משה דייג

מתוך סיפור חייו של משה

כפי שסיפר אותם לנכדתו יעל

נולדתי בפילזן שבצ'כיה בשנת 1914, בן אמצעי לאח צעיר ואחות בוגרת. ההורים היו מאד עסוקים בעבודה בשתי חנויות שהיו למשפחה.

בילדותי למדתי עם 11 ילדים יהודיים בכיתה של 44 תלמידים. אני לא זוכר אנטישמיות רבה, חוץ מפעם אחת כשאחד התלמידים קרא לי "יהודי מסריח", ואני הרבצתי לו חזק מאד. למרות שהודיתי במעשה לא סיפרתי כלום בבית. כעבור כמה ימים אבא הגיש לי אבא מכתב בצירוף שתי סטירות לחי, כל זה קרה אחרי שקיבל חשבון רפואי מהורי הילד שהוכה על ידי.

בגיל 15 עברתי לעיר מרוחקת מפילזן, עבדתי בחנות אריגים וגרתי בביתה של אלמנה נחמדה.

הייתה לה בת ששיכנעה אותי להצטרף לתנועת "תכלת לבן". בדרך מהפגישה הראשונה, שמבחינתי הייתה גם הפגישה האחרונה, כי לא חשבתי להישאר בתנועה, פגשתי בחור נחמד שהתחיל לספר לי בדיחה, ואני כמובן, השבתי לו וכך במשך כל הערב סיפרנו בדיחות אחד לשני, ובעזרת הבדיחות הופשר הקרח, וכך הצטרפתי לתנועה.

שלוש שנים לאחר מכן החלטתי לעלות לארץ. בגיל 18 כתבתי להורים על כוונותיי. אבא פגש אותי לפני שיצאתי לטיול עם התנועה, ושוב, בסטירת לחי הודיע לי שהרעיון לא מקובל עליו, ואני חוזר איתו לפילזן.

כמה שנים לאחר מכן, אחרי שהכרתי את ברוריה, ואחרי שרכשתי לי מקצוע - סנדלרות, עלינו לארץ.

כשהגענו לנמל חיפה, רצינו לנסוע לגבעת חיים ולהצטרף לכל החברים מהתנועה. אבל, אחד בשם טדי קולק, הצליח לשכנע אותנו להצטרף לקיבוץ "בתלם", שהיום קוראים לו עין-גב. אחרי ארבע שנים, בשנת 1941, עברנו לגבעת חיים, אורי כבר היה בן שנתיים.

הפילוג הוא הנקודה הכואבת בכל מהלך החיים בקיבוץ. לא הצלחנו למנוע את הפילוג ועברנו לצד השני של הכביש. עוד לפני כן נפרדתי מברוריה (שנישאה אחר כך לאורי ורטהיימר). אני הכרתי את שושנק'ה ונישאתי לה. התחתנו בחדרה, אחרי ששושנק'ה חזרה מן השליחות בארה"ב. בנינו משפחה מורחבת עם חוי.

כמעט כל משפחתי נספתה בשואה, ורק גיסתי, בתה ושתי דודות ניצלו. לזכר כל בני משפחתי אני פעיל באגודת בית טרזין.

הקיבוץ עובר היום תהליכי שינוי והוא כבר לא כמו שהיה. מאז הדיונים על הלינה המשפחתית אני לא משתתף באסיפות, כי אני לא חושב שאני זכאי להחליט לצעירים על עתידם.

האיש מן הדבורים

הבוקר, עם הגיעי לעבודה, התקשרה אלי חוי, ואמרה שמשה דייג מת. היא שאלה אם אהיה מוכן לומר משהו על קברו, על אף שליבי נמס בקרבי כל פעם שאני עומד כאן – יותר מרציתי בכך.

יש אירועים שמחזירים אותך כאבחת ברק אל מחוזות נעורים אבודים לכאורה. שבתי אל המכוורת. היא שכנה אז במקום שהיום עומד בו המג"ח, מאחורי שיירי בוסתן – עץ תאנה גדול וכמה גפנים. אני הייתי מגיע קודם – משה היה איש עסוק באלף עניינים. מדי פעם הייתי נושא עיניי לכיוון העץ, לבסוף הייתי רואה אותו, לרוב על יד התאנה, איש קטן נע לאיטו ומניע בידו כמשוחח עם עצמו. מדי פעם נעצר, שלף פנקס קטן מכיסו, רשם משהו, והמשיך בדרכו. כשהיה מגיע אלי היינו מסכמים מה עושים היום. משה היה בודק סביב אם הכל מאורגן ומסודר לטעמו, ומספר לי בפעם האלף את בדיחת 'גרף בובי' האחרונה- שבטח לא שמעתי...

מי היה בשבילי האיש – מוישל'ה. איש שהיה כמו הדבורים שאהב, ויש לי יותר מחשד עמום שגם הם אהבו אותו. איש חרוץ ונבון כפיים. למעשה, הוא הביא את תבונת הכפיים לדרגה של אמנות ודרך חיים, ואל יקל הדבר בעיניכם, בתקופה שבה נטו הדברים להיקשר בחוט ברזל רעוע ולהיפתר בתירוץ של חסרון כיס. משה לא שמר את תבונת כפיו לעצמו, דורות של ילדים, כיתה אחר כיתה, זכו לחינוכו לדרך העבודה, וזאת, בתוך משק בית הספר שאותו הקים יחד עם מנחם צנגן וחברים אחרים. הרבה זכויות ראשונים שמורות למשה בפיסת חיים זו הנקראת גבעת חיים. הוא היה איש הנוי הראשון של הקיבוץ, עיצב את גן העדן שפרח וליבלב כאן, התלבט אם יהיה עץ גואיבה לכל משפחה או לשתיים. הכי יפה היה לראות את משה מותח מדרכות על פני הקיבוץ. תחילה החוטים, אחר כך הלייסטים והחפירה, ובסוף – שביל של בטון מבהיק ארבעים ס"מ רוחבו, על פי התקן המקומי, רץ משביל ראשי אל בית כחוט השערה.

ומתבונת הכפיים אל שמחת המעשה. בסאגה זו הקרויה קיבוץ, אחד הטעמים שלא אבדו הוא בעצם המעשה – ביצירת משהו שלא היה קודם. לנטוע פרדס באדמת בור, לבנות בית על גבעה, לשים שער, למתוח גדר, ומשה ידע ועשה כל אלה ואנחנו הילדים בעקבותיו - בכבוד, בלימוד, בהשתאות.

משה ישן, חווה שפע סורגת

עם כל מעשיו לא ויתר משה מעולם על חיי החברה. אל כל אסיפה היה בא ומתיישב בשורות הראשונות לשמוע ולקחת חלק. אט אט היה כובד מעשיו במשך היום סוגר את עפעפיו. מטה את ראשו מטה אל חיקו – ונרדם, כילד בחיק אמו, איש בחיק החברה האוהבת אותו.

עתה הוא נרדם אל שנת הנצח. בתוך הגן אשר נטע בתבונת כפיו אשר פיזר לבאים אחריו. ביום אביב בהיר אשר פרץ לפתע מתוך החורף. נדמה לי שגם הדבורים באוויר מזמזמות היום קצת אחרת.

מורדי מורג

מחזור לז במשק ילדים עם משה דייג

משה דייג, מרכז משק בית הספר שלנו 

הייתה לי הזכות הגדולה להיות חבר של מוישה.

מוישה בשבילי היה איש כל יכול, אלוף העולם באלתורים מהמותן. איש קטן גדול, שידע לכופף כל בעיה עוד לפני שאורי גלר נולד.

משה דייג - מחנך גדול בדרכו שלו, זמר גדול בדרכו שלו, כוכב נולד טרם זמנו, ואלוף גבעת חיים איחוד ומאוחד בבדיחות שהיו רק שלו.

בסוף שנות ה-50 גילינו, חבורת נערים את האיש המיוחד שלנו. גילינו שאפשר ללמוד ממוישה יותר מכל מורה מוסמך.

מורנו ורבנו מוישה לימד אותנו דרך ארץ וכבוד הדדי מהו. למדנו אצלו אזרחות לא פורמלית, למדנו איך להשתמש בדברים הפשוטים של החיים - פטיש, גרזן, פלאייר, צבת, לומק, ג'אבקה, מפתח שוודי, מפתח צינורות, אלמנייה, מקצוע ושופין. למדנו ממנו מהי חקלאות אמיתית, איך להחזיק דיסקוס, טורייה, מגל, חרמש, משור ומזמרה. למדנו מרבנו איך לטפל בעצים, איך לטפל בעצים, איך לגזום את הענפים, ואיך לטפל בירקות ופירות. למדנו המון ורצינו עוד.

הלכנו אחריו באש ובמים - מוישה, הגורו שלנו לטוב ולרע.

למדנו ממוישה לשחוט יונים, לקלף ארנבות ולהכין מטעמים, לא תמיד כשרים, אך טובים וטעימים. למדנו לצוד סרטנים בנחל אלכסנדר, ולהכין מרק סרטנים אדום, כפי שרק הוא ידע להכין. בתור ילדים, ראינו במוישה את האדם האידיאלי - עובד כל היום, מכין עוגות מתי שרק אפשר, מנגן במנדולינה, חבר בכל הוועדות, מכין אוכל בכל מקום אפשרי, ומקפיד ללכת בכל יום שלישי לסרט השבועי בקיבוץ כדי ליהנות, אך בעיקר בשביל להשלים שעות שינה...

היית בשבילנו הליצן הכי רציני בעולם עד כדי כך שקשה היה לדעת מתי אתה רציני ומתי אתה ליצן.

מוישה, הצלחת לרכז סביבך חבורה אוהבת, חבורה לומדת, חבורה מקשיבה, חבורה מצליחה. הצלחת כי הגעת ממקום שרק רצית לתת ולתת והיה לך כל כך הרבה.

יש כל כך הרבה מה לספר עליך, היית איש ענק ורב גוני. הלכת מאתנו - מורנו ורבנו.

נזכור אותך פשוט, כגדול מהחיים וכמורה לחיים הטובים.

יפתח לברון

משה מספר על הסליקים בקיבוץ (1991)

 סיפורים על משק הילדים, תשעים למשה דייג

משה דייג ושרה נבו עם בנותיהם

משה דייג - טיפוסים בגבעה מורדי מורג מספר, 2015

משה דייג - ההטעמה על הדלת, איש קטן, צנום, קרחת מעוטרת שיער, מבט משקיף סביב, קול טנור לירי צלול, והמון בדיחות קרש חוזרות.

בכל ישיבה של חשיבות – אסיפת חברים, מועצה או אירוע תרבות, מתיישב בשורה הראשונה, מוציא פנקס קטן מן הכיס, מחזיר פנקס קטן לכיס, שומט ראש על החזה... ונרדם.

לא פלא – הוא עסוק, תמיד עסוק, אלף ואחד עניינים על ראשו, והפלא ופלא – כולם רשומים בפנקס הקטן! ופלא על כל פלא – משנרשמו, שוב לא היה צורך להוציא את הפנקס, הכול היה בראש.

איזה עניינים אתם שואלים? משק בית ספר צריך להקים בקיבוץ החדש – צריך. נוי צריך לשתול ולטפח – צריך. מדרכות צריך לסלול אל בתי החברים? ודאי ואסור לזנוח את בנות טיפוחיו מאז – את הדבורים במכוורת. אז נראה אתכם לא נרדמים.

ראשית היכרותי הישירה עם משה בשנת 1950. בעונת רדיית הדבש, אחרי הפסח, היה גדי ארז ז"ל, אחיה הגדול של רבקה חן, חובר אל משה, אבא שלי - זכריה, היה נוטש את חביות הזיתים בגת, ומצטרף וגם אותי - הקטן, ילד כבן 12 לקחו איתם "לעשות עשן".

בין כלי המכוורת ישנו כלי הקרוי "מדף". הוא עשוי פח, דמוי קומקום גדול עם זרבובית ארוכה, ומפוח דמוי אקורדיון קטן. לתוכו דוחסים מחטי אורן או קזוארינה, מציתים, ואז יוצא עשן ריחני ונעים המרגיע את הדבורים ומסלק אותם ממקום הרדייה. נסענו לשטחנו בקובני, שם הייתה מוצבת חלק מן המכוורת ע"מ ליהנות מן ולהפרות את הפרדס. באותו הזמן החלו להחליף את הדבורה הארצישראלית האפורה, הפראית, הזועמת ומעוטת הדבש, בדבורה האיטלקית הזהובה, השקטה ומרובת הדבש. לא ידענו בדיוק איזה אוכלוסייה יש לנו.  

לבשנו את בגדי הלובן, עטינו מסכות רשת עם כובעי הפקק ופתחנו את הכוורת, פעם ראשונה שלי ואני נרגש. משה משחרר את המכסה וגדי מרים אותו. אני נושף ענן עשן. ענן דבורים אפור מתרומם לאיטו, הזמזום חזק, עמוק ומאיים. משה וגדי מרכינים ראש ומתחילים לנבור בקרבי הכוורת, אני נושף עשן. הדבורים חגות סביב והרעש הולך וחזק. ענן הדבורים הולך ומתעבה, נחיתות קמיקזה של דבורים על הידיים ועקיצות ראשונות – איי. גם גדי ומשה מנערים את היד מדי פעם. אני נושף עשן, מרים ראש ומסתכל סביב – זה נראה כמו מלחמת עולם. גדי ומשה ראשיהם בתוך הכוורת.

בהיסוס אני דוחק את גדי במרפק ואומר: "זה תמיד ככה?" גדי מרים ראש, ודוחק את משה במרפק. משה מרים ראש, מביט סביב וצועק: "לברוחחחח!!"

אנחנו רצים בתוך ענפי הקזוארינות, על מנת שיצליפו בדבורים וישחררו אותנו מחמתם אבל אלה דבורים ארצישראליות דבקות במטרה, ואנו ממשיכים בריצה.

בסוף ישבנו בקצה השדרה להשיב את נשמתנו. גם הדבורים נרגעו. 

בערב חזר משה וכיסה את הכוורת. הכוורנות, או הדבוראות כפי שהיא קרויה כיום, על מנת להבדיל מן המקצוע הבלתי נעים הדומה לשם הקודם, היא מקצוע נפלא, פתח לעולם קסום שיש בו הכול – עולם הטבע של הדבורים על כל נפלאותיו, עולם טכני מורכב הכולל הכנת הציוד הדרוש, והפעלתו וכמובן המתוק הזהוב והטעים הזה בסופו של דבר, בייחוד אם הוא טמון בחלת דבש עסיסית.

הייתי נער "עם שתי ידיים שמאליות" כשהצטרפתי, כיד ימינו של משה במכוורת. זו הייתה ממוקמת בקצה הקיבוץ, פיזית וכלכלית. במקום שבו היה המג"ח. ירדנו אליה בדרך חולית נפתלת עם עצי תאנה ורימון מדולדלים, שרידי הכפר מנשייה. משה היה מוציא את הפנקס – תמיד כדי לרשום ואף פעם לא לקרוא, או מספר אחת מבדיחותיו החוזרות ונשנות, בדיחות אוסטרו הונגריות עבשות, בעלות גוון שוויקי חזק, אודות מעללי גרף בובי ומשרתו יוהן.

משה היה הרבי הראשון שלי בענייני עבודה. ממנו למדתי עיקרים חשובים – הקפדה, דיוק והתמדה, גם אם הדברים לא מצליחים בפעם הראשונה, והשנייה והשלישית... 

הייתי יושב בצריף הפח שבקצה המכוורת שבקצה הקיבוץ, מול משוכת צברים – מנשייה – ומכין מסגרות לחלות הדבש. אלה היו עשויות מקסמי עץ דקים וחוטי ברזל דקיקים, והיה צורך בהרבה סבלנות, דיוק, והקפדה כדי שתצא מסגרת ישרה וחזקה.

משה "שחרר חבל" ככל שגדלתי – יכולתי להרגיש שותף כמעט שווה ערך בהאכלה, ברדייה, אפילו בעבודה הקוסמת של הכנת מלכות דבורים להחלפה בכוורות.

איש דעתן היה משה – הייתה לו דעה משלו על כל עניין, במיוחד בענייני משק וחברה קיבוציים, עמדה של "אני את שלי אמרתי, אם תרצו, תקבלו, אם לא – לא". מאד צ'כי באופיו על הקווים הנאיביים, שמחת וחכמת החיים וקבלת המציאות כמו שהיא.

עם השנים הלכו וקטנו המכוורת ומשה. זו נעלמה בערפילי משק בית הספר ומשה היה לאיש תחזוקה. עוד שנים זכיתי לקבל ממנו, אחרי עונת הרדייה, חלת דבש קטנה, תזכורת מתוקה מאיש קטן שהיה מאד דומה לדבורה – קטן, חרוץ, פעיל ופורה.

היבטו מטה הו בני תמותה - מתוך בלוג הארכיון

ביכורים משה דייג ושירשרה איתי 1953 עמרם נבו צילם