מרים מוהר

בלוויה

מרים ביקשה כי בלוויה לא ייאמרו הספדים, אנו מכבדים בקשה זו של מרים. כמו-כן ביקשה להשמיע את פגאניני.

מרים נולדה בעיר ביסטריצה שברומניה ב-1923. ב-1950 עלתה לארץ ישראל ונקלטה אצל  דודה בחיפה, שם הכירה את משה וביחד הצטרפו לכפר סאלד. בפילוג עברו לגבעת חיים איחוד.

 וכך סיפרה לדינה ורטהיימר ב – 1980.

בחודש מאי הנאציזם התחיל לתת את אותותיו, חיילים ואנשי ס.ס. פקדו את הבתים היהודיים. אנחנו, המשפחה שלנו, ישבנו לאכול ארוחת צהריים כשנכנסו חיילים גרמניים ופקדו לעזוב את הכל ולהגיע לבית הכנסת הגדול בעיר.

כל הקהילה היהודית התכנסה שם. משם נלקחו כולם לגטו, ואחרי חודש הובלנו ברכבת לאושוויץ.

לאושוויץ הגעתי עם הוריי ועם אחי. אחותי, שהייתה נשואה וגרה בעיר אחרת,  הגיעה גם היא לאושוויץ. אחרי הסלקציה והמיונים של מנגלה, נשארתי לבדי בתוך ים של בנות, ותוך זמן קצר הפכתי ממריה אקשטיין למספר 450737. לאחר חודש של התעללויות, הוציאו אותנו לילה אחד בקרון רכבת, הפעם לריגה. לילה זה היה בתאריך של יום הולדתי, וכשסיפרתי זאת לבנות שברכבת הן בירכו אותי. חייל שנכנס שאל על מה ההמולה, וכשסיפרנו לו שיש לי יום הולדת, הוא יצא וחזר עם כיכר לחם טרי וחמאה. את זה לא שכחתי כל ימי חיי.

בריגה היה מחנה עבודה ובו הייתי מספר חודשים. עם התקדמות הרוסים, לקחו אותנו הגרמנים למסע לכיוון לייפציג, שם פגשנו בצבא האמריקאי, ששיחרר אותנו ב-24 לאפריל 1945.

נשארתי לבדי מכל משפחתי.

כאן נפסק סיפורה של מרים. בין הדפים שבארכיון מצאנו סיפור שסיפרה מרים בעלון הקיבוץ 'בתוכנו' ב- 1997. היא מספרת על הולדתו של ילדה הראשון מיד אחרי הפילוג.

הגעתי לגבעת חיים מכפר-סאלד עם עוד 10 בחורים שבאו לבנות את הצריפים הראשונים בנקודה. הגעתי כדי ללדת בגבעת חיים, כי בכפר סאלד לא הייתה נהוגה חופשת לידה. כיוון שהייתי בהריון מתקדם קיבלתי מעמד מיוחד – חדר עם שירותים. החדר לא היה שייך למשפחת מוהר בלבד, התגוררנו ביחד עם טובה אנגל שהתאלמנה קצת לפני כן.

ארנן נולד ב-17.7.1952, ומבית היולדות חזרתי למאוחד, והבאתי אותו לבית התינוקות של האיחוד, שהיה במטבחון של בית התינוקות, כדי להבדילו מהתינוקות של המאוחד...

גם כאשר עברנו להתגורר באיחוד המשיך ארנן ביחד עם עוד תינוקות להיות במאוחד, ואנחנו הלכנו למאוחד כדי להניק, עד המעבר של בית התינוקות לאיחוד.

במשך כל שנותיה עבדה מרים כתופרת במתפרה הסלונית של הקיבוץ, ותפרה את מיטב בגדיהן של חברות הקיבוץ. בשנים האחרונות המשיכה לתרום מכישרונה בתפירה בסביום.

יהי זכרה ברוך!

משה ומרים בפורים

מרים יקרה,

זה לא הספד, אלא רצון פשוט של כולנו לומר לך תודה.

בימייך האחרונים, ובכלל בתקופה האחרונה בה היית חולה ומוגבלת כל-כך, היית שקטה ומבליגה מתמיד. הברק ניצת בעינייך כל פעם מחדש כשראית את נכדייך, נכדותייך ונינתך, ואנחנו שמחנו לראות אותך מאושרת לקראתם.

את היית סבתא נהדרת והשארת לנו זכרונות טובים, טעימים כמו השניצל והפירה בימי רביעי, ומתוקים כמו הקיפעלך שלך, שאין להם, וכנראה שלא יהיה להם, תחליף בשום מקום, אפילו שנתת לנו את המתכון...

עברת חוויות קשות ומאד לא פשוטות בצעירותך, בשואה. לא אהבת לדבר, ולא רצית לספר על זה, ואנחנו כיבדנו את רצונך.

ומידי פעם, כשנחתה עלייך צרה, והיו כאלה במהלך השנים, אמרת בשקט שאת הקשה והגרוע מכל כבר עברת, אז "לא נורא", והמשכת הלאה בזקיפות קומתך הנאה.

וכעת, כשזה נגמר, אנחנו מודים לך על הכל ומקווים שאת אכן שומעת את הצלילים שביקשת לשמוע בדרכך האחרונה. שאי אותם ואת אהבתנו אלייך, ונוחי על משכבך בשלום.

רקפת מוהר

מרים מוהר

אימא, סבתא מרים נולדה בשנת 1923 בעיר ביסטריצ'ה שבטרנסילבניה בשם מריה אקשטיין, בת זקונים להוריה ולה אחות ואח בוגרים.

במסגרת עבודת ה"שורשים" של שירה היא סיפרה לה כך: "זיכרון ילדות מיוחד שיש לי הוא שאבא שלי היה מנגן בכינור וגם מצייר לי. המאכל האהוב עלי היה החלה של שבת והחג שהכי אהבתי היה חג סוכות."

על החוויות הקשות שעברה במלחמת העולם השנייה היא העדיפה לא לדבר והסתפקה בכך שסיפרה: " הייתי חודש בגטו ואח"כ עברתי בשבעה מחנות ריכוז- ריגה, אושוויץ, שטוטהוף, דונדנגן, קורבה ובלייפציג, בבית חרושת למטוסים. בגטו עבדתי במפעל ליצור לבנים. 

אני זוכרת שברכבת כשהקריאו את השמות, המצאתי לעצמי שם אחר ואישה אחת ששמה אולגה שאלה אותי האם אני בת דודה של מישהו שהיא מכירה ומאז התחברנו והיינו יחד." (אולגה שרדה את השואה, עלתה לישראל בשנות השמונים והיא ומרים חדשו את הקשר האמיץ ביניהן).

ועוד היא סיפרה: "ההורים שלי, אחי ואחותי נספו בשואה. עליתי לארץ בשנת 1950, כאן הכרתי את בעלי משה. עברנו לקיבוץ כפר-סאלד ואח"כ בפילוג לגבעת חיים. כאן נולדו לנו שני ילדים ומהם חמישה נכדים-דרור, מרחב, שירה, אמיר ורוני."

אלה הדברים המעטים כל כך שאמא שלי הסכימה לספר ומספר שנים לפני מותה היא הפקידה בידי מעטפה שעליה כתבה: "ליגאל, לפתוח אחרי מותי".

במכתב המרגש שאמי השאירה לי ולאחי ארנן ז"ל, כתבה:

למזכירות, בקשתי האחרונה להיקבר ללא הספדים, כמובן אני מבקשת לא לקיים אזכרות אחרי גילוי המצבה, ולא להציב את תמונתי בשום מקום.

את הבנים אני מבקשת לאומר קדיש.

על הכל תודה, מרים מוהר                                                              

לבנים היקרים שלי שלום אחרון.

ליגאל, בקשתי האחרונה להיקבר ללא הספדים- אם לא קשה לכם להיפרד ממני עם מוזיקה- שינגנו קצת את הקונצרט של פגניני מס. 2, גם אני אשמע.

תזכרו אותי רק אתם כפי שהייתי אימא שלכם. "אהבתי אתכם יותר מכל". בזכותכם זכיתי לנכדים נהדרים שנתנו לי שמחת חיים. תודה. בבית הזה גדלתם,השתדלנו לתת לכם ילדות שמחה, בתנאים הדלים של שנות ה- 50-60, זכיתם ללימודים והשכלה מקצועית, הקמתם משפחה. ואנחנו היינו גאים. כאשר מפרקים תכולה של בית ודאי מתפרקים גם זיכרונות, תנהגו לפי הבנתכם. באהבה רבה אימא.

יום השואה 2015, משפחת מוהר, הקריאה רקפת מוהר

שיר השירים של ענף המטעים

סיום הגיוסים 1964/1/25

היום אחרי הרבה ימים של גיוסים בענף התפוחים

בדילול ואריזה, סוף סוף החליטה ההנהלה לערוך כבר מסיבה.

ימי החורף סגרירים, קשה בהחלט לחברים

להתכנס לאסיפה, סתם כך ללא סיבה.

לכן החליטו הועדות לערוך מספר מסיבות,

אחרי מטר של בלבולים

דיונים על עניינים 

מופיע גבעתי עם נאומים.

לא שכיר ולא שכירה

כאן חשובה העבודה.

לעבוד, לחסוך כספים

להרבות בגיוסים.

לכן באנו לבצע, בלי דילול ואריזה

בכוחות שלנו גרידא,

כך נהוג בכל קבוצה.

אהרון המארגן התנהג מאד הוגן

תשומת לב למשתתפים ולאלה המאחרים,

להצלחת הפעולה נתנו יד כל חבר וחברה

הסגל הדיפלומטי, עסקנים ונהגים

אך כאן לא כמו לקונצרטים

רק לפעמים באו גם הנשים.

אכן לציין את העבר

התכנסנו ליום גמר

ולשנה הבאה מוזמנים כל המשתתפים

בליווי התרמילים.

כתבה מרים מוהר. 

שושנקה הקריאה באסיפה 

25.1.1964

שורדת שואה