סיפור החיים של גרשון שחר

כפי שסיפר אותם בקיץ 1991 ללאה הישראלי

נולדתי בפולין ב-26.9.1912 להוריי לאה ומרדכי שלכטר. היינו שני ילדים במשפחה, אני ואחי הבכור ירח הרשל.

דוביינקה, העיירה שלנו, הייתה עיירה קטנה שרוב תושביה היו יהודים. הקהילה היהודית מנתה כ-3000 נפש, והייתה דתית אורתודוקסית. בתי העסק, בתי המלאכה היו בידי היהודים, הם ניהלו את החיים בעיירה. הגויים גרו בכפרים שמסביבה, ואותם פגשנו רק בימי היריד, כשבאו לסחור ולקנות אצל היהודים.

אבא היה בנאי מומחה לעץ. רוב בתי העיירה היו עשויים מעץ, והייתה פרנסה בכבוד. אמא הייתה עקרת בית וגם תופרת. הזיכרונות שלי מאותה תקופה מלאים בהווי יהודי דתי.

בגיל שלוש אבא שלח אותי ללמוד בחדר. אני זוכר את היום הראשון ללימודים בחדר. הייתי עטוף בטלית והמלמד חילק לנו סוכריות כשהתחלנו ללמוד את האותיות העבריות ולקרוא בתורה.

בשבתות ובחגים שבתה העיירה כולה. ניגוני התפילה נשמעו מכל עבר. היו אצלנו כמה בתי כנסת, לכל אחת מן החסידויות היה בית הכנסת והשטיבל שלה. אבי, שהיה מחסידי בעלז הקפיד על כל מצווה, קלה כחמורה. הניח תפילין כל בוקר ונתן לנו חינוך יהודי.

בחדר למדתי תורה וגמרא, כשבגרתי למדתי אצל מורה נוסף גם לכתוב ולדבר עברית, דבר שעזר לי יותר מאוחר כשעליתי ארצה.

יום אחד הגיעו לעיירה שלנו צעירי בית"ר וצעדו במדים שלהם ברחובות העיירה כשהם שרים בעברית. הם הרשימו אותנו הילדים, ואני נרשמתי לסניף התנועה. היה לנו מדריך בוגר שלימד אותנו משירי הארץ וסיפר לנו על הנעשה בארץ ישראל הנבנית.

ההורים הסכימו לפעילות שלי בתנועה, וכשסיפרתי להם שיש אפשרות שאצא להכשרה ואחר כך אעלה לארץ הם לא הביעו התנגדות. אך הדרך עד לעלייה הייתה ארוכה.

עוד לפני שיצאתי להכשרה הקמתי בעיירה שלנו את סניף החלוץ, שהיווה מעין מועדון חברתי גם לחברים מן העיירות הסמוכות. הזמנו מרצים וארגנו ערבי הווי בהם הצגנו הצגות שביימנו בעצמנו. ההצגות היו ביידיש, ואני לקחתי בהן חלק פעיל. מאד אהבתי להציג.

ב-1933 יצאתי להכשרה בפינסק. גרנו בעיר ועבדנו לרוב אצל יהודים בכל מיני עבודות מזדמנות. התקופה הזו זכורה לי כחוויה טובה במיוחד. להכשרה בפינסק הגיעה גם רודה. שם הכרנו והיינו לחברים. חמש שנים היינו בהכשרה והסרטיפיקטים לא הגיעו. המנהיגות בארץ התחילה לפעול בדרך בלתי ליגאלית, עלייה ב'. רודה ואני קיבלנו אישור להתכונן לעלייה. נתבקשנו להרוויח כסף כדי לממן את הוצאות הדרך. רודה חזרה לעיירה שלה לבית הוריה, ולמזלה שלח  לה אחיה מארה"ב כסף להוצאות הנסיעה והיא עלתה מיד. אני עוד נשארתי לעבוד וגרתי בבית הוריי. במאי 1939, כמה חודשים אחרי רודה, הגעתי באוניה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. האנגלים הקיפו אותנו מיד עם כניסתנו למים הטריטוריאליים. כשראיתי את חיפה והכרמל מאד התרגשתי. מיד עם עגינתנו עלו האנגלים ולקחו אותנו למחנה מעצר בעתלית. אחרי כשבוע שוחררנו, ואני נסעתי למעוז-חיים, שם כבר חיכתה לי רודה.  הפגישה איתה אחרי תקופה כה ארוכה הייתה מאד מרגשת.

כל תקופת המלחמה חייתי בחרדה. לא ידענו מה מתרחש באירופה. המכתב האחרון שהגיע אלי מהוריי היה באביב  1940, בו הם הודיעו לי שהם חובקים נכד ראשון, בנו של אחי. אני היחידי ששרד מכל משפחתנו הקטנה. רק אחרי המלחמה הגיעו אלינו ניצולים שסיפרו על מה שאירע ליהודי העיירה שלנו. כולם נשלחו למחנה המוות בסוביבור.

בימים שבהם אני מספר את תולדות חיי אני עסוק בהוצאת ספר על העיירה שלנו. קראתי את כל העדויות וזה מדיר שינה מעיני לילות רבים.

בשנים הראשונות שלי בארץ הייתי צריך להתרגל לאקלים החם בקיץ של עמק בית-שאן. באתי לקיבוץ מתוך רצון והכרה שאני רוצה להשתייך ליצירה חדשה, לבניין הארץ. הידיעה הזו עזרה לי להתגבר על הרבה קשיים. כל התקדמות בבניין הקיבוץ עשתה לנו טוב בנשמה, הייתה לנו תחושת חלוציות שנתנה לנו הרבה כוח.

ב-1941 נולד בננו הבכור יגאל. הוא היה בין הבנים הראשונים של הקיבוץ. את השם בחרנו ביחד, שם עברי ישראלי. ארבע שנים אחריו נולד בננו השני יוסי, שנקרא על שם אביה של רודה. לאהל'ה נולדה שנתיים אחרי יוסי והיא נושאת את שמה של אמי. ב-1950 נולדה דבורהל'ה שנקראה על שם אימה של רודה. 

רוב שנותיי במעוז עבדתי בנגרות. הקמנו צריפים, וביצענו את כל עבודות הגמר בהם, וליד כל זאת עבדנו עם קבוצת הבנייה של מעוז, וביצענו את כל הריהוט לבתי הילדים. הכל נעשה בעבודה עצמית על מנת לחסוך כסף. אף פעם לא חסרה עבודה בנגריה.

ב-1951 חל הפילוג בקיבוץ המאוחד, וגם עלינו הוא לא פסח. המשבר היה גדול . כמה שבועות לפני מלחמת סיני עברנו לגבעת-חיים איחוד. יגאל, שהיה כבר כמעט בן 18 החליט להישאר במעוז. גם יוסי לחם על זכותו להחליט, אך בעזרת המחנכים שלו הצלחנו לשכנע אותו לעבור איתנו. כל המצב היה מאד לא פשוט, לעזוב את מעוז אחרי כל השנים שהשקענו שם. עוד היום כשאני בא לבקר הלב נצבט. בכל פינה אני רואה דברים שעשיתי בזמנו, שהיה לי חלק בעשייתם כל פינה רוויה בזיכרונות.

בכל שנותיי בקיבוץ, גם כשהיה קשה, לא חשבתי לעזוב את דרך החיים הקיבוצית. לדעתי, יש לנו חיים מעניינים וטובים, חיי חברה ותרבות. אני חושב שאין מקום כל כך טוב לגדול בו כמו הקיבוץ.

בגבעת-חיים המשיך גרשון לעבוד כנגר ובמשך שנים רבות גם ניהל את הנגריה. ענף הנגריה היה תמיד ענף שהופעלו עליו לחצים – מכל הכיוונים, גם של הענפים וגם של חברים שנזקקו רבות לעזרתו. לכולם נענה, תמיד ברצון ובמסירות.

גם כשהפסיק את הניהול המשיך לפקוד יום יום את הנגריה ושם, בפינה שהייתה רק שלו המשיך לעסוק בתיקונים ובבניית ריהוט. רק בשנים האחרונות, כשכוחותיו כבר אינם כתמול שלשום, שוכנע להפסיק את מלאכתו.

בכל שנותיו בקיבוץ היה פעיל בחיי התרבות, והאלבומים בארכיון מלאים בתמונות מתוך ערבים והצגות שבהם לקח חלק. בעיקר, כמובן, בלט בשירתו. במשך שנים חיכו כולם בליל הסדר למקום שבו קמה משפחת שחר כשהוא בראש לשירת "כי לו נאה, כי לו יאה". לא רק את אהבת השירה הנחיל גרשון לילדיו, אלא גם את החריצות, את המסירות לעבודה ולחברה, ואת הרצון לתת ולתרום לסביבה שבה הוא חי.

ביחד עם רודה זוגתו לחיים וחברתו לדרך החיים הקיבוצית בנה בית ומשפחה חמה ואוהבת, שפתחה את דלתה לכל דכפין. אורחים ששהו לזמן קצר כמתנדבים או אולפניסטים, חברים בודדים שנזקקו לחברה ולהרגשת בית – כולם מצאו את דרכם לבית משפחת שחר. בית מטופח וחם -  תרתי משמע - הקירות והריהוט מעשה ידיו של גרשון – כולם מעץ הנותן הרגשת חמימות, ועל השולחן תמיד מוגש מאפה חם מהתנור מעשה ידיה של רודה. לא נותר לנו אלא לתהות, כדברי המשורר -  היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא?...

יהי זכרו ברוך!

לזכרו  של  סבא

לסבא היו ידיים זריזות וחזקות. הוא לא היה טיפוס רגשן או דברן גדול, והיה קפדן בהרבה מובנים, אבל היו לו ג'סטות כאלה – של אהבה.

כשהיינו קטנים היה לוקח מטפחת, מניח אותה בחיקו ומקפיץ אותה. תמיד היינו נבהלים ונהנים מההפתעה והתנועה הבלתי צפויה... או שהיה מקפל את האגודל, מחבר אליה את האצבע ומדמה כאילו נחתכה ואנחנו היינו מתפעלים מנס ההחלמה.

בגיל צעיר כשכולם עוד התיישרו לפי הקו הסוציאליסטי האחיד והנוקשה, מצא דרכים לפנק אותנו ובנה לכל אחד מאיתנו קלמר אישי מעץ מבריק, שהיה נפתח ומסתובב ואפילו מקושט בעדינות.

הוא בנה לנו מדפים מיוחדים להניח עליהם את האוספים ומסגרות לכל תמונה.

את אהבתו הקציע, שייף והבריק. לא הסתפק בפחות ממושלם. רהיטים או חפצים שבנה נראו כאילו יישארו איתנו לנצח.

סבא היה זמר בנשמה, עם קול מצוין ואוזן מוזיקלית ועד יומו האחרון שירה העירה אותו. וכמו שאהב לשיר בציבור אהב לשיר איתנו, המשפחה. תמיד היה ברור שהמשפחה היא מעל הכל עבור סבא.

אנחנו הנכדים הגענו אחרי שהשממה הופרחה, כובד האובדן של המשפחה בגולה לא רבץ על כתפינו, וייסורי הקמת הקיבוץ לא היו מנת חלקנו. עבורנו המשפחה הייתה ודאית, בטוחה. הבתים, הדשא, האהבה, ההתמסרות היו מובן מאליו, ולתוכם צמחנו. גודל העשייה של סבא וחבריו לא נשכח מאיתנו, ועודנו  מרכיב חשוב בתפישת העולם שלנו כבני אדם.

אנחנו, המעוז'ניקים, תמיד קינאנו בילדים מהקיבוץ שהיו להם סבא וסבתא קרובים, אבל המרחק והנסיעה לסבתא וסבא תמיד היו חגיגה והתרגשות של מפגש, של ביחד.

סבא, זכית לראות את נכדיך מקימים משפחה, וגם לנינים זכית. את כולם אהבת והם אהבו אותך.

נוח בשלום על משכבך - יצירת חייך ממשיכה להיבנות.

                                                                        מעין

לנגר שלנו (מוקדש לגרשון שחר)

עדנה ארזי

ברחובנו הצר

גר נגר אחד מוכר

הנושם את העץ

באהבת אין קץ.

בידיים מיומנות, ללא לאות

הקפיד לבל תקרֶה טעות,

כל רשת קיבלה יחס חם ואוהב

עם הרבה נשמה ומכל הלב.

שנים ארוכות עם פטיש ומסמר

והאיש יודע גם לזמר.

עבודה ושירה, זה סוד החיים

ומתכון לבריאות ואריכות ימים.

רק לפני מספר שבועות,

פרש גרשון לגמלאות

ואל תנסו לשבור את הראש,

האיש שלנו בן תשעים ושלוש,

ואנו מצדיעים ואומרים תודה

עבור הרבה, הרבה שנות עבודה

ומצטרפים אלינו חלונות, דלתות,

רהיטים, משקופים ורשתות,

וכולם יחד מעריכים ומברכים

בשפע בריאות וימים שמחים,

והלוואי ותזכה עם רודה זוגתך

ליהנות עוד שנים רבות מעץ המשפחה.

בתוכנו - גליון 836 22.7.2005

גרשון בן 90 (2002)