוח במרמייט, הביצה הרכה, שנחה בגביע פורצלן, הייתה בסמיכות הראויה, התה היה חלוט מעלים, חלילה לא משקיקים, וברקע היה הרדיו מכוּון חרישית על 'קול המוסיקה'. גם השיח היה אחר: על סיפור של עגנון, על פרק בתנ"ך שלמדה, על הנעורים בגרמניה וההתבגרות באנגליה, על כמיהוֹת שכמהה.

היא הייתה מלאת כמיהות, אינה. כמו נערה פתיה חלמה חלומות – על זוגיות מחודשת, שאמנם התגשמה, אבל לא עלתה יפה, ועל עולמות אחרים, כאילו ביקשה למלט עצמה מקשיי היום יום.

והיו לה קשיים, ולא תמיד, ולא הכל, היו קשובים להם. מי שניחנו בנשמה יתרה, מי שנישבו באישיותה המיוחדת, בסוד קסמה, בחן טירופה, היטו אוזן ושכם, ורחשו לה חיבה גדולה. אותם אלה, שכל דבר אנושי זר להם, שאטומים למצוקת הפרט או עיוורים לשונותו, איבחנו את חולשתה והתעמרו בה. כן, לפחות כאן, על שפת קברה, במקום שבו מצווים לבקש מחילה מהמת, ישנם בינינו שצריכים, יותר מאחרים, לבקש מאינה מחילה.

היא תמחל, כמובן. היא תמיד מחלה. היו בה גדלות נפש ושאר רוח ללא גבול, וגם כשגברו, עד שהכניעו אותה ייסורי הגוף, ורק מעטים טרחו לבקר אותה, לא התלוננה, לא באה בטענות, לא נטרה טינה, רק הצטערה מאד.

כששכבה ב'נווה נועם', ועדיין הייתה מסוגלת לשיחה מקוטעת, גם אז לא היה בה שמץ של מרירות, לא על חייה, לא על סבלה, ולא על מותה המתקרב.

באחד מביקוריי האחרונים אצלה, תיכננו יחד, בצחוק, אבל בהתכוונות, את לווייתה: היא ביקשה להשמיע אריה מתוך 'חליל הקסם', להקריא 'משהו' של עגנון, או של עמיחי, איזה מזמור מ'תהילים', ו"אם יבוא לך לכתוב, אז תכתוב, אבל בהומור, כי בסך הכל הייתי די מצחיקה, לא?". היית נפלאה.

ארנון לפיד

 

 

שמונים מלאו לאינה

חגגנו לה במועדון, בהעלאת זכרונות, ברכות צחוק ודמע, וברכה זו מסכמת את הכל.

מי היה מאמין, 80 מלאו לאינה!

כאילו רק אתמול רבנו יחד וצחקנו בבית-וינה

כאילו רק אתמול הלכה לצעוק במזכירות, ולעשות שם סדר,

ואחר-כך, בזעמה, השליכה צלחות חרסינה לכל עבר

(אגב, כשהסתיימה ההצגה, שהיתה רק הצגה, בעצם,

חזרה אל המרתף, ואל "חליל הקסם")

יותר מארבעים שנה היא כאן איתנו

וכבר הפכה לנכס צאן ברזל

לדמות מפתח בפולקלור המקומי שלנו

(שעם הזמן הולך ומידלדל...)

נדמה שהיא עצמה אף פעם לא ממש הבינה

אילו אסוציאציות מעלה אצלנו שם העצם "אינה".

"אינה" פירושו אובססיית נקיון

וזה אומר התפרצויות דרמאטיות של זעם וחרון

וזה אומר נאום נרגש, עד סף דמעות, באסיפה,

וזה אומר סימפטומים של תסביך הרדיפה,

וזה אומר גלים של צחוק ורוח-שטות

ונטייה ברורה ללהג ופטפוט

ולב-זהב ואהבת-זולת

ואינגליש טי וטוסט עם מרמייט בבוקר של שבת

ומאבק בלתי-נלאה לשפץ לה את הבית

וחלום נצחי לזכות סוף-סוף בפיס

וקפריזות ונברוזות וכל מה שעל-פי ההגיון

ראוי להיחשב כגבול השגעון

אך איזה בלאדי שגעון, איזה טירוף נחמד.

מכל משוגעי הכפר – ויש כאן לא מעט –

אין משוגעת מקסימה יותר מאינה.

על כך יעידו כל עשרות האמנים שהופיעו בבית-וינה

בזאת יודו גם כל החברים, שהצחיקה עד דמעות,

או שספגו ממנה, בלי סיבה, קללות וצעקות.

אם לא ידעת זאת, אינה, אז זה הזמן לומר:

תמיד ראינו בך אוצר יקר.

וגם אם לא אמרנו לך (כי זאת דרכנו)

אנחנו אוהבים אותך בכל ליבנו.

לכן עלייך להבריא מייד, אחת ושתיים,

ולחזור ולעמוד מהר על הרגליים

ולהוסיף שוב לחיינו אותו תבלין, שכבר תואר,

ובלעדיו גבעת-חיים היא לא אותו דבר.

 

 ארנון לפיד

לאינה  (21.3.94)

חברים!

אל פחד  -  לא עומדת לפניכם אחת

שתעלה כאן דיוקן. 

לציין תכונות  -  וכאילו לשפוט,

סבורתני שזה מידי יומרני.

אך יש דבר אחד שבהחלט מותר, ואף נחוץ,

כאילו להוריד תווית  -  שמהר מידי נתלית על אדם בקיבוץ.

אך אם נקשרת בין אנשים ידידות

אזי עמוקה ונכונה יותר -  כל התיחסות.                                              

נביא כאן משל - איך מגיב חלק מהקהל:

זה אמנם  נכון - אין בביתה חלקים מוזנחים,

לא תריס, לא פאנל, וגם לא חלון.

ולנו ידוע - שכל אלה מתנקים באופן קבוע פעם בשבוע.

אך רגע, רגע - יש עוד  נושא שתמיד עולה:

חברים, התקציב!

הסכום הוא ממש מעליב.

איפה הכסף לבגד, לצ'ופר במרכולית,

וממה לקנות מתנה לנכדה בארצות-הברית.

וחביב אחרון  התקליט!

אמנם, אף אחד באלה אינו מזלזל,

אך מפינו זה פשוט פחות מצלצל.

אינה שלנו על החסר הזה בקול  רם מדברת,

את כעסה בגלוי מפגינה.

אך, חברים  -  אין זאת כמובן תמונה נאמנה

על אישיותה של אינה,

יש ויש דבר שונה שבולט  -  ועל יתר ההיבטים שולט.

ורק טבעי קודם כל לציין  את אינה כאם.

בא לי לדמיין את הבית של אינה בדימוי של קן.

באותה המסירות והסבלנות הוא נבנה,

וכך במשך הזמן נהפך מרכז  -  לכל המשפחה,

לעת  קושי  וגם  לעת  שמחה.

ואם תשימו לב, תבחנו היטב  - 

שתמיד נשמעים משם צלילי מוסיקה,

על פי רוב קלאסיקה,

מרדיו או מתקליט שבחרה,

ואלה הצלילים שהם סם חיים עבורה.

ועוד. חברים  -  יש בבית הזה ספר, ויש תמונה, 

והם מהווים טעם ותוכן ליושבי הבית ולמקורבים.

ונאה גם הריהוט, ועל המדפים חפצי אמנות.

כל פינה שם נושמת תרבות.

אך אולי הכי חשוב  -  הבית הזה מתמקם כאן,

בזה היישוב, והוא לא פרי אנרציה או סתם הרגל.

לאינה השקפה מבוססת וברורה על כל הנעשה בישראל,

מושג של ערכים או עקרונות בתוכה לא החוויר.

כל מי שאת אינה מכיר

יודע שהיא אישה מאמינה  -  אפילו קצת בהשגחה עליונה.

אך היא לבטח שלמה עם הדרך שבחרה,

ועד היום היא בעיניה   הנכונה והיפה.       

והנה, הגיע היום שהחליטה על סיום תקופה,

בעצם, רק על  שינוי והקלה, שכל כך הגיע לה.,

אחרי שנים  רבות שעבדה כאחות.

ומי שבדפי חייה מציץ  -  מגלה

שעבדה עוד בבית חולים בלונדון בזמן הבליץ.

ומי לא זוכר את אינה 

שהעניקה חיים ערים ומענינים לבית - וינה.

ולאחרונה מרפאה אינה הרבה רגליים,

וכאן, לא פעם, אחרי טיפול אחד או שניים,

נכנסים למכון אנשים צולעים ויוצאים ממנו צוהלים.

ועל כך תודה מכולנו  -  והנה באנו

לברך אותך ולאחל לך ענין וסיפוק בכל תפקיד,

שעוד תמלאי בעתיד.

עדה שולמן