רחל איכנשטיין

סיפור חיי  – רחל איכנשטיין

מתוך שיחה שקיימה לאה הישראלי עם רחל  בשנת 1995

רחל נולדה בעיר קושיצה למשפחה דתית. אביה היה רב. במשפחתה היו עשרה ילדים, חמישה בנים וחמש בנות. רחל הייתה הבת הצעירה.

והיא מספרת:

הייתי בתנועת נוער של 'בני עקיבא' מגיל שמונה. אני חושבת שהגעתי לתנועה בעקבות אחי. שם הכרתי את יהודית דוד ואחיה.

שניים מאחיי ואחות אחת היגרו לארה"ב עוד לפני המלחמה, ושתיים עלו ארצה.

אחד מן האחים שלי נפל בשירותו בצבא הצ'כי בשנת 1944.

המלחמה פרצה כשהייתי בת 16. הגעתי לאושוויץ עם ההורים, שם הם נספו. אני נשלחתי לעבוד בביח"ר לייצור אווירונים של הנאצים.

מעבר לכך לא הרחיבה רחל את הדיבור  על  מה שעבר עליה במלחמה.

אחרי המלחמה עליתי לארץ ושהיתי אצל אחותי בתל-אביב. בתקופה זו פגשתי את הונזו והוא שהביא אותי לגבעת חיים, באוקטובר 46'. צורפתי לקבוצה של עולים מהונגריה.

גרתי זמן קצר באוהל, ואחר כך בצריף. בצריף גרתי עם חברה שלי מן הקבוצה הונגרית, איתה הייתי בקשר אמיץ כל השנים, ועד היום יש לנו קשר, היינו כמו אחיות. הייתי סגורה מאד, איני זוכרת אם סיפרתי לה הרבה מן הדברים שעברו עלי, אבל על רובנו עברו חוויות קשות, כולנו עברנו את המחנות, והעבר המשותף שלנו, ביחד עם החיים החדשים קירבו אותנו מאד.

בשנותיי הראשונות בקיבוץ עבדתי בגן-הירק.  אהבתי מאד את העבודה , למעשה זה מה שהציל אותי. העבודה בחיק הטבע עזרה לי להשתקם. בדרך זו גם למדתי עברית, אז עוד לא היו אולפנים. מבחינה חברתית היה מאד נחמד, עבדתי עם שושנק'ה, חנה אבלס, אסתר גיל, יהושע מדיני, בומבה, מרים גל, נוסיה יערי,גילה אגמון. עם כל הקושי לא וויתרתי, כי  הרגשתי שהעבודה עוזרת לי מבחינה נפשית לצאת ממוראות המלחמה.

בשנת 1953 התחלתי את פעילותי בעליית הנוער.  עבדתי במשך כמה שנים בעיקר באזור הדרום, הגעתי עד ירוחם, שם הייתה המעברה הכי רחוקה באותה תקופה. תפקידי היה להוציא ילדים מגיל 13 ומעלה ממשפחות שגרו באוהלים ופחונים ולארגן אותם לקבוצות של חברות נוער. זו הייתה עבורם הצלה, כי רוב המשפחות היו מרובות ילדים, והתגוררו בתנאים קשים. בדרך כלל הגענו לכל מעברה פעם בשבוע, זו הייתה עבודה קשה וגם עצובה. היה קשה לראות אנשים בסבלם. לא הייתה כמעט עבודה, ותנאי המגורים היו קשים. העזרה שהם קיבלו הייתה מינימלית. זו הייתה תקופה מאד מרתקת עבורי.

הילדים שיצאו מן הבתים וזכו לקבל חינוך ותנאים יותר טובים, התקשו לראות את הוריהם ואחיהם בעת ביקוריהם, על אף היותם ברי מזל היו הגעגועים מציקים להם. הקושי היה הדדי. אנחנו הבאנו את הילדים האלה לחברות נוער בקיבוצים. הקיבוצים עשו זאת ממניעים חלוציים.

כשסיימתי את פעילותי בעליית הנוער פנתה אליי אמי הורוויץ לעבוד עם קבוצת ילדים בבית הספר החקלאי בחדרה. תפקידי היה לדאוג לצורכיהם, ולהיות איתם בקשר. כשהיו בעיות התייעצתי עם אמי. אחרי שנתיים חזרתי לקיבוץ, לעבודה בבית החרושת.

במשך השנים עבדה רחל בעוד ענפים, ותמיד במסירות גדולה – כך בחדר האוכל של הכיתות המקדמות, בעבודת חוץ במטבח (הרבה חברים שעבדו בשדה ידעו שהם בידיה הטובות והמסורות), בדואר, ובשנים יותר מאוחרות הייתה לעזר למערכת הבריאות בשליחויות השונות של הבאת תרופות.

רחל, בדרכה, שמרה תמיד על פרטיותה, אך בו בזמן גם קיימה קשרים חברתיים אמיצים עם חברים ומשפחות רבות. עצוב הוא כי פתיל חייה קופד בבדידות כה גדולה.

רוח'ל / חנן שרי

יום ב' 13/12/10 21:00

לפנות בוקר, לפני יומיים, שכבתי ער במיטתי ובמחשבתי כתבתי הספד לרוח'ל.

לפני שעה קלה התקשרה אימא ובקול חנוק שהתקשיתי לשמוע, סיפרה שרוח'ל נפטרה, נמצאה מתה בדירתה.

במחשבתי ידעתי שרוח'ל נפטרה וחשבתי שאין מי שיספר עליה.

מסיפורים ותמונות שראיתי בילדות ידעתי שהקשר נוצר בזמן בו  גרו אימא ואבא בדירת חדר בשכנות לרוח'ל. מאז שאני זוכר את עצמי הייתה ידידת המשפחה, הכירה את כל קרובינו והייתה מעורבת בחיינו אך אנו לא בחייה.  בתמימותי שאלתי לא פעם למה רוח'ל לא מתחתנת, התשובות היו כנראה מתחמקות כי אינני זוכר אותן.

עם התבגרותי זיהיתי את המספר על זרועה ובוודאי גם שמעתי משהו מהוריי, אך בגבעת חיים של אז ניצול שואה לא קיבל, ואולי גם לא ידע לבקש, הנחות.

מדי מוצאי שבת הייתה מצטרפת לארוחת הערב המשפחתית המסורתית שלנו, תפוחי אדמה בכל צורת אפיה או בישול היו המאכל האהוב עליה,

המשקה (במלעיל, תמיד במלעיל), לא קרה שזה יעבור בלי כוסית או שתיים של משקה עם אבא. לפי זכרוני Stock84 או 777 היו האפשרויות היחידות בבר הצנוע במדף העליון של ארון הבגדים בחדר השינה הקטן של אימא ואבא.

כילד בגן, אהבתי לגשת אליה למטבח של הכיתות המקדמות, שהיה במבנה הגן הסמוך, ולבקש ממנה ביסקוויטים לכל הילדים. ברגעים אלה לא היו מאושרים משנינו.

על המדרכה הצרה בחזית הדרומית של בית של משפחת שילר היה מונח זוג אופניים. היה זה ערב חשוך, ורוח'ל, אולי בפעם היחידה בחייה, לקחה על עצמה להשכיב אותי לישון בגן או בבית הילדים. כנראה שהייתי על ידיה כשנכשלנו, נפלנו ונפצענו. לא הייתה אומללה ממנה להחזיר אותי כך לבית הילדים ולהורים. ובשבילי עוד פציעה מני רבות…

לפני כמה עשרות שנים אימא סיפרה לי שרוח'ל ניתקה כל קשר והסיבה איננה ידועה, "לא עזרו חיזוריי", אמרה לי אימא בכאב. ובינתיים בזה אחר זה נותקו הקשרים מכל ידידיה ומכריה בקיבוץ.

יהי זכרה ברוך.

לרחל ידידתי משכבר / לאה רטר

הכרנו כשעבדת במטבח, במשלוח אוכל לעובדי השדה, ואני כאחת מעובדות המטבח.

בטלוויזיה דיברו על השואה, התיידדנו וסיפרת לי מעט…

מאז נפגשנו הרבה, בדרך כלל על השבילים או אצלך בבית.

לרוב לבשת משהו בתכלת, ישבת בביתך הצנוע שאהבת בו כל דבר. כשהצעתי לך שאצלם אותך בבית, בחרת בפינה אהובה עלייך ליד החלון, שממנו השקפת לגינתך הקטנה. היית יושבת שם, קוראת ופותרת תשבצים, ברקע ניגן ערוץ המוזיקה, בצנצנת היו פרחים רעננים.

פעמיים בשבוע, לזמן מה, היינו צועדות, הלכנו לסיבוב. בדרך סיפרת על זיכרונות מפינות שעברנו לידן, על אנשים שהיית בקשרים איתם, על משפחתך.

עצרנו בחדרי חולים, אצל ג'ורג', או מוישל'ה דייג. סוף ההליכה – בביתך על כוס שתייה עם עוגה של ז'ני.

עם חברים רבים היה לך קשר מיוחד ורב שנים, נראה לי שהקשר אל ז'ני, רחל וורד – היה חשוב ומשמעותי במיוחד, ותמיד סיפרת והתעניינת.

כאבתי את בדידותך ואת חשת בכך. סיפרת לי על ימים של חיי חברה פעילים, טיולים של קיבוץ שהיית שותפה להם, על עבודה מספקת וחשובה, על אנשים ושכנים שליוו אותך. זכרת מילים ומעשים שנאמרו או נעשו – ברגישות רבה.

ידעת גם להקשיב ולכאוב עם האחר בסבלו, את תלושי הקנייה שקיבלת בראש השנה חילקת בקניון לאנשים שחשבת שזקוקים להם.

בשנים האחרונות נראה שחיית את חייך תוך שמירה מוקפדת על פרטיות שהייתה חשובה לך.

אהבתי את האישיות הייחודית שלך, השונה.

הכאב על שכך הסתיימו חייך לא נותן מנוח.

נוחי על משכבך בשלום.

 

לרחל / בוצי ברות

במדף העליון מנת

הפירות המיותמת להיום

ולבוקר מחר,

הכל מדוד וצנוע

סגפני כמו במדף ההוא

העליון בבלוק, שם,

זה שלא מדברים עליו.

המסע היומי הקבוע

בדרכים של הבית הגדול

באנשים הקבועים, שסופו

אור צהבהב מחדרך

ערב ערב חיוור כל-כך.

מי בא אל

סיפך למי הושטת

יד, מי שאל

בחג בשבת,

הכל חרישי

אפילו כשצעקת,

צעקת?

ירד הגשם והיכה ברק

היה קר איש לא היה.

על הדרך בבוקר

יחסר זה בדל חיוכך

חציו פגישה חציו לבד.

דצמבר, 2010

רוח'ל / נדב שרי

חיוך של נערה צעירה היה לה, מאיר וביישני כאחד. היינו אולי היחידים שהעלו על פניה חיוך חם, שמאיר מן הלב. בלא היסוס היינו רצים אל בין זרועותיה, אלא שהחיבוקים שלה, שהוענקו ברוחב לב, היו מהוססים מעט. כאילו שוב ושוב, במשך שנים, אינה בטוחה שהם מגיעים לה. כאילו המגע מכאיב.

הנסיבות בהן נפגשנו היו קבועות. רק לעיתים רחוקות ביקרתי אותה בדירתה הקטנה. אהבתי לבקרה שם גם מפני שתמיד היה לה שוקולד עבורי וכנראה גם כי כל ביקור כזה היה הזדמנות  לפסק זמן משגרת היומיום.

היא תמיד שם, חלק מהילדות, שם ולא שם. מבקרת בביתנו לפחות פעם בשבוע, יושבת עם  שרי על כוסית, מדברת עם סימה ושבה לדירתה. עכשיו, משחלפו שנים, איני מצליח לבודד ולו זיכרון אחד של חוויה אישית איתה. כבר כילד צעיר הבנתי איכשהו שלא לשאול יותר מדי וממנה שמעתי כנער רק את המילה האיומה האחת ההיא: מנגלה. האם אני מדמיין? היא באמת אמרה לי? הזיכרון מתעתע.

ובכל זאת : הדאיג אותה שהייתי חייל קרבי ובכל שבת שהגעתי הביתה ונפגשנו אמרה לי לשמור על עצמי.

כשהגעתי לבקר כמבוגר, ברכתי אותה לשלום בכל פעם שנפגשנו בחדר האוכל ובהדרגה שמתי לב שהתנהגותה משתנה. שאלתי את ההורים ונודע לי שאיש אינו מבין מדוע ניתקה את הקשר איתם ועם אחרים. עצוב היה לי עליה. באחת מאותן פגישות, בלי לתכנן מראש, אמרתי לה: "שלום רחל". מופתעת, הסתובבה אלי ושאלה: "מה , אני כבר לא רוּח'ל?" עניתי מה שעניתי וידעתי שכן,  רוח'ל הפכה לרחל.

למרות שנות הניתוק הרבות קראה לה אמא שלי רוח'ל, כשסיפרה לי שנפטרה. לא יכול צער השנים האחרונות להשכיח את הקשרים והחיבה של ילדותנו, של רחל איכנשטיין שעבורנו הייתה ותמיד תהיה רוח'ל.

מי ייתן ותנוח בשלום על משכבה.