משה פרנץ פינק

דברים על קברו של משה                

 

משה נולד לפני 94 וחצי שנים ב - 24.12.1913 (ערב חג המולד) בצ'כיה בעירה קטנה על גבול גרמניה  הנקראת רומבורג. הוא היה בן יחיד למשפחה פשוטה, שפרנסתה הייתה מחנות בגדים בעיר.

בגיל 16 עבר כנער, לבדו, לפראג ושם למד בבית ספר למסחר.

באופן מקרי לגמרי נכנס לתנועת הנוער 'כחול – לבן' ומהלך זה שינה את חייו .

בשנת 1933 ביקר פעם ראשונה בארץ כתייר ובין היתר ביקר בקיבוץ שהיה אמור להיות גבעת חיים.

משה מספר:

חזרתי לצ'כיה מלא רשמים, קניתי אופנוע חדש (הראשון שלי) ונסעתי לטיולים נפלאים באלפים של אוסטריה. בשנת 1935 גויסתי לצבא הצ'כי לגדוד רוכבי האופניים.

בינתיים הורי עברו להתגורר בווינה ואחרי שביקרתי אותם חזרתי לצ'כיה.

אחרי תלאות רבות וקשיים להשיג סרטיפיקט, ואחרי נישואים פקטיבים לידידה טובה שלי, הצלחנו להגיע  לארץ בדרך  בלתי לגלית. שהינו במעצר בעתלית כחצי שנה, וכשהשתחררתי רציתי להגיע לגבעת חיים –הקיבוץ עליו התחנכנו בתנועה.

אנשי ועדת העלייה לא הסכימו לקבל אותי כי  לא הייתה מספיק עבודה, והלכתי למחנה עולים ברמת גן.

לאחר כחצי שנה פניתי אישית לגבעת חיים והתקבלתי לקיבוץ.

התקופה הייתה תקופת גיוס לנוטרות, לצבא הבריטי ולפלמ"ח. התנדבתי לצבא הבריטי כדי להשתתף במלחמה באירופה, אבל הקיבוץ החליט אחרת ונשלחתי לפלמ"ח.

לאחר תקופת שירות במחלקות שונות נעשיתי נהגו של יצחק שדה, ואחר כך של יגאל אלון.

אחרי החיפוש הגדול שערכו הבריטים  בגבעת חיים חזרתי הביתה ועבדתי בנהגות בית, בקואופרטיב עמק חפר, ואחרי זה כנהג המיכלית הראשונה של 'אמבר'. בשנת 1967 עברתי לעבוד בפריגת כאחראי על דוד הקיטור ותיקוני אופניים לעובדים.

בגיל 85 החלטתי לפרוש מעבודה זו והצטרפתי לשקדי לבית המלאכה לתיקון אופניים לחברי הקיבוץ. לפני כחמש שנים יצאתי לפנסיה, מאושר ממשיך לרכוב על אופנוע (האחרון שלי).

ובחיי האישיים - אחרי שחרורי מהפלמ"ח  התחתנתי עם אסתר, אלמנתו של יוסף רוזנברג שנהרג בחיפוש הגדול. אסתר הייתה אם לאורה בת 3 וחצי ואבנר בן 9.

בשנת 1948 נולד לנו הבן הבכור דוליק, וחמש שנים לאחר מכן בתנו הקטנה עירית. אסתר נפטרה בשנת 1988 לאחר מחלה קשה.

עירית מוסיפה:

ביום שישי בבוקר, בדיוק באמצע התמוז, אחרי ארוחת בוקר קלה הרכנת ראש ונפרדת, בדיוק בדרך שרצינו שתיפרד מן העולם.

סבא, אבא - של העם היהודי, של מדינת ישראל, של הקיבוץ, ובעיקר שלנו, של המשפחה. אתה היית שלנו ואנחנו היינו כולנו שלך ובשבילך.

קשה למצות 94 וחצי שנים בכמה מילים, ובעיקר שלך, שידעת למצות כל רגע מחייך הארוכים עד הדקה האחרונה, בדרכך שלך, המרתקת, המעניינת ובמיוחד הסולחת והמתפשרת.

אי אפשר להיפרד ממך בלי לומר כמה מילים על כמה מהאהבות הגדולות שלך:

הראשונה ולאורך כל הדרך – המשפחה.

שמת לך למטרה כי כל ילדיך ונכדיך יראו וילמדו את קורות חייך ב"שטח", והחל משנת 1996 נסעת אתנו בעקבות שורשיך, מקפיד לשלב היסטוריה עם טבע, עם תרבות, עם אוכל ובירה צ'כית.

לטיול האחרון בפסח 2003  נסענו אודי, אני וילדיי. אתה כבר לא הצטרפת כי הרגשת קושי בהליכה, וכדרכך לא רצית להכביד. נתת לי הוראות מדויקות איפה להיות ומה להראות. ואני, כדרכי, ממלאה אחר כל "ההוראות"  שלך.

ואודי מצלם ומתעד.

 לאורי כתבת בעבודת השורשים כי "המסר החשוב ביותר שאני רוצה להעביר לנכדיי הוא שיהיו ישרים לעצמם ולאחרים ושימשיכו בדרכנו". ואכן, לא היה מאושר ממך כשסיפרנו לך שאילת ורוויטל מתכוננות לבנות את ביתן בשכונת הבנים החדשה, ואתה עקבת בהתעניינות אחרי כל שלב בהקמת השכונה, ממש כפי שעקבת אחרי כל נכד ונין וידעת כל תאריך יום הולדת, וידעת ליצור יחס מיוחד עם כל אחד ואחת מעשרת נכדיך ו11 נינך.

אפשר להמשיך ולספר בלי סוף, על אהבתך לכל כלב בקיבוץ, על אהבתך לאופנועים ולטיולים, להיסטוריה לקיבוץ, על היכולת שלך לנתח כל מצב בהגיון, להיות פתוח להשתנות ולקבל, ליצור קשר עם חברים על השבילים וגם בדרכים אחרות, ובעיקר להיות מאיר פנים ואסיר תודה על כל הטוב שמסביבך.

בשנה האחרונה  נחלשת ואושפזת פעמיים בבית חולים ובנוה נועם.

הרגשנו, כמו תמיד, כי מגיע  לך הטוב ביותר ומצאנו לך מטפל פיליפיני, את ג'ו. כשראינו את  סיפור האהבה שנוצר ביניכם, מבטי העיניים שהחלפתם ביניכם, ואת השפה המשותפת שיצרתם,  הבנו שאתה בידיים הכי טובות, ידענו שזכית וזכינו.  לפני שבוע ג'ו נסע לחופשה למשפחתו לכבוד התינוקת שנולדה לו, ידענו שיהיה לך קשה, לא ידענו כמה.

אפילו ביקוריו הקבועים של דוליק ביוני ודצמבר, אותם ביקורים שעשו אותך כל כך מאושר וגאה, לא נתנו לך הפעם את הכוח לחכות עד דצמבר הבא -  ליום הולדתך ה- 95.

בשבת האחרונה כשבאנו לבקר אותך אחרי הצהריים ישבת עם ג'ו וצפיתם בקלטת שהכנו לך מאותו מסע שלנו לצ'כיה, הבנו מג'ו שבאותו יום ראית את הקלטת לפחות פעמיים, למחרת הקלטת נתקעה בוידאו וחשבתי לעצמי שכל כך מתאים לך ככה להיפרד.

והיום, שבת ראשונה בלעדיך, בלי הסיבוב הקבוע על האופנוע ואחר כך על הקלנוע:

9.30 – כביסה

9.35 – יעל

9.50 – עירית.

10.00 - אורה

וכך במעלה השביל - מאיה ואחר כך רונן.

והיום, שבת ראשונה - דוליק מגיע שוב אחרי שבועיים, ללוויה.

והיום, שבת ראשונה שאנחנו כל המשפחה בבית שלך ולא אתך.

ומעכשיו נצטרך להתרגל ולהבין שכשנשאל "סבא מה נשמע", ואתה  תמיד ענית לנו בהומור המיוחד שלך: "אין נשמע", לדעת שזה אמיתי.

אין נשמע...

ואני מבטיחה אבא, כפי שהבטחתי לך תמיד, להמשיך בדרכך, להיות אופטימית ולשמור על המשפחה.

 

קדיש על אבא

עירית ארבל

 

אבא שלי לא אמר קדיש על אבא שלו

לי אמר שאינו רוצה שיאמרו עליו קדיש

כי הקדיש אינו חלק מחייו.

 

לכן אני אומר עליו מעין קדיש.

 

מעין קדיש.

אשרי האיש, אבא, אשרי האיש

יתגדל ויתקדש

שתורתו הייתה לו דרך ועבודת יומו מקדש.

שכל חייו אמת ויושר

היו עמוד האש שלאורו  צעד.

 

מעין קדיש לאיש

שמנעוריו עד גבורותיו

שאל מה המשימה הנאותה

ומה נדרש ומה נתבע עתה

ומה נחוץ לו לציבור, ולקיבוץ ולמדינה

וזיעתו, דמו, ליבו - הציע כמנחה.

 

מעין קדיש

 לאיש, לאב, לסב

אשרי הבנים אשרי הבנות

ומשפחה המתרחבת וגדלה,

אשר זכינו בחיים אתך

בברכתך,

באהבתך.

 

לסבא,

אוי סבא כל כך קשה לכתוב עליך בלשון עבר, הדמעות לא מפסיקות לזלוג.

כמה קשה לי לחשוב שהלכת ולא אשוב לראותך.

כמה קשה יהיה לא למצוא אותך בביתך יושב על הכורסה ולשמע אדם הנכנס לביתך, מכבה מיד את הטלוויזיה, במידה וזה לא חדשות, וכל כולך עם האדם שהגיע.

כמה קשה להבין שלא נוכל לשוב ולהיפגש בשבילי הקיבוץ כשאתה רוכב על גבי הקלנוע.

כמה קשה לחשוב שלא יהיה מי שיעשיר אותנו במידע נוסף ומעניין על נושא כזה או אחר שנזכרת בו.

כמה עצוב להיזכר בבוקר יום שבת, הזמן לביקור השבועי שלך בבתי המשפחה, לכל אחד בשעה קבועה, כמובן לאחר שזרקת את הכביסה.

כמה חסר יהיה המשפט "שלום, מדבר משה" כשהתקשרנו לביתך.

הדבר היחיד שעליו התלוננת כשדיברנו היה שזרקת לכביסה פיג'מה או שקית עם שלושה זוגות גרביים והם לא חזרו לתא שלך, אף תלונה על כאבים, או הרגשה לא טובה, זו הייתה דרכך.

כמה קשה לדבר עליך ולא אליך.

סבא, ניצלת את החיים, אך לא עד תום, היו לך תוכניות להמשך.

נתת לנו תחושה שתחייה חיי נצח ופתאום נעלמת לנו.

תחסר לנו מאד, בעצם אתה כבר מאד חסר.

תשמור עלינו שם מלמעלה.

                                                                                   יעל רוזנברג

                       

סבא שלי,

ישבתי היום בבית שלך, לא המומה, ולא מופתעת - רק מלאה בעצבות גדולה, שכבר לא תזכה להיות איתנו, וליהנות מהמשפחה שכל כך אהבת והערצת.

כשהיית מאושפז לפני כמה חודשים, והרגשת כאילו הסוף קרב, אמרת לי שאתה רק רוצה שאני אדע שעברו עליך חיים מרתקים ומלאי עניין – ושאתה מאחל לכל אחד חיים כאלה.

וכמה שאתה גאה בקן המשפחתי שאתה וסבתא בניתם, וכמה חבל שסבתא לא זוכה לראות אותנו גדלים, ואת כל הנכדים והנינים, שלא הפסקת להתפעל מהקסם שלהם...

וכמובן, שעניתי לך שבזכותך יצאנו כאלה... וביטלת אותי במבט הזה שכל-כך אופייני לך.

ואמרת לי כמה אתה מעריץ את אמא, ואת כמות האנרגיות האינסופית שלה, והיית כל כך גאה.

היום, פעם ראשונה ראיתי את אמא כל כך עצובה, אמא שלי שהתייתמה מאבא שכל כך אהבה.

אני מבטיחה לך, כמו שהבטחתי לך אז בשיחה בבית החולים, שנמשיך להיות מאוחדים ושמחים, כי הרי זה הדבר היחיד שכל כך ביקשת.

אני לוקחת איתי, את מוסר העבודה שלך, את הפרופורציות בחיים, את הנחישות, את הציניות האינסופית שכל פעם הפתיעה אותי מחדש.

אני יודעת כמה בירכת על שזכית בכזו הערכה ונתינה אינסופית שסבבה אותך.

אני בטוחה שידעת, אבל אני אגיד לך שוב,

                                    שאנחנו כל כך אוהבים.

                                                                                    נגה בר-ניב

  

שיר שנכתב והולחן על ידי שחר נוף לסבא משה ליום הולדת 90

 

פזמון: 

יש סבא עם מקל

יש סבא שמתבלבל

יש סבא על גלגלים

אבל לא לכל אחד יש סבא אופנוען.

 

תמיד ממהר

כי אין זמן, אין זמן, אין זמן

צריך את האופנים לתקן

כי אין זמן, אין זמן, אין זמן

רק שאף אחד לא יתלונן.

 

פזמון: יש סבא...

 

אז ספר לי סיפור מן העבר הרחוק

אני אקשיב ואשאר ער

ובאמת שלא באתי

בגלל הגלידה במקרר.

 

פזמון: יש סבא...

 

אז תישאר צעיר כמו שאתה

והעיקר תהיה בריא

ותמשיך לנסוע על האופנוע

עוד הרבה שנים ארוכות.